הבעיה עם האמירה של ז'וזה מוריניו אחרי ההפסד לסביליה ("מנצ'סטר יונייטד רגילה להיות מודחת") היא הרבה מעבר ללוזריות. היא מקוממת לא רק בגלל שהוא הופך את המועדון לתבוסתני, כאילו האוהדים צריכים להשלים עם ההדחה כי כך היה מאז ומעולם. הבעיה היא המהות של האמירה, של מה שמסתתר מאחוריה, מה שמשתמע ממנה ומה שאופף אותה: זרות וניכור. הבעיה היא הטבעיות שבה הוא שם את עצמו כצופה מהצד. מחוץ לסיטואציה. כאילו הוא מסתכל על מנצ'סטר יונייטד כחובב כדורגל, בוחן את מצבה באובייקטיביות, ומזכיר, כמו פרשן, או היסטוריון, איך הקבוצה הובכה באירופה שוב ושוב בשנים האחרונות, ולכן לא צריכה להיות מופתעת מעוד הפסד.
עוד בנושא
המופע של מוריניו: "לא אברח בגלל שכמה אוהדים שורקים לי בוז"
האיש שהפך את מנצ'סטר יונייטד ללוזרית: ז'וזה מוריניו צריך להיות מפוטר
מוריניו שוב תחת מתקפה: "שותף למכונת תעמולה של פוטין ומקבל כספי דמים"
הבעיה היא שהוא מדבר בגוף שלישי, ולא בגוף ראשון. המילה שחסרונה הכי מורגש פה היא "אנחנו". תחושת השיתוף, כאילו הוא חלק מהמועדון. חסרה ההזדהות, הכאב. כשהוא אומר "ישבתי על הכיסא הזה עם פורטו - מנצ'סטר יונייטד עפה, ישבתי על הכיסא הזה עם ריאל מדריד - מנצ'סטר יונייטד עפה", הוא למעשה מבדיל את עצמו מהקבוצה, מתנתק ממנה, ומזכיר את המציאות בכדורגל המודרני: אני מאמן, איש מקצוע, שעובר ממקום למקום, מקבוצה לקבוצה, מליגה לליגה. כבר העפתי את מנצ'סטר יונייטד הרבה פעמים, זה לא ביג דיל. אתמול הייתי שם, היום אני פה, מי יודע איפה אהיה מחר?
אפשר רק לדמיין איך מרגישים אוהדים של יונייטד כששומעים את המאמן שלהם מדבר בכזה קור וריחוק. זה לא מפתיע שמאמנים מנסים להגן על עצמם ושולפים אחרי הפסדים תירוצים אומללים שגורמים ללגלוג ותיעוב בכל אוהד בר דעת, אבל הפעם מוריניו - ככל הנראה בפליטת פה גאוותנית שהוא כבר מתחרט עליה - ניתק את עצמו מהסיטואציה, ובטבעיות די מקוממת. זו תחושה שהוא לא חלק מהמועדון, לא שייך, רק זמני.
ואיך לא? מה הפלא? הוא באמת ניצח את הקבוצה הזאת כמה וכמה פעמים בעבר. הדיח אותה, חגג על חשבונה, רץ על הקווים של אולד טראפורד בהתרסה אחרי שהעיף אותה עם פורטו. היה מאמן צ'לסי, לקח ממנה אליפויות. פעם הוא תיעב את המועדון הזה, עכשיו הוא המאמן שלו. הציפייה שירגיש חלק מהותי ממנו היא לא מציאותית. היא מנוגדת לכל המגבלות האנושיות. הוא מכיר את הביזנס וכבר מביט קדימה. המטרה היחידה של מוריניו היא להגן על האינטרסים האישיים שלו, כדי לשמר את המעמד שלו, כדי שיקבל עוד קבוצה, עוד משרה, עוד חוזה עתק, ואז, כשינצח את יונייטד (האקסית שבעטה בו!), שוב יחגוג בהתרסה (ובוודאי ייקח קרדיט: זה אני שמנצח, כשמפסידים זה המועדון).
אין פה בשורה חדשה. זה לא משהו יוצא דופן. כבר התרגלנו. מוריניו, ברגעי תסכול, רק חשף בבירור את מה שידוע לכולנו. הוא לא שונה, ולא מיוחד. מעברים קשים מאלה התקבלו בכדורגל, ובספורט מקצועני בכלל. אוהדי מכבי תל אביב מעריצים שחקן שכבש שער אליפות להפועל. ספורטאים חוצים את הכביש, מחליפים חולצות וצבעים, כאילו כלום. העניין תמיד הוא הפער הזה, הבלתי נסבל, בין תחושת המחויבות של האוהדים לבין זו של השחקנים והמאמנים. אוהדים קשי יום, שכל היום רק חולמים על הקבוצה, חיים אותה בכל רגע, סוגדים לשחקנים, תולים בידם את גורלם, מממנים את המשכורות שלהם, ואלו בתגובה חושבים רק על עצמם, מעקמים פרצוף כשהם על הספסל, שלא לומר רוצים שהיא תפסיד כל עוד הם לא משחקים (ע"ע ברקו).
כמה עצוב מההדחה של יונייטד אלכסיס סאנצ'ס, שחקן שעד לפני רבע שעה היה בכלל בארסנל, ולפני כן בברצלונה, באיטליה, בצ'ילה, אדם ששכר העתק מובטח לו בלי קשר להישגים? האם פול פוגבה באמת שבור מההדחה, או שאולי בלב עוברת לו מחשבה "טוב שהפסדנו, עכשיו יעיפו את השנוא הזה"? האם גארת' בייל מחויב לגמרי לריאל מדריד, או שכבר חושב על התחנה הבאה והמו"מ בקיץ? כמה מהם ינשקו את הסמל אחרי גול?
רק לפני כמה שבועות נשאל רועי קהת על מה שנראה כ"אפאתיות" של שחקני מכבי חיפה, וענה ש"אנשים שוכחים שכדורגל זה החיים שלנו, זאת הקריירה שלנו, כל השבוע אנחנו מתאמנים, מתכוננים, כל משחק בשבילנו זה הדבר הכי חשוב". לא אשכח את המבט הזועם שהטיחה בי השחיינית עמית עברי בריו 2016, כששאלתי אותה על "התוצאה המאכזבת" שלה במוקדמות. "אתה אומר מאכזבת, אבל אני זו שמאוכזבת, אני זו שהתאמנה כל החיים, אני זו שקמתי כל בוקר והלכתי לבריכה, אני זו שחיכתה לאולימפיאדה ולא הצליחה, ואני זו שאשאר עם התחושה הזו". קשה להאמין שספורטאים מזלזלים במופגן במקצוע שלהם, בפרנסה שלהם, ברזומה שלהם.
ועדיין, מדי פעם יש את התזכורת הזאת. זו הצגה מתוקתקת, מאוד משכנעת, שמצליחה להשכיח את הפגמים והבעיות, את הצביעות והציניות, אבל פליטת פה אחת מזכירה את מאחורי הקלעים. הגילי ורמוטים מחייכים ונרגשים כשהם מוצגים בקבוצה החדשה, אבל אחרי זה יספרו שלא היו מאושרים. כולם מהללים את הקהל הנהדר, אבל אנדרה גומש מתוודה שהוא לא יצא מהבית בגלל המבוכה והלחץ בברצלונה. הם אמורים להיות גיבורי על שאפתנים, אבל אוסקר הברזילאי מודה ש"לא אכפת לי אם אהיה בגביע העולמי או לא, כל הזמן מבקרים אותי על המעבר לליגה הסינית, אבל אני חושב על המשפחה שלי ועל העתיד שלי, אני לא רוצה להיות עני כשאהיה זקן ולחיות על הזיכרונות ששיחקתי במונדיאל". מזל שיש את מסי.
בסופו של דבר מוריניו המשיך את המגמה הידועה של "המאמן-פרשן", זה שבסוף משחקים מנתח את האירועים בצורה קרה ומקצועית ("איבדנו שליטה במרכז השדה") ומנתק את עצמו מאחריות ("השחקנים לא היו מרוכזים"). מוריניו, כהרגלו, פשוט לקח את הז'אנר צעד קדימה ושדרג אותו: המאמן העוקץ.