ובסוף מנצחת הקבוצה שיש לה את לברון ג'יימס. משחק 7 הוא עולם נפרד ביקום הכדורסל, עם חוקים משלו. כל פוזשן חשוב, כל זריקה מכריעה, הלחץ הוא ברמה שלא דומה לשום דבר אחר לאורך העונה. כאשר יום אחד, בתקווה עוד שנים רבות, כאשר נתבונן על הקריירה של לברון בפרספקטיבה היסטורית, כמה דברים יבלטו גם מול פיגורות היסטוריות אחרות. הראשונים שקופצים לי לראש הם העמידות, העקביות, יכולת האול-אראונד ומשחקי 7. בעצם, משחקי הדחה באופן כללי. לברון הכי טוב עם הגב לקיר, זו הסיטואציה שמוציאה ממנו את המירב. זה נכון ברמת המשחק, העונה והקריירה, המרדף הבלתי אפשרי אחרי אלוהים.
בסטנדרטים של הפלייאוף הנוכחי, שנדמה לי שכבר ניתן להכריז עליו כמרשים בקריירה שלו, זה אפילו לא היה משחק גדול של לברון. הוא לא היה ב-GOD MODE הלילה, כפי שהיה במשחק 6 ובערך בחצי מהמשחקים בפלייאוף, אלא בסתם לברון במשחק 7 מוד. היו לו כמה איבודים מיותרים, כמה זיופים בהגנה בהתחלה וכמה זריקות לא טובות. ברמת הציפיות שהוא יצר, הוא עשה פחות יותר את המינימום המצופה, את מה שהיה ברור לכולם שהוא יעשה.
והמובן מאליו הזה רק מדגיש את הגדולה שלו, את הפער מכל אחד אחר כיום. על מי עוד ניתן להגיד שברור שיופיע למשחק 7 בגמר איזורי? הלילה יתקיים משחק 7 נוסף, יקחו בו חלק ה-MVP הנכנס ג'יימס הארדן, ה-MVP המכהן של הגמר קווין דוראנט וה-MVP לשעבר סטף קרי, כנראה שלושת הטוענים המרכזיים לתואר מספר 2 כיום. האם מישהו יכול להרגיש ביטחון לגבי אחד מהם הלילה, ביטחון שהוא יופיע בגדול, ייתן לקבוצה שלו בדיוק מה שהיא צריכה, יקלע סלים מכריעים, ישתלט על המאני טיים בכל מיני דרכים? כמה שחקנים בהיסטוריה הגיעו למעמד בו משחק 7 כזה הוא המובן מאליו שלהם?
עוד בנושא
גמר 8 רצוף ללברון: קליבלנד ניצחה 79:87 בבוסטון במשחק 7
לברון שוב בגמר: "לא ספרו אותנו, אבל עשיתי סוויץ' בראש"
דאגה ביוסטון: פול עדיין בספק גדול למשחק 7 בגמר המערב
ברמת הקבוצות, ניתן לטעון שבוסטון הפסידה לא פחות מאשר קליבלנד ניצחה. הייתה לה הזדמנות אמיתית. היא קיבלה את קליבלנד עם סתם לברון במוד משחק 7, בלי קווין לאב ועם כל שחקני משנה מבוהלים לגמרי בפתיחת המשחק, אפילו יותר ממשחקי הבית הקודמים של בוסטון. 15 הדקות הראשונות התנהלו בדיוק לפי התוכנית של בוסטון: ההתקפה זרמה ויצרה מצבי זריקה טובים ולברון היה חייב לקחת על עצמו את כל משחק ההתקפה של הקאבס ולהתיש את עצמו. הסלטיקס פתחו פער דו ספרתי מוקדם והתחילו לפנטז על עוד ניצחון בית קל.
לאורך הפלייאוף תהינו מתי החבורה הקשוחה והנפלאה של בראד סטיבנס תתחיל להרגיש את גודל המעמד ולשחק כמו קבוצה צעירה בלי סקורר בכיר בשיא הקריירה. בחודש האחרון נדמה היה שהיא חסינה מפני המכשולים המנטליים שבדרך כלל עומדים בפני בני אנוש. הלילה קיבלנו את התשובה: במהלך משחק 7 של הגמר האיזורי, כאשר האפשרות להדיח את לברון ג'יימס מכתר המזרח לראשונה אחרי שמונה שנים החלה להיראות ריאלית. פתאום שום דבר לא נכנס וכל סל נראה כמו חציית ים סוף. בוסטון רגילה לתנודות במהלך המשחקים שלה וכמה פעמים נדמה היה שהיא יוצאת מזה, אבל משחק 7 היה גדול עליה הפעם.
רוב השחקנים של הסלטיקס לא תפקדו בהתקפה, גם ברמת קבלת ההחלטות וגם ברמת הביצוע. השניים שכן הופיעו למשחק הגדול הזה הם שני הווטרנים: אל הורפורד בן ה-32 וג'ייסון טייטום, שההסבר הכי הגיוני לגביו הוא שמדובר במכשפה בת 300. אם בוסטון הייתה יכולה לבחור שני שחקנים שיגיעו חדים ואגרסיביים למשחק הזה, אלה השניים שהיא הייתה בוחרת, שני שחקני ההתקפה היעילים ביותר שלה. אבל כאשר טרי רוז'יר, ג'יילן בראון ומרכוס סמארט חוברים ל-8 מ-42 מהשדה כמעט בלתי אפשרי לנצח.
ההפסד הזה לא גורע במאום מהעונה המופלאה של בוסטון, שבכלל לא הייתה אמורה להיות בסיטואציה הזאת. אין תקדים לקבוצה שעשתה מה שבוסטון עשתה בפלייאוף הזה בלי שני השחקנים הטובים ביותר שלה. קבוצת העתיד המבטיחה ביותר בליגה צברה בפלייאוף הזה נסיון שהופך את הצעירים שלה לבשלים לריצה לאליפות כבר מהשנה הבאה. התנסות במשחק 7 של גמר איזורי שוות ערך להרבה מאוד משחקים פחות מלחיצים, וניתן להיות בטוחים שבפעם הבאה השחקנים של סטיבנס כבר ייראו אחרת במעמד הזה.
סיום של סדרה מתישה זה אחד הרגעים האהובים עליי, זה הרגע בו שחקנים משני הצדדים מביעים הערכה ליריבים שנאבקו בהם בשבועיים האחרונים. לברון ג'יימס הקפיד מאוד להביע הערכה לשחקני בוסטון, ואף יצר היררכיה. הוא חיפש קודם כל את אל הורפורד, המנהיג הוותיק שהפסיד לו כל כך הרבה פעמים, ונתן לו חיבוק של 7 שניות עם כמה מילות עידוד. אחר כך ניגש לטייטום, הסופרסטאר בהתהוות שהטביע לו על הראש ברגע האחרון שהיה יכול לשנות מומנטום (אם מישהו נוסף בבוסטון היה מסוגל להתעלות ברבע הרביעי), ונתן לו חיבוק של עשר שניות עם נאום ארוך. אחר כך הוא ניגש לבראון, סמארט ורוזי'ר והעניק להם חיבוק מהיר, וקינח עם מרכוס מוריס, ששמר עליו נהדר לאורך הסדרה וקיבל חיבוק אמיץ יותר. כל מה שלברון עושה נראה כל כך מחושב, שאני כמעט משוכנע שאם היה נשאל על כך במסיבת העיתונאים הוא היה מסוגל לתאר את ה-play-by-play של החיבוקים שלו.
מתחת לרדאר
הדקות שהתחילו לשנות את המשחק הלילה דווקא לא היו קשורות ללברון, אלא ליכולת של שחקני המשנה ליצור משהו בעצמם. השניים שעשו את זה ברבע השני היו ג'ף גרין וג'ורג' היל, שניצלו כמה החטאות של בוסטון והתמקדות של ההגנה בלברון כדי להגיע לטבעת ולהשיג נקודות במעבר. הם אפשרו ללברון לנוח קצת על הפרקט ונתנו לעצמם ולשאר שחקני המשנה את הביטחון שאפשר גם לזריקות מבחוץ להתחיל להיכנס בהמשך.
פרט ללברון, גרין הוא הסיפור הגדול של קליבלנד בשני המשחקים האחרונים. השחקן שקיבל הכי הרבה הזדמנויות בליגה ונכשל בכולן, שלא בטוח שנשאר מישהו בליגה שהאמין שהדברים יכולים להתחבר לו, פתאום מצא את עצמו שחקן מפתח בגמר המזרח כשנכנס למשבצת של קווין לאב. הוא ניצל מיס-מאצ'ים כדי להגיע לטבעת, קלע שלשות ואפשר לטיירון לו חמישייה הגנתית דינמית ואיכותית הרבה יותר מאשר עם לאב. גרין עבר ב-2012 ניתוח לב פתוח ובכלל לא היה ברור שהוא יוכל לחזור לשחק, אבל הימים האחרונים היו מרגשים במיוחד עבורו. כמו עם קייל קורבר ולא מעט שחקנים לפניהם (כמו רוברט הורי), אנו רואים ששחקנים שנוטים להתעלות במעמדים גדולים הם הרבה פעמים כאלה שעברו דברים בחיים שנתנו להם פרופורציות, שעבורם משחק 7 של גמר המזרח הוא בסך הכל משחק כדורסל.
לקראת הגמר
קליבלנד תגיע כאנדרדוג מובהק לגמר, אלא אם כן תגיע לשם יוסטון נטולת כריס פול. אבל היא בכל מקרה תפגוש יריבה עייפה, פצועה ופגיעה, לפחות ברמה מסוימת. לפני שבוע וחצי קשה היה לדמיין את קליבלנד הזאת נותנת איזשהו פייט בגמר, מצליחה לשלב בין מספיק התקפה למספיק הגנה כדי לעמוד מול אחת משתי הגדולות של הליגה. אבל בחמשת המשחקים האחרונים הקבוצה הזו התחברה, ההגנה קפצה מדרגה ושחקני משנה נוספים, כמו גרין ולארי נאנס, התבררו כבעלי יכולת לתרום ברגעים חשובים. אז אולי בכל זאת? אחרי הכל, יש לה את לברון ג'יימס. עם הגב לקיר.
