ב-1948 וב-1949 בוטלה ליגת הכדורגל בגלל מלחמת העצמאות.
ב-1956 בוטלה ליגת הכדורסל בגלל מלחמת סיני.
ב-1967 בוטלה ליגת הכדורגל בגלל מלחמת ששת הימים.
ב-2018 בוטלה ליגת הכדורסל בגלל מלחמת אגו.
היום, 24 במאי 2018, הוא היום המבזה ביותר בתולדות הספורט בישראל. את ה-24 במאי 2018 אסור שאף אחד מחובבי הכדורסל במדינה ישכח לעולם.
אפשר להניח לרגע את הציניות בצד. עבור כל מי שהענף יקר לו - או לפחות היה יקר לו - זהו יום עצוב. יום מסוכן. הבטן מתהפכת, המועקה מתגברת, הייאוש משתלט. אפשר להמשיך ולהפליג בקלישאות חבוטות, אבל כולן נכונות. כי באמת כל הקווים האדומים וכל הגבולות נחצו. הטוב שהיה, לעולם לא יהיה. והרע שיש, לעולם לא יימחק.
צדיקים אין בסיפור הזה. אשמים דווקא יש, ולא מעט. והם יצטרכו לשאת במחיר. תפקידם של התקשורת והאוהדים לדאוג שזה יקרה. חובתם של השחקנים, המאמנים והעסקנים לדאוג שזה יקרה.
עוד בנושא:
מנהלת הליגה החליטה: עונת הכדורסל הסתיימה
במשרד הספורט מחפשים פתרון, במנהלת ביקשו שהזרים לא ישוחררו
אחרי הפסקת העונה: לא ברור אם תוכתר אלופה, חיפה עשויה להישאר
המשמעות הכלכלית של ביטול העונה: הפסד של שישה מיליון שקלים
הקרקע הייתה מוכנה למאבק עיקש וצודק, שנישא על גבי תמיכה ציבורית. הרי באופן טבעי, האדם הבודד והמוחלש (לפחות בעיני עצמו) תמיד יזכה לאמפתיה במאבקו מול הממסד המסואב והציני. לא שצרך היה לרחם מלכתחילה על הכדורסלן הישראלי, שהפך במרוצת השנים לחיה הכי מוגנת באירופה. שלל חוקים חוקקו לטובתו, ויותר משהבטיחו את פרק הזמן שבו יבלה על המגרש, הם הפכו לסידור עבודה נוח בשכר גבוה, לעיתים מופקע.
אבל כבר בתחילת הדרך, עוד לפני שהאיומים הפכו מוחשיים, התברר שהמציאות השתנתה. שנותיו הארוכות של החוק הרוסי לא קידמו את השחקן המקומי. נבחרת ישראל הלכה והידרדרה לשיפולי התחתית של היורובאסקט, והצלחותיהן של הקבוצות במפעלים האירופיים הפכו נדירות (ותלויות בעיקר באיכות הזרים).
במשברים קודמים, רבים מהאוהדים התייצבו לצד השחקנים וזרמו עם התזה הלא מוכחת על משברי זהות, ועל הסלידה מחמישיות זרים על הפרקט וכן הלאה. לא הפעם. הכדורסלנים הישראלים נתפסו כבינוניים במקרה הטוב ועצלנים במקרה הרע, וקיבלו כתף קרה מהרחוב הספורטיבי. חלקם, בעיקר הבכירים והוותיקים שבהם, הבינו זאת בשלב מוקדם; אחרים הפנימו זאת באיחור; ומעטים, אך חשובים, לא יודו בכך לעולם. והם סחבו איתם את כל היתר.
ארגון השחקנים, מוסד שעצם הקמתו הייתה מבורכת - כמו כל יוזמה להגנה על עובדים מפני עוולות - הפך למפלצת חסרת רסן, שבינה לבין טובת הענף אין דבר וחצי דבר. זהו לא הארגון ההסתדרותי הראשון שיוצא לשביתה. אבל שאלת הטיימינג לא מפסיקה להציק; היא משולה לשביתת מורים שפורצת יום לפני הבגרות במתמטיקה, ולא ב-1 בספטמבר.
בימים האחרונים איבד הארגון את הלגיטימציה שלו גם בעיני חבריו שלו. היו כאלו שניסו לעצור את החרקירי, רגע לפני הדקירה; הם התריעו, אך זכו להתעלמות. השיא הראשון הגיע שלשום, לאחר ההסכמה על המתווה שהציעה שרת התרבות והספורט מירי רגב. פגישה גורלית, שעתידה להכריע את עתיד הענף והליגה, נקבעה כלאחר יד, מתוך לחץ, בשעת לילה מאוחרת; פחות ממחצית חברי הארגון הצליחו להגיע אליה, ורק הם הורשו להצביע; לא באופן חשאי, חלילה - אלא לעיני כל הנוכחים.
השפל האחרון הגיע הבוקר, כשסגן יו"ר הארגון שמעון אמסלם פנה ביוזמתו והציע מתווה משלו - שאף אומץ בתגובה על ידי מנהלת הליגה - אבל נדחה על ידי יו"ר הארגון ניר אלון. הסיבות? ההסברים? לא ידועים, וגם לא משנים. "מישהו" החליט להוריד את השאלטר, יהא המחיר אשר יהא. את המחיר ישלמו כולם, ובעיקר אלו שהתנגדו להמשך השביתה.
"בלי שחקן ישראלי אין כדורסל ישראלי", הייתה כותרת הקמפיין שהפיצו השחקנים עצמם ברשתות החברתיות בשבועות האחרונים. קשה לומר שטעו. החל מהיום הם יגלו גם ש"בלי כדורסל ישראלי אין שחקן ישראלי". בדרך לא דרך, הם הצליחו לעורר את דעת הקהל הציבורית (ולא פחות חשוב מכך - הפוליטית) נגדם. מי אמר שאין כישרונות בענף?
ב-2002, בהשראת ההיפרדות בין יול"ב לפיב"א, התנתקו ראשי הקבוצות מאיגוד הכדורסל המושמץ והחלו לנהל את ליגת העל בעצמם. היום, 16 שנים אחרי, אפשר לומר שגם מנהלת הליגה פשטה את הרגל ואיבדה את זכותה להתקיים במתכונתה הנוכחית.
הרי מה תפקידה של המנהלת, אם לא לפתור בינה לבין עצמה משברים מהסוג הזה? ולשם מה היא קיימת, אם חלק גדול מהחוקים שיוצאים ממנה זוכים לקיתונות של ביקורת ולהתנגדות על ידי חבריה עצמם? הרוב המכריע של הקבוצות מתנגדות לחוק הרוסי, אבל הוא כאן, והוא נשאר, והוא ימשיך להרוס כל חלקה טובה (נשארו בכלל כאלה?) בענף, ולעזאזל המחיר. את ההחלטות שאתם, ראשי הקבוצות, מתנגדים אליהן - יכול היה גם איגוד הכדורסל להמשיך ולקבל.
במשך שבועות ארוכים התקיימו ישיבות ארוכות וממושכות בנוגע לעתיד הענף, לחוקים הבאים שישתנו או יישארו, וליוזמות ההזויות הבאות שיהפכו למציאותיות. כמה מההחלטות התקבלו על ידי כל הנוגעים בדבר מתוך דאגה אמיתית לענף, לליגה וכן - גם לשחקן הישראלי? כמה ממקבלי ההחלטות ראו לנגד עיניהם את האוהדים?
אז בתחילת הדרך נולדה יוזמת הפיינל פור, שבשנים הראשונות לקיומה הוכיחה את עצמה והפיחה חיים בליגה. אבל היא מיצתה את עצמה לפני זמן כל כך רב. לא, רבותיי יושבי הראש, מידת התחרותיות של הענף אינה נמדדת לפי מספר הקבוצות שזוכות באליפות. בכל ליגה מתוקנת יש את הקבוצות הגדולות והעשירות, בעלות הקהל והמסורת, שנאבקות על כל התארים; ויש גם את הקבוצות הקטנות, שעיקר מטרתן היא לגדל שחקנים, להצליח ככל שניתן, אולי להפוך לסינדרלה אחת לכמה שנים ובעיקר לשמור על יציבות בבמה המרכזית.
הערב תסתיים העונה הסדירה בליגה החזקה באירופה, הליגה הספרדית. ב-15 השנים האחרונות זכו ריאל מדריד וברצלונה ב-12 אליפויות, ואיש אינו מלין על היעדר התחרותיות במדינה; גראן קנאריה, פואנלברדה ומורסיה, לדוגמה, פתחו את העונה בידיעה שלא יזכו ככל הנראה באליפות. במה הן שונות מנס ציונה, בני הרצליה ועירוני נהריה? לאן קידמו הזכיות באליפות את הפועל חולון, גלבוע/גליל, מכבי חיפה ומכבי ראשון לציון?
רוב ראשי הקבוצות בליגה בחרו לשמור על זכות השתיקה (שספק אם ניתנה להם) במהלך המשבר ומילאו את פיהם מים. לאן נעלמה הדעתנות שלהם במאני טיים? מדוע הם השאירו את הבמה למכבי תל אביב, שבמשך שנים הם עשו הכל כדי להחליש אותה ולהוכיח שכוחם שווה לכוחה?
אותה מכבי תל אביב היא האניגמה הגדולה של הסיפור הזה. הלוא היא זו שהכריזה על תכנית הפיצול, והבטיחה שבעונה הבאה תופיע עם שלושה זרים בלבד. היא יצאה למלחמת חורמה נגד כל מי שהעז לבקר אותה על המהלך או לתהות על מניעיו האמיתיים, ולפתע, היא זו שניהלה (או לפחות ניסתה לנהל) את המשבר, ומאחורי הקלעים יצאו ממנה מסרים סותרים - כשחלק מראשי המועדון נתנו לראשי המנהלת להבין כי מעבר למתווה של שישה זרים יביא לביטול תוכנית הפיצול, וחלק אחר מבהיר השכם והערב שלא ייסוג מהרעיון. האם ייתכן שמכבי לא האמינה לעצמה ולהצהרותיה?
דבר אחד אי אפשר לקחת מהצהובים: אף שבמשך ארבע עונות רצופות לא זכו באליפות, ואפילו לא העפילו למשחק הגמר, ואף שבמשך שנים ארוכות לא הייתה להם השפעה על החוקים שחוקקו במנהלת, הם חזרו לשלוט בליגה. אם לא מבחינה מקצועית, אז לפחות מבחינה פוליטית. הספיק איום אחד שלהם, שסופו כנראה להתממש, כדי להכניס את הענף כולו לסחרור ולמבוכה, שהסתיימה בביטול עונת כדורסל. ביטול עונת כדורסל, לקרוא ולא להאמין.
ביום שכזה, זו בוודאי לא נקודה שראשי "הקבוצה של המדינה" יכולים להתפאר ולהתהדר בה. יואיל יו"ר המנהלת, שמואל פרנקל, להתייצב בפני ציבור אוהדי הכדורסל ולהסביר איך זה קרה דווקא במשמרת שלו, והאם המטרה העיקרית שעמדה לנגד עיניו - מלבד הניסיון לחסל את המשבר - הייתה לבטל את תוכנית הפיצול של מכבי.
הכדורסל הישראלי, או לפחות מה שנשאר ממנו, זקוק למנהיג. ואין לו. היחידים שהפגינו אכפתיות אמיתית היו ראשי משרד הספורט. במקומות אחרים מרחיקים מדינות מהקהילה הספורטיבית הבינלאומית בשל התערבות של פוליטיקאים, ורק בישראל הם נותרו התקווה האחרונה.
ומה הכי עצוב? האוהדים מתוסכלים וכועסים היום, ובצדק רב. הרשת גועשת והאמוציות סוחפות כרגע, אבל ב-14 ביוני יישבו המוני בית ישראל מול מסכי הטלוויזיה ויצפו בעניין רב במשחק הפתיחה של המונדיאל. מעטים יזכרו שבאותם רגעים היה אמור להתקיים גמר אליפות ישראל בכדורסל.