"כל מה שנותר לי מאבא זו תמונת פספורט ישנה. לא פעם יוצא לי לחשוב עליו. על זה שמעולם לא הכרתי את אבא שלי", מספר פיטר פלצ'יק.
הג'ודו הישראלי תפס הרבה מאוד כותרות בשבוע האחרון. המסע לאבו דאבי עם כל האיסורים שהוטלו על ישראל, חמש המדליות שחזרו משם אמש בטיסה דרך ירדן והספורטאים עצמם. חלקם די מסודרים. אורי ששון ושגיא מוקי עם ספונסרים, אבל היתר צריכים להסתדר עם מלגה חודשית בגובה של 4,500 שקל שניתנת על ידי הוועד האולימפי. אחרי מנוחה של 24 שעות היום, יחזרו כולם לאולם האימונים במכון וינגייט ויתכוננו לגרנד סלאם טוקיו שמחכה להם אוטוטו.
עוד בנושא:
פיטר פלצ'יק זה במדליית ארד באבו דאבי
יו"ר האיגוד, משה פונטי: "היה מאוד מוצלח באבו דאבי"
השרה רגב בירכה את נבחרת הג'ודו: "איפון לכל המחרימים"
פיטר פלצ'יק חזר עם מדליית ארד מאבו דאבי בקטגוריית המשקל עד 100 קילוגרם. עד כה היה הדמות הפחות מוכרת בנבחרת ישראל. אף שזכה בעבר בסגנות אלוף אירופה עד גיל 20, הקריירה שלו מעט דשדשה בעיקר בשל פציעות. סיפור חייו יכול למלא תסריט מרגש לסרט.
"הייתי אולי בן שלושה חודשים כשאבא שלי נפטר מסרטן ריאות", הסכים היום לגולל את סיפור חייו המרגש. "גרנו בחצי האי קרים ואחרי שאבא נפטר, אמא החליטה שהיא עולה לישראל. היו לה כאן רק דודים וב-1992 היא לקחה אותי, תינוק בן תשעה חודשים, ועלתה לבד לארץ. אילו עוצמות צריך בשביל לעשות מעבר כזה", הוא עושה הפסקה ולוקח אוויר כאילו ירד עכשיו מקרב ארוך על המזרן. "כעבור שנה ההורים שלה הצטרפו אף הם ועשו עלייה. אמא לא כל כך הסתדרה עם עבודות בארץ ונאלצה לטוס לארצות הברית כדי לשלוח לנו כסף משם. אני נשארתי לחיות עם סבא וסבתא בראשון לציון. כל גיל הילדות, כל תקופת בית הספר היסודי אמא הייתה באמריקה ואני הייתי בראשון לציון".
"הייתה לי בעיה של עצמות מאוד עקומות והייתי גם ילד מאוד שמנמן", מוסיף פלצ'יק, "סבא אמר שאני חייב לעשות משהו ובחר בשבילי את הג'ודו. הוא הכיר את פאבל מוסין מראשון לציון והכניס אותי לחוג אצלו. מכאן הכול התחיל. אני חייב הרבה לסבא שעבר בינתיים לגור רחוק ממני בעפולה. עד היום הוא מתקשר אלי לפני כל תחרות ואומר כמה מילים כדי לדרבן ולחזק. אני אוהב אותו מאוד".
פלצ'יק היה מיועד להתחרות באולימפיאדה בריו, אבל בחודש נובמבר לפני שנתיים, בעיצומה של השנה האולימפית, הוא נפצע בקרב מול יריב מונגולי. "הכתף שלי התפרקה", הוא נזכר באירוע הכואב, "הורידו אותי על אלונקה. הכאבים היו עזים. נאלצתי לעבור ניתוח מסובך ובמקום להתכונן למשחקים האולימפיים, עברתי שיקום ארוך מאוד".
החותמת לאימונים הקשים הגיעה בקיץ האחרון כאשר חזר מגרנד פרי קנקון שבמקסיקו עם מדליית הזהב. אחרי זה הגיע לשמינית הגמר באליפות העולם, ההישג הכי טוב שלו, וכעת יש לו גם את מדליית הארד מאבו דאבי.
על המזרן הוא משתף פעולה עם אורי ששון. ששון עם 125 הק"ג שלו מתאמן מול פלצ'יק שלפני כל תחרות מוריד שלושה ק"ג כדי להתמקם בקטגוריית משקל של עד 100 ק"ג. מדובר בשני בחורים גדולים וחזקים עם לב מאוד רגיש. לפני כשנתיים התחתן ואת התמיכה הוא מקבל מהורי אשתו אצלם הם גרים בבאר יעקב.
"זה לא פשוט", הוא אומר. "אני מתאמן 13 פעמים בשבוע. אין לי אפשרות לעבוד במשהו נוסף. הוועד האולימפי מתקצב אותי במלגה של 4,500 שקל ואפשר להבין שמזה קשה מאוד לחיות. אני מאוד מקווה שגם אני וגם אחרים בנבחרת נמצא ספונסר שייתן לנו גב ושקט לעסוק בג'ודו. אלה השנים הכי חשובות לקראת המטרה הגדולה בטוקיו 2020".
תיכף תהיה בן 26. אמצע הקריירה
"זה הגיל האידיאלי לג'ודוקא. את ריו פספסתי בגלל הפציעות, ללונדון הייתי צעיר מדי. עכשיו זה הזמן והתחרות באבו דאבי גם הקפיצה אותי למקום התשיעי בעולם במשקל של עד 100 ק"ג. אני חייב להמשיך עכשיו בקצב הזה ולעשות עוד ועוד הישגים כדי להתברג גבוה ולהגיע לטוקיו".
אין תגמול כספי אחרי התחרויות האלה?
"מקבלים מענקים על מדליות רק אחרי תחרויות מטרה כמו אליפות עולם. גרנד פרי או גרנד סלאם הן תחרויות חשובות, אבל המדליות שם לא מקנות תמורה כספית כאן בארץ".
בבית לא חששו מהנסיעה לאבו דאבי?
"אשתי מאוד חששה. היא התקשרה כל שעה לשמוע שהכול בסדר. האמת היא שקיבלו אותנו בכבוד רב ונתנו לנו יחס מהדרגה הראשונה. היה שם מאוד מעניין כי מצאתי את עצמי מסביר לכל מיני ספורטאים מהמשקל שלי מדוע אני לא יכול לעלות למזרן עם סימני המדינה שלי. זה ציער את כולם. אף אחד לא יכול היה להבין את ההחלטה הזו".
אמא בטח מאוד גאה
"ממש. זו גאווה עצומה בשבילה וגם בשביל סבא שלי. כל מה שעברנו כל החיים מתנקז כעת אל הרגעים המרגשים האלה. קשה לאמא לדבר אתי על אבא. היא הקימה משפחה ויש לי אחות למחצה שקטנה ממני בחמש שנים. אני יודע להעריך מה החיים יכולים לעשות לך ולאן הם יכולים להוביל אותך. החיים לימדו אותי שיש אתגרים גדולים עימם צריך להתמודד".