לתפארת מדינת ישראל, אבל בלי שום קשר לספורט: על טירוף הג'ירו

היה נחמד להאזין השבוע לפודקאסט של לאנס ארמסטרונג, ולזהות דרך קולו ודבריו את הלך הרוח בישראל סביב הג'ירו ד'איטליה. אחרי היום השלישי, למשל, הוא כבר נשמע זהיר ושקל מילים, כשהוא מבין שכל מילה שלו היא פוטנציאל לפיצוץ ופגיעה בכבודה של מדינת ישראל. הוא חשב לפני כל משפט, הרהר והיסס, העיקר לא להעליב אף אחד, לא להסתבך עם הריגשים האלה, עם מדינת המשוגעים והנפיצים, שכל הזמן באובססיה על מה אומרים עליה.

הרי אחרי היום הראשון הוא זרק הערה כבדרך אגב על כך שהאווירה בירושלים הייתה מעט מאכזבת, ולמחרת הדברים סחטו כותרות צעקניות על כך שפגע ביוקרה של הבירה הנצחית של העם היהודי. בהמשך הוא אף ננזף על ידי הדודה הלאומית, עודד בן עמי, ונאלץ להתנצל לעיני העם כולו. אתה יכול להיות הרמאי הגדול בתולדות הספורט ולהתקבל פה בכבוד, אבל היי, עד ירושלים. "בום, הוא ישר התנפל עליי", אמר ארמסטרונג בפודקאסט על הראיון ב"שש עם", ומאז בכל פעם שדיבר על ישראל הוא היה זהיר כמו פוליטיקאי, ובעיקר נשמע כמו אדם שיודע שהוא על הכוונת, שכל מילה מיותרת יכולה לסבך אותו. כששותפו לשיחה ניסה להצדיק אותו ולהגיד שהוא בסך הכל ציין שהוא ציפה לכמות קהל גדולה יותר בירושלים, עצר אותו ארמסטרונג ואמר לו "אל תגיד את זה בכלל". בוא לא ניכנס לזה. עזוב. למה זה טוב.

עוד בנושא

המתקפה, ההתנצלות והבחורה העירומה: לאנס ארמסטרונג נפרד מישראל
הרוכב הבריטי אלכס דאוסט: "אני בטוח שהג'ירו יביא השראה לישראלים"
צפו: הפגנות פרו פלסטיניות נגד הקבוצה הישראלית בג'ירו באיטליה

כי באמת היה טירוף השבוע סביב הג'ירו, טירוף שבימים אלה נראה קיצוני ומופרך במיוחד, וזאת לנוכח העובדה שהמירוץ נמשך בימים אלה בסיציליה, מגיע לשיאו, ולאף אחד פה לא אכפת, זה לא מעניין נפש חיה. מדינה שלמה עקבה במשך שלושה ימים אחרי המירוץ בכבישי ישראל, התמסרה לאירועים וקראה בצמא כל דיווח, משפחות ישבו בשבת אחר הצהריים בצוותא וצפו בשידור הישיר, רבבות בתל אביב הציפו את הרחובות, גם בבאר שבע ובאילת ובכבישי הדרום נרשמה נוכחות ערה בקטע של יום ראשון, ולרגע נדמה היה שהעם מתאהב בענף האופניים, שהוא לומד לזהות את המאמץ של הספורטאים, שהקהל הרחב מאמץ ללבו את המהירות המסחררת שבה הם נוסעים (אני למשל נדהמתי מהצורה שבה הם לקחו את הסיבוב מאבן גבירול לרחוב מרמורק בתל אביב, ממש בלתי נתפס), הייתה לרגע תחושה שבישראל כבר מתחילים ללמוד את פרטי המירוץ, מבנה הקבוצות והחולצות השונות, אבל אז מתברר את מה שהיה ברור מראש: לא אופניים מעניין אותנו, אלא רק אנחנו עצמנו. העובדה היא שהמירוץ נמשך - כן כן, אותו מירוץ שהיה בעמודים הראשונים של כל עיתון ופתח מהדורות חדשות - וברגע שעזב את ישראל, נובאדי גיבס א פאק.

הלא זה ברור, זה לא מפתיע, העניין היה טמון אך ורק באיך אנחנו נראים. מדינת ישראל וסילבן אדמס השקיעו עשרות מיליוני יורו בהבאת הג'ירו לישראל, וזאת לא כדי לקדם את הענף, לא לפתח איזשהי תרבות ספורט - אלא רק כדי לקדם את המדינה. להלל אותה, לשמח אותה, להראות בכל הכוח שאנחנו לא משוגעים. וזה, אם תרצו, הספורט הלאומי: להעלות את קרנה של מדינת ישראל ברחבי העולם. יש לציין כי על פניו המטרה הושגה, כי מאות אלפי צופים ברחבי העולם צפו בישראל ממעוף הציפור, מצילום במסוק, וכולנו פה התמוגגנו כמה יפים אנחנו נראים מלמעלה, כמה יפה המדינה הזאת כשלא רואים אותה מקרוב ולא מבחינים בפרטים הקטנים, משמע האנשים, וכולנו התרגשנו, כאילו ניצחנו.

אבל גם ההצלחה של האירוע (באמת, היה ממש כיף) לא פותרת את המהות המעוותת של העניין, והיא שמשרד הספורט ושרת הספורט לא באמת מעוניינים לקדם את הספורט, אלא רק להלל את המדינה. לא להשקיע לרוחב, מהבסיס, מלמטה, לפתח תשתיות, לבסס תרבות בריאה, מתקנים וכו', אלא לתקוף נקודתית את מה שיכול לשמח את העם. זו גם הסיבה שהסתערנו על אירוח אליפות אירופה בג'ודו, כדי להגשים את הפנטזיה - להשמיע את התקווה לעיני האירופאים, על אפם ועל חמתם של המנוולים והאנטישמים, שלא תומכים בנו ובטראמפ בסכסוך מול האירנים ובקרוב מאוד הולכים לעשות את הנורא מכל ולהתנקם בנטע ברזילי.

זו גם הסיבה שעם סיום חגיגת הג'ירו המוצלח בישראל משרדי הממשלה החמיאו לעצמם, ממירי רגב ועד גלעד ארדן, התענגו על המירוץ והתגאו על ההישג, וכל זאת כשאנחנו זוכרים היטב איך זה היה בדיוק הפוך אחרי האסון בערבה, כשמשרדי הממשלה התנערו מאחריות והטילו את האשמה זה על זה. לא, לא היה נעים להיות חובב ספורט השבוע, שמרגיש שהגישה של הפוליטיקאים סביב הספורט היא כמו הממשל הרוסי סביב דראגו ב"רוקי 4", תחושה לא פוסקת שכבוד האומה מונח על הכף.

לאנס ארמסטרונג נשאל כיצד הג'ירו הזה ישפיע על ענף האופניים בישראל, וענה תשובה נכונה, אבל קצת נאיבית: "זה תהליך ארוך, אי אפשר לדעת, ייתכן שהילד על הכתפיים של אבא שלו, שראה מקרוב את הרוכבים, שהתרשם מהמהירות שלהם ומהעוצמות, שהתרגש מהמעמד, יכול להיות שהוא יקדיש את חייו לאופניים, שהוא יהיה האלוף הבא". מה שארמסטרונג לא יודע זה שהחוויה של הילד היא לא אופניים, החוויה היא לא אירוע ספורט. מבחינת הילד זה עוד ספקטקל ישראלי, עוד חגיגה של העם בציון, עוד סיבה לגאווה, כמו מטס יום העצמאות, עוד מקור לגאווה פטריוטית, עוד סיבה לשבת על הכתפיים של אבא, ולנופף בדגל ישראל.