פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ארץ החופשיים וביתם של הגיבורים? ארבע זוויות למאבק בין טראמפ לספורט בארה"ב

        רוברט קראפט שם את החברות בצד וכמוהו יעשו שאר עשירי ה-NFL אם טראמפ לא יירד מהעץ. אלחנדרו וילאנואבה נקלע למצב בלתי אפשרי ומשום מה התנצל. לברון וחבריו לא מהססים להיות מובילים חברתיים. וקולין קפרניק? הוא בכל מקרה הקורבן. סיכום שבוע מטורף בארה"ב, עם מבט לעתיד

        ארץ החופשיים וביתם של הגיבורים? ארבע זוויות למאבק בין טראמפ לספורט בארה"ב

        בווידאו: שגריר ארצות הברית בישראל דיוויד פרידמן מתייחס למאבק בין טראמפ לספורטאים בראיון ליעקב אילון באולפן וואלה! NEWS

        בשלב מסוים בשבוע האחרון, 24 מתוך 37 ציוצים של דונלד טראמפ עסקו בדרך כזו או אחרת בספורט. ה"כוכבת" הראשית הייתה כמובן ה-NFL, עם מחאת השחקנים העצומה ברחבי הליגה במחזור האחרון, שהגיע בעקבות נאום ה"תפטרו או תשעו את הבני זונות האלה" של נשיא ארצות הברית, אבל גם סטף קרי והסירוב להגיע/סירוב להזמין לבית הלבן היו שם, ואלופת ההוקי קרח שכן תגיע, ופרגון ל"נסקאר" התומך ואיכשהו, גם יוסאין בולט עלה לפיד של טראמפ. בסיומו של אחד השבועות המשונים והסוערים בתולדות הספורט האמריקאי, וכנראה שבפתחה של תקופה שתהיה לא שגרתית עוד יותר, הגיע הזמן להביט על כמה מגיבורי השעה, מוכרים יותר או פחות, בתקווה שהסיטואציות של כל אחד מהם יוכלו לשפוך מעט אור על המצב הכולל ואולי גם לסמן את הדרך קדימה.

        עוד בנושא:

        בכל רחבי ה-NFL: מחאה נרחבת נגד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ
        טראמפ שוב תקף: "הכריעה בהמנון לא קשורה לגזע", ג'ורדן ובריידי ענו
        מג'יק ג'ונסון נגד טראמפ: "הוא לא מבין שהשוויון בחברה חשוב"
        הנאום הסוער של גרג פופוביץ': "המדינה שלנו היא מבוכה לעולם"
        הספורט האמריקאי מתאחד נגד טראמפ, כספי: "האנטישמיות מתפשטת"
        גולדן סטייט לא תגיע לבית הלבן, ספורטאי ארה"ב תוקפים את דונלד טראמפ


        רוברט קראפט:

        "כשאשתי מיירה נפטרה ב-2011, מלניה ודונלד הגיעו להלוויה בבית הכנסת שלנו ואז ביקרו אותי גם בשבעה. אחר כך, במשך שנה שלמה, השנה הקשה בחיי, דונלד היה מתקשר אליי פעם בשבוע כדי לראות מה שלומי. הוא הזמין אותי לאירועים וניסה לרומם את רוחי. הוא היה אחד הבודדים שהתייחס אליי ככה ואני לא שוכח לו את זה".

        רוברט קראפט הוא אחד האנשים החזקים והחשובים בספורט האמריקאי בשני העשורים האחרונים. כאשר שביתת השחקנים סירבה להסתיים לפני כמה שנים ואיימה על העונה כולה, הבעלים של ניו אינגלנד פטריוטס, אלופת ה-NFL המכהנת, הלך לעשות סדר וכולם התרצו. לפני הבחירות בנובמבר החולף נשאל קראפט, דמוקרט מוצהר ותומך גדול של ברק אובמה, לגבי טיב יחסיו עם הנשיא שבדרך ולא הסתיר את האמת: "הוא חבר קרוב מאוד שלי כבר 20 שנה", הוסיף, לפני שתרם לא פחות ממיליון דולר לטקס ההשבעה של טראמפ בינואר. הוא אפילו העניק לנשיא טבעת אליפות כאשר הפטריוטס הגיעו באפריל האחרון לביקור המסורתי בבית הלבן אחרי הזכייה בתואר.

        אלא שגם קראפט, האיש שישב בדיוק מאחורי שרה נתניהו בשעה שראש הממשלה הישראלי סיפק את אותו נאום מפורסם ושנוי במחלוקת בקונגרס האמריקאי לפני שנתיים וחצי, לא יכול היה לעבור לסדר היום על המתקפה הישירה של טראמפ נגד הביזנס שלו, המקום בו הפך למלך. בזמן שה-NFL הוציאה הודעה רפה ולא הזכירה את הנשיא, אלא רק את ה"הערות הבעייתיות", קראפט היה אחד מבעלי הקבוצות הראשונים שפרסם הודעה רשמית ובפתיחתה נכתב: "אני מאוכז מאוד מהטון של ההערות שנעשו על ידי הנשיא". לא נשכני מדי ובכל זאת, כשזה מגיע דווקא מקראפט, צריך לקחת את הדברים בצורה רצינית יותר.

        רוברט קראפט בעלי ניו אינגלנד פטריוטס עם המאמן ביל בליצ'יק נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ (AP)
        חברות זה נחמד, אבל עד שמגיעים לכסף. קראפט ובליצ'יק בביקור אצל טראמפ אחרי הזכייה באליפות (צילום: AP)

        כשדונלד טראמפ הכריז מלחמה על "הבני זונות שכורעים ברך", יכול להיות שהוא האמין שבעלי הקבוצות ימהרו להתייצב לצדו ולהודיע לשחקנים שמי שמוחה בזמן ההמנון, אכן מפוטר. אלא שבזה אחר זה, הבוסים בחרו בצד השני. שאהיד חאן, הבעלים של ג'קסונוויל (ופולהאם) והיחיד בערך מבין 32 בעלי הקבוצות ב-NFL שאיננו לבן-פריבילג, עמד בזרועות שלובות עם שחקניו ביום ראשון (ועם זה טראמפ עוד בסדר). הגדיל לעשות ג'רי ג'ונס, אחד המתנגדים החריפים למחאת הכריעה בהמנון בתחילתה, הבעלים של דאלאס קאובויס, "הקבוצה של אמריקה", שכמו קראפט וכמו חאן, תרם אף הוא מיליון דולר לאותו טקס השבעה, מה שלא הפריע לו לכרוע ברך עם שחקניו השחורים במאנדיי נייט מול אריזונה, לעיני האומה כולה. זה כבר לא לבנים נגד שחורים, או הנשיא נגד השחקנים המוחים. זה טראמפ נגד ה-NFL והסיכוי שלו במלחמה כזו לא גבוה במיוחד.

        קשה להאמין שהנשיא היה מוכן לתגובה כזו, אבל נדמה שדווקא הוא, שמתגאה בהיותו איש עסקים מופלא לאורך כל חייו, שכח שלפני החברויות, גם המיליארדרים שמחזיקים את קבוצות ה-NFL מתרכזים קודם כל בביזנס שלהם. יש פער עצום בין הקריאה לבעלי הקבוצות "לפטר או להשעות את הבני זונות האלה" לבין הקריאה לאוהדים "להחרים את הליגה עד שלא כולם עומדים בהמנון". טראמפ נקלע השבוע לתוך הפער הזה, כחלק מהמערבולת שהוא יצר וטיפח בהנאה (אולי כדי להסיט את משלל כשלונות לגבי כל מיני הבטחות בחירות שלא מצליחות להתממש. מישהו אמר "אובמהקר"?) ועכשיו, התחושה היא שהעץ פשוט גבוה מדי ויכולת ניהול המשברים של הנשיא נמוכה מדי מכדי להתגבר על הבעיה הזו. כל עוד הוא יפנה את זעמו לעבר בעלי הקבוצות, הוא ימשיך לאבד תמיכה.

        ולא, בניגוד לטענתו, הרייטינג ממש לא ירד. אם כבר, אז בעונה שעברה הוא היה נמוך מתמיד, כנראה בגלל מערכת הבחירות הסוערת. בליל שני לעומת זאת, הרייטינג למשחק בין אריזונה לדאלאס היה הגבוה ביותר למשבצת השידור הזו בשלוש השנים האחרונות.

        ג'רי ג'ונס הבעלים של דאלאס קאובויס כורע ברך בהמנון עם השחקנים (AP)
        אולי התמונה החשובה של המחזור ב-NFL. ג'רי ג'ונס כורע ברך עם השחקנים שלו (צילום: AP)

        אלחנדרו וילאנואבה:

        איגנסיו וילאנואבה, קצין בחיל הים הספרדי שעבד עבור נאט"ו, נשלח בשנות ה-80' לשירות בארצות הברית. בבסיס חיל הים האמריקאי במיסיסיפי, לאיגנסיו הגבוה ואשתו, מתילדה (הגבוהה אף היא), נולד ב-1988 הבן הבכור (מתוך ארבעה ילדים בסך הכול), אלחנדרו. מהר מאוד, הילד צמח וטפח, נע בין רוד איילנד, ספרד ובלגיה בצעירותו וכשהגיע הזמן לקולג', נכנס לאקדמיה הצבאית המפורסמת בווסט פוינט. בימי הקולג' שיחק וילאנובה (2.06, 145 ק"ג) בשלל תפקידים במדי קבוצת הפוטבול של הבלאק נייטס וכאשר סיים את לימודיו באקדמיה, נכנס לצבא האמריקאי ובמסגרתו, הוטס לא פחות משלוש פעמים למלחמה באפגניסטן.

        ב-2014 החליט וילאנואבה לחזור לעולם הפוטבול וכמעט תפס מקום בסגל של פילדלפיה, אך שוחרר רגע לפני שהעונה יצאה לדרך. בסופו של דבר, הוא מצא את מקומו בקבוצה השנייה של המדינה, פיטסבורג סטילרס, במדיה התפתח להיות שחקן קו התקפה פותח ולא רע בכלל. עד כאן, סיפור חביב, יש שיגידו אף מרגש, על בחור שמצא את מקומו בעולם ואפילו חתם לפני חודשיים על הארכת חוזה יפה: ארבע שנים, 24 מיליון דולר. אלא ששום דבר לא הכין את וילאנואבה למה שקרה ביום ראשון.

        לפני משחק החוץ של פיטסבורג בשיקגו אסף המאמן הוותיק מייק טומלין את כל שחקניו והודיע להם: כדי להימנע מכל ענייני המחאה, אנחנו נשארים בחדר ההלבשה בזמן ההמנון. לא מחרימים, לא כורעים, לא משלבים זרועות. פשוט לא נמצאים שם, מול המצלמות (זאת בניגוד לטנסי וסיאטל, ששיחקו זו מול זו וסירבו לעלות לדשא בזמן ההמנון, כאקט מחאה). הקוורטרבק בן רות'לסברגר לא אהב את ההחלטה ופרסם הודעה בה הוא מנתק את עצמו למעשה מההחלטה: "אני מתחרט על כך שלא עמדנו על המגרש בזמן ההמנון", מסר, אך את עיקר תשומת הלב תפס וילאנואבה, שהיה היחיד מבין שחקני הפלדות שכן היה שם בחוץ. בזמן ההמנון, הוא ניצב ביציאה ממנהרת השחקנים, עם יד על הלב.

        ב-24 השעות שאחרי המקרה, הסערה החלה להשתולל. מצד אחד, מתנגדי המחאה הצביעו ברגליים ובכרטיסי האשראי שלהם והחולצה של וילאנואבה, שחקן שולי יחסית להזכירכם, בטח ובטח שלא כוכב, הפכה לנמכרת ביותר באתר ה-NFL (!). מצד שני, השחקן עצמו היה בהלם מהבלגן ויצא בהודעת התנצלות: "ראיתי את התמונה שלי עומד שם לבד והתביישתי, כי בלי כוונה השארתי את חבריי מאחור, 'זרקתי אותם מתחת לאוטובוס'", הוא אמר במסיבת עיתונאים מיוחדת שכינס, "בכל פעם בה אני רואה את התמונה הזו שלי, עומד שם לבד, אני נבוך. לרגע לא תכננתי להחרים את ההחלטה של הקבוצה להישאר בחדר ההלבשה. רק חשבתי שאוכל לעמוד באמצע הדרך, במנהרת השחקנים, בלי שאף אחד יראה אותי".

        אלחנדרו וילאנואבה פיטסבורג סטילרס עומד בהמנון (AP)
        למה הוא צריך להתנצל? וילאנואבה עומד בהמנון (צילום: AP)

        כיוון שוילאנואבה עמד כמה מטרים טובים מחוץ לאותה מנהרה, צריך לקחת את הדברים שלו בערבון מוגבל. יחד עם זאת, וגם אם הקבוצה החליטה להישאר בחדר ההלבשה, ההתנצלות שלו על משהו שזכותו המלאה לעשות היא בעייתית, במקרה הטוב. וילאנואבה מייצג בצורה המושלמת את הפער שבין תומכי למתנגדי המחאה, שטוענים כי השחקנים הם מיליונרים ושהם לא מעריכים כראוי את אלה ש"נלחמו כדי שהם יוכלו לחיות חופשיים, באומה הטובה בעולם", מנטרה שחזרה על עצמה בשבוע החולף.

        לשון מקוי, שצייץ בתחילת השבוע: "זה כל כך עצוב שהנשיא שלנו הוא Asshole", לקח את המחאה עשרה צעדים קדימה ובחר להמשיך במתיחות לפני המשחק, בזמן שההמנון נוגן. בניגוד לשחקנים הכורעים, מקוי, אחד הכוכבים הגדולים בליגה, חטף על האקט שלו ביקורת גם מרבים מתומכי המחאה, שנזכרו בפעולה דומה של מחמוד עבדול ראוף, שפחות או יותר חיסל את קריירת ה-NBA שלו במרץ 1996 עם סירובו להפסיק להתמתח בזמן ההמנון. לוון מילר, ה-MVP של סופרבול 2016 וכוכב ההגנה של דנבר, ביטלו חוזה אימוץ עם חברת מכוניות בגלל שהשתתף במחאה. להיות חלק מזה יכול גם לפגוע בשחקנים, אך רבים מהם מוכנים לקבל זאת.

        וילאנואבה הוא האופוזיציה הבינארית: גם חייל אמיץ, שאפילו זכה לעיטור הארד על גבורתו באפגניסטן, וגם חלק משחקני הליגה, כזה שחולק חדר הלבשה עם מי שכונו "בני זונות" על ידי לא אחר מאשר נשיא ארצות הברית. השילוב הבלתי אפשרי הזה, בין המסירות של וילאנואבה לאמריקה כפי שהוא תופס אותה לבין המסירות שלו לאחוות הגברים, אחד היסודות המרכזיים בקבוצות הספורט האמריקאיות, יוצר סיטואציות בלתי אפשריות, כמו זו שהתרחשה ביום ראשון. טראמפ עצמו חש שהצבא הוא כוח שעשוי לשחק לטובתו וביום ראשון בערב עשה ריטוויט לציוץ שהילל את פט טילמן, אחד הגיבורים הטראגיים בתולדות הליגה, ששיחק ב-NFL ומת במלחמה באפגניסטן, באירוע שנוי במחלוקת. התגובה של אלמנתו של טילמן לציוץ הזה (שקרא להחרים את ה-NFL): "כשחקן וחייל, פט גרם לאמריקאים רבים להתאחד ואני מקווה שזכרו יגרום לאנשים לזכור את חשיבות האחידות בעם. הזיכרון שלו לא צריך לשמש למטרות פוליטיות בשום מצב", פנתה לנשיא ישירות.

        "אנחנו לא צריכים שתתנצל על זה שעמדת בהמנון", כתב אריק אדלסון מ"יאהו", "לאלחנדרו וילאנואבה אין מה לבקש סליחה על שום דבר. הוא לא בגד ב'מפקדים' שלו". אם המחאה רוצה להצליח ולהשיג את מטרתה, להוביל שינוי בדעת הקהל ובתפיסה לגבי שוויון הזכויות, אסור לה לאפשר לאנשים כמו וילאנואבה, שראה את המוות מול העיניים לא פעם, הרחק מגבולות ארצות הברית, להתנצל על כך שהם רוצים לעמוד בהמנון. זו דרכם וזו אמונתם וזה בדיוק מה שהמחאה מנסה להדגיש: איש באמונתו יחיה.

        ככה נראו המחאות ברחבי ה-NFL במחזור האחרון

        לברון ג'יימס:

        ב-NFL יש 32 קבוצות, עם 53 שחקנים בכל סגל. בחישוב מהיר, זה יוצא 1,696 שחקנים, לא כולל אינספור פציעות לאורך העונה. ולכולם יש קסדות על הראש. וכשהם מורידים את הקסדות, הכוכבים הכי גדולים, אלה שהאוהדים עוד איכשהו מכירים את הפנים שלהם היטב, הם הקוורטרבקים ומה לעשות, רובם לבנים, וחלק גדול מהם גם רפובליקנים. טום בריידי למשל, מעולם לא הסתיר את חיבתו לטראמפ וכשהוא וחבריו כמו דרו בריס (הקוורטרבק של ניו אורלינס) התבקשו לספק את תגובתם למצב, הם הסתפקו או בשתיקה או בהצהרה מעורפלת.

        ב-NBA יש 30 קבוצות, עם 15 שחקנים בכל סגל או במילים אחרות, רק כ-450 שחקנים. בניגוד לפוטבול, שם כמעט כולם אמריקאים, ב-NBA זה לא המצב וכמובן, אין קסדות. הפרצופים שם, מול המסך, לילה אחרי לילה. לא 16 משחקים בשנה כמו ב-NFL, אלא 82 כאלה, עוד לפני הפלייאוף. אולי בגלל זה, וכנראה שגם בגלל שכאן הכוכבים הכי גדולים תמיד היו שחורים, שחקני ה-NBA המובילים מרגישים הרבה יותר צורך להשתתף במחאה בצורה קולנית.

        טראמפ החליט לריב דווקא עם ה"בייבי של אמריקה", סטף קרי (הוא אפילו לא שחור, אלא חצי-חצי) והצית את זעמה של ליגה שלמה ובעיקר, של הקולות הכי חשובים בה. "חתיכת בטלן", קרא לברון ג'יימס לנשיא ארצות הברית בטוויטר. תקראו רגע שוב את השורה הזו, כי קצת קשה לעכל שהיא נכונה. בתגובה, קרי אמר תודה ליריב הכי גדול שלו: "זה אמיץ מאוד עבור כל אחד להגיד את דעתו, בטח ובטח עבור מישהו כמו לברון, שיש לו כל כך הרבה מה להפסיד ושהוא אחת הדמויות הכי מוכרות בליגה שלנו".

        לברון ג'יימס, קליבלנד קאבלירס, עם סטפן קרי, גולדן סטייט ווריירס (AP)
        לברון וסטף, אפילו ג'ורדן ומג'יק, התייצבו יחד (צילום: AP)

        אם בשנות ה-90, אצל מייקל ג'ורדן "גם רפובליקנים קנו נעליים" ובשנות ה-80 התעקשו מג'יק ולארי בירד לשמור את הדיון בגבולות הכדורסל ולהימנע מה"קרב בין שחור ללבן", הרי שב-NBA הנוכחית אין סיכוי שזה יהיה המצב. לכן, גם ג'ורדן, גם מג'יק, אפילו ביל ראסל, כבר התייצבו השבוע לצד כוכבי הליגה הנוכחיים ותמכו במחאתם ובכעסם.

        יבואו מתנגדי המחאה ויציגו טיעון הגיוני: הכוכבים הללו מרוויחים מיליונים וחיים במגדל שן. חלקם אפילו לא צמחו מרקע קשה כל כך, בניגוד לחלק גדול משחקני הפוטבול (אבא של סטף היה כוכב NBA בעצמו). אז על מה הם מתלוננים? ועל מתלוננים סטיב קר וגרג פופוביץ', שני לבנים-פריבילגים? שיאמנו כדורסל ברמה הכי גבוהה, וישאירו את הפוליטיקה לאחרים. אבל אם גם אלה (הכוכבים הנוכחיים של הליגה) וגם אלה (אגדות העבר שכל השנים שתקו) וגם אלה (המאמנים הכי חשובים בעולם ושניים מהמוחות החריפים ביותר בעולם הספורט כרגע), כולם חושבים אותו דבר, אז אולי בכל זאת יש משהו בדברים שלהם? כך או כך, לפחות כרגע טראמפ לא מעז לצאת ישירות נגד ה-NBA, בניגוד ל-NFL.

        בגלל המציאות בה הם מתקיימים ומשחקים, הכוח שיש ללברון, קרי, דוראנט וחבריהם כאינדיבידואלים הוא הרבה יותר גדול מזה שיש לכוכבי הפוטבול. ההוכחה הכי טובה לכך הייתה בפתיחת טקס ה-ESPYs לפני שנה, אז לברון, כרמלו אנתוני, דוויין וייד וכריס פול עלו יחד לבמה ודיברו על הבעיות בחברה האמריקאית. זו הייתה אולי ההופעה הכי עוצמתית של ספורטאי אמריקאי כלשהו מאז ימי מוחמד עלי, וזה רק נמשך משם והלאה. טראמפ אולי בחר במסלול התנגשות ישיר עם הווריירס ועם סטף, אבל עד שהוא יקרא לאוהדים להחרים את ה-NBA יש עוד דרך ארוכה ללכת. בתור התחלה, נראה אם וכמה משחקני הליגה יכרעו בהמנון עם פתיחת העונה, החל מה-17 באוקטובר.

        לברון ג'יימס מכנה את נשיא ארה"ב "יא בטלן". הנה משפט שלא חשבתם שתקראו בחיים

        קולין קפרניק:

        עם חיוך צנוע, חולצה שכתוב עליה "Dope" ואפרו שהולך ומתרחב מיום ליום, תפס השבוע אחד מאנשי אתר הרכילויות TMZ את המובטל קולין קפרניק, בדרכו לאימון כושר. עסקנו בצד של טראמפ מול בעלי הקבוצות, בצד של שחקני הליגה, בצד של ה-NBA, אבל מה לגבי זה שהכל התחיל ממנו?

        לפני ארבע שנים וחצי, קפרניק היה רחוק חמישה יארד מזכייה בסופרבול עם סן פרנסיסקו, אותה החזיר לחיים אחרי שנים של דיכאונות. מאז, היכולת צנחה משמעותית והוא הפך למחליף. בתחילת העונה שעברה, כאשר צולם כורע ואז יושב על הספסל בזמן ההמנון, לכולם היה ברור שזו ההתחלה של הסוף. קפרניק סיים את העונה עם הפורטי ניינרס, עזב ולא הצליח מאז למצוא קבוצה שתרצה את כל הסערה שהוא מביא איתו. עכשיו לעומת זאת, כאשר הסערה הזו גם כך קיימת בכל קבוצה ובכל חדר הלבשה ובכל יציע ברחבי הליגה, אולי הקוורטרבק, שטוב הרבה יותר מכמה מאלה שמשחקים כיום ב-NFL, יוכל לחזור למעגל העבודה. לא בטוח שהוא רוצה.

        קולין קפרניק סן פרנסיסקו פורטי ניינרס יושב במהלך ההמנון האמריקאי (צילום מסך)
        ורק מקור, קולין קפרניק, נשאר מאחור. הרגע שהתחיל את המחאה (צילום מסך)

        המחאה של קפרניק הייתה נגד חוסר שוויון גזעי בחברה ובעיקר, נגד אלימות משטרתית כלפי שחורים. היא בכלל לא כוונה לטראמפ, אלא החלה בימי אובמה (שהגן על השחקן ועל מעשיו). "קאפ" הצליח לסחוף אחריו עוד כמה שחקנים, שהפסיקו לעמוד דום בהמנון, אבל הוא לרגע לא האמין שהדברים יגיעו עד כדי כך וכעת, כפי שתהה מייק טאנייר מ"בליצ'ר ריפורט", עולות השאלות: "האם שכנו כבר את הסיבה המקורית למחאה של קפרניק? למה בכלל השחקנים כורעים ברך עכשיו?".

        החולצה של קולין קפרניק תלויה כיום במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק והמחאה שלו התפשטה כאש בשדה קוצים בחסות האויב הכי גדול שלו, דונלד טראמפ, שקרא לו "בן זונה" בנאום בתור נשיא ארצות הברית. אבל קפרניק, בין אם אתם מסכימים עם דעותיו ובין אם לא, הוא קורבן, כזה שגם איבד את משרת החלומות שלו וגם רואה איך אחרים רוכבים על המחאה שלו ומוציאים אותה מהקשרה לחלוטין. תמיד אומרים שהראשון שממציא משהו נתפס כמשוגע, והשני, שמגיע, מתייצב לצד הראשון וממשיך את דרכו, נראה גאון וסוחף את האחרים איתו. לצערו של קפרניק, הוא היה הראשון.

        פרק חדש של הפודיום: טופ-10 אירופי, פרשת צדק, הוואטסאפ של מכבי חיפה