באנגליה היה צריך שעשרות ילדים ימותו לחינם באסון הילסבורו כדי לשנות את התפיסה הציבורית בנוגע לכדורגל ולייצר מהפך ביחס לאוהדים. לא עוד גדרות של כלובים, לא עוד יציעי עמידה בצפיפות של בקר, לא עוד תורים עמוסים ומסוכנים לקופות ולשירותים, לא עוד יחס מזלזל לאנשים רק בגלל שהם בוחרים ללכת לראות את הקבוצה שלהם. גם בישראל חלה התקדמות בנושא בשנים האחרונות - יש אצטדיונים חדשים, התנאים משופרים, יש אשכרה תאי שירותים - אבל בבסיסו אוהד הכדורגל המקומי עדיין נחשב פה לאדם לא מפותח.
אהדת קבוצת כדורגל היא עדיין לא משהו שאפשר להתגאות בו. אם "עממי" זה על האש בפארק, טיולים בשמורות טבע וחופשות באילת - כדורגל זה שלב אחד מתחת. זה עדיין נחשב למחלה, נחלתם של מכורים ושרופים. (חשוב להדגיש שזה היחס הציבורי בישראל לכדורגל הישראלי. לכדורגל העולמי כמובן יש הערכה, וללכת למשחקים של ריאל וברצלונה זה כבוד וזכות גדולה, שלא לומר חובה). וכך, כשמתפרסמות פה ידיעות על "אוהדי כדורגל", הם רק "אוהדי כדורגל", ולא בני אדם. דיווחים על האנשים האלה מתקבלים באדישות. אם הם נדקרים, מסתבכים בקטטות, שורפים בובות, זה לא באמת חלק מהעם, זה לא נוגע לקהל הרחב, אלא עניין של ציבור קטן ושולי, של אנשים אלימים, ברברים וחסרי היגיון. ההנחה היא שהתקריות האלה הן חלק טבעי מחייהם.
עוד בנושא:
טקס הלוויה של הבושה: חמי אוזן על מסע הלוויה של מכבי תל אביב
מורן מאירי: "מה שהקומץ הנורא שלנו עשה היה מביש ומגעיל"
ההתאחדות תתכנס כדי לדון בבעיית האלימות: "הידרדרנו למקום מסוכן"
"נחקוק את הכתם": צפו ב"הלוויה" של אוהדי מכבי תל אביב להפועל
המגמה הזו באה לידי ביטוי השבוע בתמונות של ה"הלוויה" שערכו אוהדי מכבי תל אביב להפועל אחרי הירידה. קודם כל, הלא ידוע שמה שמפורסם במדורי הספורט הוא שולי וחסר חשיבות, ורק מה שזולג לעמודי החדשות זוכה לתהודה לאומית. ספורט מגיע לעמוד הראשי משתי סיבות: גאווה/השפלה לאומית, או תקרית סנסציונית. אחרת זה נשאר רק במדורים הנישתיים, עניין פנים ספורטיבי, לא משהו שיגרום לשרת הספורט לרוץ להגיב. הסיבה לפרסום של ה"הלוויה" בעמוד הראשי של "ידיעות" ובערוץ 2 היא פשוטה וברורה: יש תמונות, והן חזקות. ארון קבורה, בובה נשרפת, אוהדים בכובעי גרב. כבר שנים המטרה בתקשורת היא לא לספק חדשות, בטח שלא על פי חשיבותן, אלא לייצר עניין, לייצר רגש, למשוך אש וטראפיק, טוקבקים וקליקים. מהבחינה הזאת המטרה הושגה (כולל צקצוק שפתיים מתבקש), עם סיפור שהמשיך את המגמה ויצר לכדורגל ולאוהדיו נזק חמור: עוד פרסום שלילי, והקצנת התדמית של המשחק כמשויך לאנשים משוגעים חסרי פרופורציות.
אז הנה עוד כמה שאלות בנוגע ל"הלוויה". הראשונה היא למה בכלל לפרסם אותה. למה לתת כוח להתנהגות קיצונית ואלימה של אוהדים קיצוניים ואלימים. אם הלוויה קורית ביער ואף אחד לא שמע, אף אחד לא צילם, אף אחד לא ידע - האם היא קרתה? למה לתת כותרות לאנשים שזה כל מה שהם רוצים. ואם אלו היו ארבעה בחורים שעושים "הלוויה" בחדר שלהם, מה אז? למה לפרסם כל גרפיטי על כל קיר, למה לתת כוח לטיפש שכותב בספריי "מכבי זונה", למה צריך לצלם כל פושע שכותב "תג מחיר" על חומה בירושלים. התשובה ברורה (תחרות בין כלי תקשורת, תמונות דרמטיות שמושכות את העין וכו'), אבל השאלה עדיין מהדהדת: למי אכפת מהשטות הזאת?
העניין הוא שהם לא באמת אוהדים. הם לא באמת אוהדי כדורגל. הם לא באמת אוהדי מכבי תל אביב. מה עובר להם בראש לפני השינה: האם הם מפנטזים על ניצחון, האם הם מנתחים מערכים ותוהים מי יהיה בהרכב, האם הם מדמיינים מהלכי כדורגל ושערים יפים, האם הם חובבי ספורט שמתעניינים בענפים נוספים - או שבעצם כל מה שעובר להם בראש זה רק הבלגן מחוץ לאצטדיון? בשבת האחרונה נצמדתי לתהלוכה של הפנאטיקס ברחובות תל אביב, הלכתי איתם ולצדם כדי לראות מי הם ומהם, מי הם האנשים שמדליקים אבוקות על ירידת הליגה של הפועל, ופגשתי חבורה שרבים ממנה הם אנשים מפוקפקים (בלשון המעטה), שכל מה שעניין אותם היה "לעשות שטויות", כשפתם.
אין פלא שכשהצל מנסה לגייס קהל אלים לצעדות שלו, הוא כותב בפייסבוק "איפה אתם, אוהדי מכבי, אוהדי בית"ר". לא אתפלא אם בחיפוש על כמה מהאנשים האלה או ברכבים של חלקם יימצאו סכינים ומוטות ושאר כלי לחימה פוטנציאליים. הלא כל התהלוכה הם רק חיפשו בעיניים אוהדי הפועל בתקווה לפתוח בקטטה. השוטרים והמג"בניקים שהסתכלו עליהם מהצד, שלא לומר הציבור הרחב שלא מתעניין בכדורגל, כולם ראו רק חבורת פרחחים מרעישים שיש להישמר מהם. או בקיצור, כינוי הגנאי "אוהדי כדורגל", גם אם הקשר שלהם למשחק הוא רק נסיבתי. וכך המעגל נמשך ולא נגמר: הכדורגל זוכה לתדמית של אנשי שוליים, ומושך אליו אנשי שוליים.
השבוע נחשף בוואלה! ספורט כי הוחלט לסגור את תיק החקירה בפרשת הדקירה בגמר הכדורעף, וזה המשך ישיר למגמה. הרי נדקרו "אוהדי כדורגל", לא הילדים של כולנו. ובימינו עדיין תיקים נגד אוהדים נסגרים בקלות (העיקר שנגד המנואלה הם נלחמים בנחישות), שופטים נותנים עונשים מגוחכים, בקושי מורחקים אוהדים מהיציעים וגם נגד מי שמורחק האכיפה אומללה, ואולי מה שכולנו צריכים זה שופט אחד עם ילד אוהד שרוף, או בכיר במשטרה עם ילד אוהד שרוף, מישהו שיסביר לאבא מה בדיוק קורה ומה צריך לעשות, בלי שחס וחלילה יקרה לו משהו.
הבעיה היא שגם אנחנו - האוהדים הנורמטיביים - גם אנחנו לא יודעים מה בדיוק אנחנו מחפשים ולמה אנחנו מייחלים. הרי לשינויים בכדורגל האנגלי היו גם השפעות שליליות. אוהדים רבים מדברים על אווירה שהתקלקלה ונהרסה, על יציעים סטריליים ואוהדים תיירים עם מצלמות, אפילו השחקנים נגד ה"קהל של סושי". גם אנחנו מתגאים בכך שאצטדיון הכדורגל הוא מקום עם חוקים מיוחדים, שבו מותר לשיר ולצעוק, אפילו לקלל, מקום שבו אף אחד לא יגיד לנו לשבת, בועה שיש להגן על הנורמות המסורתיות שלה, נלחמים על הזכות שלנו לגדף, ומצד שני לא מבינים למה יש בעיות אלימות ולמה הורים מרחיקים את הילדים שלהם מהמגרשים.
יש פה דואליות בעייתית. אנחנו מצד אחד מספרים כמה נחמד לראות באירופה אווירה מכובדת וקלאסה, ומצד שני מפיצים סרטונים של קהל מטורף מארגנטינה וסרביה ותוהים למה לנו אין כזה. נגעלים מארונות קבורה בכדורגל, אבל מגחכים שהברזילאים עושים את זה. מתים על הלוק של האבוקות, אבל משתגעים כשאוהדי בית"ר עושים את זה בבלגיה. הפתרון צריך להיות איפשהו באמצע, וזה מתחיל אצל כולנו. צריך איזון נכון, ובתור התחלה, תקללו קצת פחות. תירגעו. זה כולה כדורגל. המטרה היא שהצל והבבונים שלו יחפשו בלגנים במקום אחר.