פייק מכבי תל אביב: תגובה למופע הבכיינות של הצהובים

כשמכבי תל אביב תעלה הערב (ראשון, 21:05) למפגש הליגה המסקרן עם הפועל ירושלים, עלולים שניים משחקני החמישייה הפותחת שלה לחוש בחוסר נוחות. ולא בגלל הפרשנים המוטים, האוהדים התובענים או היריבים המונעים משנאה; שניים משחקני החמישייה של מכבי מוגדרים על ידי מכבי עצמה - באתר הרשמי של המועדון - כמי שאינם טובים מספיק כדי לזכות למעמד זה.

מכבי תל אביב, זו שקרויה עד היום "הקבוצה של המדינה" בכמה מארצות אירופה, זו שתופיע הערב בתלבושת לבנה חגיגית לציון 70 שנות עצמאות ישראל, מתעקשת לזעוק בכל דרך אפשרית שחלק מהשחקנים שלה אינם מספיק טובים; שהחלק הישראלי בסגל שלה אינו מספיק טוב. גם אם אחד המקומיים האלה, לדוגמה, עונה לשם אלכס טיוס, אלוף אירופה לשעבר (במדי מכבי), שצבר שש שנות ניסיון ביורוליג ובמשך שלוש עונות נמצא כשיר ואיכותי מספיק כדי לתפקד על תקן זר בטורקיה ובאיטליה.

עוד בנושא

האמת על פי מכבי תל אביב: האם ההגבלות נגדה אינן נהוגות באירופה?
21:05, ספורט 5: מכבי תל אביב רוצה להתאושש דווקא מול הפועל ירושלים
עוד הערב בליגת העל: מכבי חיפה מול הפועל תל אביב, נהריה אצל נס ציונה

המילים מדברות בעד עצמן. "כיום במכבי, שבעת השחקנים הראשונים בסבב הם זרים, מה שמכתיב 100% מקסום של התקציב והיכולת המקצועית בחמישייה", ביארו הצהובים במצגת שהסבירה את תוכנית הפיצול. "מכבי העלתה השנה כמעט תמיד 60% מהחמישייה החזקה שלה בליגה. יתר הקבוצות [ביורוליג] יכולות, אם תבחרנה, תמיד להעלות 100% מהחמישייה הסדירה בכל מפעל", ניתחו בכתבה שנועדה לסתור את בדיקת וואלה! ספורט באשר לתלונותיהם נגד החוקים והמגבלות הנהוגים בישראל. "בדקנו את עצמנו, ואתם?", שאל הכותב עלום השם בכותרת; "שלא יעבדו עליכם", חתם באלמוניות; ולא דילג כמובן על ההזדמנות לדרדר את השיח למחוזות ה"פייק ניוז".

שבועיים חלפו מאז הטילה מכבי תל אביב את פצצת הפיצול - שעל פיה תבנה לעונה הבאה קבוצות שונות לחלוטין לליגת העל וליורוליג - ועד כה היא ספגה לא מעט אש על החלטתה. דבר אחד ייאמר לזכותם של הצהובים: את יכולתם לעצב את סדר היום, לייצר באזז ולהצית שריפות בשדה הקוצים של הספורט הישראלי הם לא איבדו.

טורים נוקבים וביקורתיים בכלי התקשורת השונים גררו תגובות נזעמות מצד המועדון. אל מול כל טור שכזה נזעק האחראי על התקשורת בקבוצה ופנה באופן ישיר לעורכים בתהייה מדוע לא נכתבים גם טורים אוהדים ומפרגנים לצעד המהפכני.

במכבי הופתעו מעוצמת ההתנגדות שהושמעה נגד תוכניתם. במשך שבועות ארוכים עמלו במועדון מאחורי הקלעים כדי לגייס את דעת הקהל לטובתם ביום פקודה. בכירי הפרשנים וכותבי הטורים בתקשורת הספורט זומנו לשיחות "אוף רקורד" (שלא לציטוט) ובה הוצגו בפניהם, באופן לא רשמי, עיקרי המהלך המתוכנן; ראשי ארגון האוהדים עודכנו מבעוד מועד וגויסו גם הם למחאה נגד חוקי הליגה; התוכנית לא הוצגה במסיבת עיתונאים לעיני המצלמות - אלא בשיחה סגורה סביב שולחן עגול בהשתתפות כל ראשי הקבוצה.

התגובות הסקפטיות נשמעו גם ברחבי אירופה. "אני משוחח לא מעט עם ניקולה וויצ'יץ', וניסיתי להבין למה מכבי עושה את מה שהיא עושה", אמר בשבוע שעבר מאמן ז'לגיריס קובנה, שרונאס יאסיקביצ'יוס, שאותו בוודאי אי אפשר להאשים באנטי מכביזם. "כשדברים כאלה קורים, אתה תמיד חושב בהתחלה שזה לא ייגמר טוב ושהסיכון גדול מדי. מעניין לראות מה יקרה. כל אירופה תעקוב אחרי מה שמכבי עושה".

באופן תיאורטי, מכבי צודקת בטענותיה. הליגה הישראלית היא היחידה שבה מחויב המאמן להעלות שני שחקנים מקומיים בחמישייה בכל רגע נתון; היא היחידה שבה מחויבת הקבוצה לשמור שתי משבצות בסגל לשחקנים צעירים מקומיים; וכפועל יוצא, היא היחידה שמחייבת את המועדון לנהל שתי רוטציות שונות בזירה המקומית ובזירה האירופית.

כאן גם נעוצה הטעות של הצהובים: בתיאוריה הכל נכון, אבל בפועל, בשטח, על המגרש, היכן שהתוצאות נקבעות באמת, המציאות מוכיחה אחרת. רבות מהקבוצות באירופה, כפי שהוכח בכתבתנו הקודמת, נותנות דקות משמעותיות לשני צעירים לפחות (ולא רק רושמות אותם בסגל). רבות מהקבוצות באירופה, כפי שהוכח ועוד יוכח כאן, משחקות עם שתי רוטציות שונות בליגה וביורוליג.

במסגרת המצגת שבה הוסברה תוכנית הפיצול, הלינה מכבי תל אביב על כך שעליה להתמודד מול קשיים ומגבלות שהוטלו עליה במסגרת חוקי ליגת העל - בעוד שחייהן של יריבותיה ביורוליג פשוטים הרבה יותר. התלונה העיקרית, שחזרה על עצמה שוב ושוב, נגעה לקושי בניהול רוטציות שונות במסגרת המקומית ובמסגרת האירופית. "תוצר הלוואי של כל אותן מגבלות הוא הכנה לקויה לשני המפעלים עקב ניהול שני סגלים במסגרת של סגל אחד והיעדר זמן להתאמות - מצב שונה לעומת כל היריבות באירופה שלא מוגבלות בצורה כזו בליגות המקומיות שלהן", כתבו אז הצהובים. "לקבוצות הבכירות באירופה אין צורך להתמודד עם קשיים של התאמת הסגל של יום ראשון ליום חמישי ויכולות לשחק עם אותו סגל ואותה רוטציה כמעט לחלוטין".

טענה יפה ומנוסחת היטב, אך רחוקה מהמציאות. בפועל, כפי שהסברנו כאן ב-10 באפריל, מחצית מקבוצות היורוליג "מנהלות שני סגלים במסגרת של סגל אחד", והקבוצות הבכירות באירופה דווקא אינן משחקות עם "אותו סגל ואותה רוטציה כמעט לחלוטין". לפיכך, השווינו את מספר ההיעדרויות של השחקנים הזרים בכמה מהקבוצות בליגה לעומת היורוליג; המטרה הייתה "לנכות" חיסורים שנובעים מפציעות. כששחקן מסוים מושבת לחודש מפעילות, הוא מחסיר מספר דומה של משחקים בכל המסגרות; אבל כשהוא נעדר ממשחקי ליגה בגלל שיקולי רוטציה, הגבלות זרים וכדומה, הוא ממשיך לשחק ביורוליג.

לכן, הזרים של מכבי החמיצו שבע הופעות בלבד במהלך עונת יורוליג - ולא פחות מ-44 כאלו בליגה (נכון ליום פרסום הכתבה). ההבדל נובע בעיקר מכך ששני זרים נותרו מחוץ לטופס בכל משחק בזירה המקומית, מה שמוכיח את צדקת טענתה של מכבי לגבי שני סגלים שונים. הבעיה היא שרבות מהקבוצות נתקלות באותה בעיה: לזרים של פנרבחצ'ה, לדוגמה, היו עשרה חיסורים ביורוליג ו-61 בליגה הטורקית.

"השינויים שתועדו בכתבה מצד הקבוצות האחרות הם שינויים עקב פציעות, החלטות מקצועיות, חילופי שחקנים ועוד, אבל לא מכורח החוקים", השיבה מכבי. "זה מהותי וזה הופך את הרוטציה שלה לדומה מאוד לרוטציית היורוליג".

אז זהו, שלא. הזרים של מכבי אכן משחקים הרבה יותר באירופה (155 דקות ביחד בממוצע למשחק) מאשר בליגה (רק 107), אבל הם לא לבד: ז'ליקו אוברדוביץ' מנהל את הרוטציה שלו באופן דומה, וגם הוא לא ממש מאמין בשחקנים הטורקים של פנרבחצ'ה. הזרים שלו מקבלים 184 דקות לערב ביורוליג, ורק 136 בליגה. הזרים של פנאתינייקוס מקבלים 137 דקות למשחק ביורוליג, ורק 73 בליגה. גם בצסק"א מוסקבה ובארמאני מילאנו התמונה דומה, כפי שניתן לראות בתרשים המצורף.

* טענתה המקורית של מכבי הייתה שקבוצות אחרות נהנות מרוטציה דומה בליגה וביורוליג - וחלוקת הדקות שלהן מוכיחה בדיוק ההפך.

* טענתה המהותית של מכבי הייתה שבגלל ההבדלים בין הסגלים אי אפשר להתכונן כמו שצריך, ליצור כימיה ולנהל סגל, ולכן הקבוצה לא מצליחה. בפועל, אם שחקן לא יכול לשחק בגלל חוקים או מכל סיבה אחרת, המציאות מורה על אותה פגיעה בכימיה ומונעת מהקבוצה להתאמן בסגל מלא.

* השוני בעניין הדקות מוכיח שהקבוצות "כופות" על עצמן לתת הזדמנות לשחקנים המקומיים גם כשלא כופים זאת עליהן באמצעות חוקים. כלומר, רוב הקבוצות באירופה מחליטות לשחק עם רוטציות שונות ועם יותר דקות למקומיים בליגה, ועדיין מצליחות בשתי המסגרות.

במסגרת הפרכת ה"פייק ניוז" של וואלה! ספורט, הדגישו במכבי כי "בספרד ניתן להודיע מי הם ה-12 בסגל 45 דקות לפני המשחק. אם רוצים להוסיף לסגל שחקנים שמחוץ ל-12 של הקבוצה הראשונה, צריך לעשות זאת עד יום שישי ב-20:00. ביוון מודיעים שעה לפני המשחק, לא 24 שעות לפני כפי שנכתב בכתבה".

כאן, מתברר, הצהובים מתלוננים גם על היתרונות שיש להם על פני היריבות ביורוליג. ניקח כדוגמה את מייק ג'יימס ואדריאן פיין, שהצטרפו לפני כחודשיים לפנאתינייקוס, וצברו עד כה 20 הופעות משותפות ביורוליג. הם לא שיחקו אפילו פעם אחת בליגה היוונית, ולא בגלל החלטה מקצועית של צ'אבי פסקואל; השניים אינם מורשים להירשם כלל לזירה המקומית, אלא אם הקבוצה תחליט לגרוע לחלוטין מהסגל שלה שני זרים אחרים. לה, בניגוד למכבי, אין את הלוקסוס להושיב הערב בצד את ג'ונה בולדן וארט פראחוסקי, ובשבוע הבא להחזירם לסגל ולתת לשני זרים אחרים לנוח. לו פאו (או כל קבוצה אחרת ביוון) תרצה לעשות זאת, יהיו לה חמש הזדמנויות כאלו לאורך העונה כולה; ועליהן היא תצטרך להודיע 24 שעות מראש.

ומה לגבי הליגה הספרדית? אף אחת מחמש נציגות המדינה ביורוליג אינה עוברת את מכסת הזרים המותרת ב-ACB. הסיכון, מבחינתן, גדול מדי: אם אחד הזרים של ריאל מדריד, לדוגמה, ייפצע במהלך משחק יורוליג בליל שבת, הוא לא יוחלף בזר אחר לקראת משחק הליגה ביום ראשון - מאחר שאין אפשרות לרשום שחקן חדש בסגל אחרי יום שישי ב-20:00.

החוק הרוסי, כפי שצוין בכתבתנו הקודמת, נמצא במעמד נדיר בקרב מומחי הכדורסל, המאמנים, העסקנים והאוהדים בישראל: כמעט כולם מסכימים שהוא רע. הוא לא מקדם את השחקן המקומי, הוא לא עוזר לנבחרת הלאומית ובוודאי שהוא לא מסייע לקבוצות. הנסיגה במעמדו של הענף מאז 2005 מוכיחה זאת מעל לכל ספק, ורק פוליטיקה מונעת את ביטולו של החוק והעברתו מן העולם. על כך אין ויכוח.

גם הפיינל פור, שנועד כדי למנוע ממכבי תל אביב סוויפים בשלבי הפלייאוף בישראל, נולד בחטא. הוא מוזיל את תואר האליפות, והופך את 33 מחזורי הליגה הסדירה (וחמשת משחקי רבע גמר הפלייאוף) לכמעט מיותרים. בחלק מהמקרים הוא אף זה שמנע מהצהובים להניף את הצלחת. אבל כל זה אינו רלוונטי למידת הצלחתם ביורוליג. גם לאחר ש"איבדה" שש אליפויות בעשר השנים האחרונות, מעמדה של מכבי במסגרת הבכירה באירופה לא עמד בסכנה אפילו לרגע אחד. מכבי מעולם לא הודחה מהזירה היבשתית בחודש ינואר, מארס או אפריל בגלל שידעה שביוני היא עלולה להפסיד בקרב על התואר בישראל.

יתרה מכך: בתשע העונות הראשונות להנהגתם של החוק הרוסי והפיינל פור בישראל, הגיעה מכבי ארבע פעמים לגמר היורוליג; בעשר העונות הראשונות לחוק הרוסי ולפיינל פור, החמיצה מכבי רק הופעה אחת בפלייאוף האירופי. הכרסום במעמדה, שחל בשלוש השנים האחרונות, קרה בגלל סיבות אחרות כנראה.

ייתכן שהפתרון לבעיות של הצהובים מסתתר כאן - במקום להתעקש ולהישען על תיאוריות כדי להסביר את כישלונותיהם, עליהם להתרכז במה שקורה בפועל ולחפש את הדרכים לנצח.

במסגרת המצגת, עברה מכבי סעיף אחר סעיף ופירקה אותו לגורמים בהשוואה למתרחש באירופה, כדי להמחיש עד כמה החיים בישראל בלתי אפשריים ומונעים ממנה להצליח. הטענה המרכזית שחוזרת על עצמה, ובמידה לא מבוטלת של צדק, היא שאמנם יש הגבלות גם בליגות אחרות, אבל רק בישראל נהוגים כל כך הרבה חוקים בעת ובעונה אחת.

למה הדבר דומה? שני מתאגרפים עלו לזירה, כשלשניהם יד קשורה מאחורי הגב ולאחד יש גם רטייה על העין. אותו אחד יכול לטעון לאפליה רק בגלל עינו; הוא בוודאי לא ילין על היד הקשורה, ממנה סובל גם יריבו.

במכבי בחרו להתעלם מהיתרונות שיש להם בליגה - יתרונות שמהם לא נהנות יריבותיהם ביורוליג: פנרבחצ'ה, כפי שהוכח כאן, דוגלת ברוטציה דומה לזו של הצהובים בזירה המקומית. אבל כשהיא מגיעה עם שישה זרים למשחק ליגה בתחילת השבוע, היא פוגשת מולה יריבות שמחזיקות ממש כמוה בשישה זרים. זו לא רק מחזיקת הגביע אנאדולו אפס, שמשחקת ביורוליג, אלא גם טופאש בורסה מהמקום השני, גלאטסראיי מהמקום התשיעי, אושאק ספורטיף מהמקום האחרון או כל יריבה אחרת. ואם לא די בכך, גם פערי התקציב לא כל כך בולטים.

ומול מי מתמודדת מכבי תל אביב בישראל? שמונה מ-11 היריבות שלה משחקות עם ארבעה זרים, והיא - על אף כל המגבלות - מופיעה מולן כשלזכותה יתרון של זר אחד. רק הפועל ירושלים, מכבי חיפה ובני הרצליה עולות כמוה עם חמישה זרים בסגל. זה לא הכל: ארבעה משמונת הפסדיה העונה בליגה ובגביע נרשמו מול קבוצות שהופיעו באותו ערב עם שלושה זרים בסגל.

ב-2007 היו מכבי ונבן ספאחיה רחוקים ניצחון אחד מהפיינל פור האירופי עם חמישה זרים ובוסמנים, אף שקבוצות הצמרת (פנאתינייקוס, צסק"א ואוניקאחה מלאגה) החזיקו בשבעה כאלה; ב-2008 הגיעה מכבי לגמר עם שבעה זרים, בשעה שליריבותיה בפיינל פור, מונטפסקי סיינה וצסק"א, היו שמונה ותשעה כאלו; ב-2010 עלו הצהובים לרבע הגמר עם יתרון ביתיות כשלרשותם שישה זרים, בעוד שלפיינליסטיות ברצלונה ואולימפיאקוס היו שבעה ושמונה. לא הובאו כאן עונות השושלת של פיני גרשון, או קבוצת החלומות של דיוויד בלאט - כי בהן נהנתה מכבי מחיבור קוסמי; אלה עונות "שגרתיות" שבהן הקבוצה התמודדה עם המגבלות הקשות בישראל, עם פחות זרים, עם חוק רוסי ועם פיינל פור - והגיעה להישגים.

וזה, בעצם, ההבדל. מכבי של פעם, זו שקרויה בסלנג של אוהדיה "מכבי האמיתית", התמודדה תמיד עם מגבלות קשות יותר בליגה הישראלית - והצליחה. מכבי הנוכחית לא עלתה לגמר הפלייאוף מאז 2014 ולא עברה שלב באירופה מאז 2015, אז היא תולה את כישלונותיה באותם הגבלות וחוקים שלא מנעו ממנה להצליח בעבר.