המאניטה עדיין רודפת אותו: ניתוח הניצחון של מנצ'סטר סיטי בדרבי

"אמרו שלא נוכל לשחק כמו ברצלונה באנגליה. אמרו שזה בלתי אפשרי, אבל זה אפשרי, ועשינו את זה. תמיד האמנתי שנוכל לעשות זאת. בזכות כך הכדורגל כה יפה" – זה היה נאום הניצחון של פפ גווארדיולה. החגיגה בדרבי מול מנצ'סטר הוציאה ממנו לא מעט רגשות. היריבות עם ז'וזה מוריניו, שמזכירה מאוד את ימי קלאסיקו הטעונים, רק מדגישה את תחושת ההישג הגדול. 14 נצחונות ליגה רצופים באנגליה בעונה אחת – זה משהו שלא קרה מעולם. לא רק בתקופת פרמיירליג, אשר הסטטיסטיקאים משום מה אוהבים להתרכז רק בה, אלא מאז הקמת המפעל ב-1888. סנדרלנד ופרסטון רשמו 13 נצחונות רצופים ב-1891/92. ארסנל שיחזרה זאת ב-2001/02. צ'לסי של אנטוניו קונטה שיחזרה זאת בעונה שעברה. כעת באה סיטי וריסקה את השיא.

לוח המשחקים סידר לפפ הזדמנות לעשות היסטוריה בסטייל, במגרשה של היריבה העירונית, מול הטוענת המרכזית לכתר שמדורגת במקום השני, נגד המאמן אשר היריבות מולו מגדירה במובן לא מבוטל את הכדורגל בעשור האחרון. והוא לקח אותה. סיטי, שנהנתה מיתרון שמונה נקודות על פני השדים האדומים, לא באמת היתה זקוקה לניצחון. גם תיקו במשחק חוץ קשה שירת אותה היטב, אבל המחשבה הזו כלל לא היתה רלוונטית. גווארדיולה לא עשה התאמות במערך, אלא עלה בדיוק בשיטה שעבדה עד עכשיו ובחר בסגנון הקבוע. והוא בא על שכרו, גם אם למען האמת יש להדגיש כי קבוצתו לא הבריקה, וזאת בלשון המעטה.

הנעת הכדור של המובילה לא תמיד היתה תכליתית ומדויקת מספיק. קווין דה בראונה, השחקן המצטיין בליגה בפער ניכר העונה, שגה לשם שינוי במספר מסירות בשליש האחרון של המגרש ואיבד כדורים. שבע בעיטות למסגרת במשך משחק שלם לא מהוות תמורה הולמת ל-65 אחוזי החזקת כדור. לשם השוואה, ארסנל בעטה 16 פעמים למסגרת כאשר הפסידה לשדים האדומים בשבוע שעבר. שני השערים של סיטי היו מקריים ונבעו מטעויות של רומלו לוקאקו במצבים נייחים. שום גאונות לא היתה שם – רק להיות במקום הנכון בזמן הנכון ולדחוק את זה פנימה. דויד סילבה וניקולאס אוטאמנדי, שהפך לפתע לסקורר מחונן, עשו זאת במיומנות. ואולם, הנקודה החשובה היא כי גם ביכולת פושרת היתה סיטי טובה פי עשרות מונים בהשוואה למארחת.

עוד בנושא

סיטי ניצחה 1:2 באולד טראפורד, הפער בפסגה: 11 נקודות
קטטה בסיום הדרבי, מוריניו עורר מהומה בחדר ההלבשה
מוריניו מתרץ: "התוצאה הגיעה בגלל פנדל שלא נשרק"

בניגוד לגווארדיולה, מוריניו היה חייב לנצח. זה היה הצ'אנס האמיתי שלו לחולל שינוי תודעתי בכל ההיבטים האפשריים – לא רק לגזול מיריבו המר את הרצף ההיסטורי, אלא גם לצמק את הפער בצמרת לחמש נקודות. ההשעיה של פול פוגבה בהחלט היתה משמעותית, אבל גם ללא הכוכב הצרפתי השאיפה היתה צריכה להיות ברורה – לקחת את המושכות בהיכל החלומות ולהראות מיהו בעל הבית האמיתי. לגנוב נקודה, או אפילו לגניב ניצחון, זה פשוט לא מספיק. ואז הצהיר הפורטוגלי עוד לפני שריקת הפתיחה כי ילך על מערך שהוגדר כ"פשוט ופרגמטי".

"פשוט ופרגמטי" פירושו חואן מאטה על הספסל, הנריך מחיטריאן המתוסכל מחוץ לסגל אחרי שהמנג'ר הוריד את בטחונו העצמי אל מתחת לאפס במהלך החודש האחרון, וג'סי לינגארד בעמדת הפליימייקר. אל תטעו – לינגארד הוא שחקן נפלא. הוא בוגר האקדמיה של המועדון, מחוייבותו לא יודעת גבול, הוא חכם, ממושמע מאוד טקטית, מהיר וטכני. הדרך בה נעץ פעמיים את הסכין בליבה של ארסנל ב-1:3 לא תישכח במהרה, ואתם מוזמנים לקרוא בהרחבה על פועלו כאן. אלא שלינגארד, רב גוני ככל שיהיה, אינו עושה משחק. הוא שחקן אגף שמסוגל לתפקד במרכז המגרש במידת הצורך. הוא לא ינווט את המהלכים ההתקפיים. כאשר פורסם ההרכב בו הופיע לצד נמניה מאטיץ' ואנדר הררה, היה ברור כי יונייטד לא מתכוונת לשלוט אלא להפריע לסיטי. זוכרים את דייויד מויס שהבטיח "לעשות לניוקאסל חיים קשים ככל הניתן באולד טראפורד". זה בדיוק זה.

מוריניו היה מאושר מסגנון "פשוט ופרגמטי" כאשר הביס את התותחנים, אבל הנקודות הושגו אז למרות התוכנית שלו ולא בזכותה. היו לכך שתי סיבות מרכזיות – הופעה אלוהית של דויד דה חאה בין הקורות, והגנה ילדותית של ארסנל. אפשר היה להמשיך לבנות את האינסטינקטים של הספרדי גם אתמול, אבל לא על מחדלים בעורף של סיטי. בסופו של דבר, יונייטד דווקא קיבלה מתנה מפביאן דלף כאשר מרכוס רשפורד הבקיע את השיוויון הזמני, אבל השער הזה היה מקרי לחלוטין – בדיוק כמו השערים של התכולים. מעבר לכך, השדים האדומים לא עשו דבר בשעה הראשונה.

במקום זאת, כפי שכתב ברני רוני בגארדיאן, יונייטד נראתה כמו ווימבלדון בימי המאמן הנורבגי אגיל אולסן – קח את הכדור ותעיף אותו קדימה לכל הרוחות. רשפורד ואנתוני מרסיאל מהירים, לוקאקו מצטיין במאבקי גובה – אז אולי ייצא מזה משהו. 42 מסירות ארוכות כאלה היו ב-60 הדקות הראשונות. מועדון כמו יונייטד לא יכול להרשות לעצמו לשחק כך, הן מבחינה תדמתית, והן בגלל שסיכויי ההצלחה נמוכים יחסית. זה חייב היה להיות שיקול מהותי בבחירת המאמן בקיץ 2016. הכתובת היתה על הקיר, ומוריניו אפילו לא ניסה להסתיר אותה. מאז ספג חמישיה חמישיה מול בארסה ב-29 בנובמבר 2010, הטראומה הזו משפיעה על החלטותיו במשחקים הגדולים, קל וחומר נגד פפ עצמו. אתמול ראינו את ההוכחה הנחרצת לכך. מעולם לא היה זקוק למוריניו לניצחון על גווארדיולה כמו בדרבי הזה, אבל הוא בכל זאת שיחק על תיקו.

כאשר ממנים את מוריניו, מקבלים בחבילה גם את המלחמות הפסיכולוגיות. אי אפשר בלעדיהן, וגם בהיבט זה הפסיד אתמול המיוחד לעצמו. לקראת הדרבי, בחר מנג'ר השדים האדומים להזהיר את השופט מייקל אוליבר מפני התחזויות. "שחקני סיטי מאבדים שיווי משקל בקלות. קצת רוח, והם נופלים", הוא אמר. מה רבה היתה האירוניה כאשר הררה ספג כרטיס צהוב על התחזות כאשר נגיעה קלילה של אוטאמנדי – לא ברור אם היתה או לאו – גרמה לבאסקי לצלול לדשא ברחבה. ואז, במסיבת העיתונאים אחרי המשחק, הפך מוריניו את האירוע למרכזי וגורלי. "חבל לי על אוליבר, כי הוא ניסה לעשות את העבודה היטב, אבל עשה טעות אחת קריטית", הוא הצהיר וקבע כי היריבה ניצחה בעזרת המזל.

חוסר היכולת להבין את המציאות ולהשלים איתה מונע שינוי חיובי. אם מוריניו מאשים את המזל אחרי הפסיד שוק על ירך במשחק ביתי מול יריבה שלא היתה במיטבה, הוא לא יהיה מסוגל לתקן את המעוות בדרבי הבא. לזכות גווארדיולה חייבים לומר כי הוא למד מהטעויות של עצמו ותיקן אותן. זוהי אחת הסיבות המרכזיות ביותר של סיטי העונה, אשר מבדלת אותה בהשוואה לעונה שעברה.

אשתקד, ניצח לא פעם גווארדיולה את עצמו כאשר התעקש לשלב את שחקניו בעמדות לא טבעיות ולהפיל עליהם משימות לא שגרתיות. זה התחיל עם אלכסנדר קולארוב כבלם, המשיך עם בקארי סאניה כקשר, פרננדיניו כמגן ימני, והרשימה עוד ארוכה. המערכים השתנו בתדירות גבוהה, השחקנים לא הספיקו להתרגל, ולא ניתן היה לייצר יציבות. זו היתה נקודת התורפה המשמעותית של גווארדיולה גם לקראת סוף הקדנציה בברצלונה ובשלוש שנותיו בבאיירן מינכן. בחודשים הראשונים של 2017/18, הוא נגמל מכך. סיטי הולכת על 3-3-4 עם ניחוח הולנדי-קטלאני, וכל השחקנים ממלאים בדיוק את התפקיד המתאים, למעט פביאן דלף שהוזעק באופן מפתיע למלא את מקומו של בנז'מין מנדי הפצוע כמגן שמאלי.

זה לא אומר שסיטי לא גמישה. נהפוך הוא – ראחים סטרלינג ולירוי סאנה מחליפים אגפים בתדירות גבוהה. דה בראונה ודויד סילבה בעונה אדירה מככבים בתפקידים חופשיים וצצים בכל פינה במגרש. אתמול, בחצי השעה האחרונה כאשר גבריאל ז'סוס הוחלף, גם שיחק גווארדיולה ללא חלוץ טבעי והעביר את סילבה לסוג של "תשע מדומה". ואולם, הקונספט הכללי קבוע ויציב, ולכן הקבוצה יציבה. ואז גם התוצאות יציבות להפליא, כי כולם מאמינים בעצמם. גם אם הולך קשה, השערים מגיעים בדקות האחרונות, וסטרלינג אפילו הפך לווינר עם קבלות.

לצערה של יונייטד, אתמול לא היתה זקוקה סיטי לשער דרמטי. את הדקות האחרונות היא ביזבזה בהתמזמזויות מעצבנות עם הכדור ליד דגלי הקרן, מהן עדיף היה להימנע. שם גם מצאה שריקת הסיום את דה בראונה שהניף את הידיים למעלה. לבלגי יש חשבון פתוח עם מוריניו אחרי הפרת ההבטחה בצ'לסי, והוא צריך להבין טוב מכולם את מחיטריאן בימים אלה. הוא גם צריך להיות מאושר שהכל הסתדר בחיים בסופו של דבר, והוא משחק בהדרכת מאמן שמאפשר לו למצות את הפוטנציאל. לכוכבי השדים האדומים אין מאמן כזה.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק