טקסס הולדם: לקראת חצי גמר המערב בין סן אנטוניו ליוסטון

מאזן בעונה הרגילה: 1:3 לספרס.

המאמנים בפלייאוף: גרג פופוביץ' 100:162, מייק ד'אנטוני 34:30.

עוד בנושא:

נגמרו הטיולים: לקראת חצי גמר המזרח בין קליבלנד לטורונטו
יוטה ניצחה את הקליפרס במשחק 7, בוסטון עלתה ל-0:1 מול וושינגטון
בלי שן, אחרי הלוויה, אייזאה תומאס ריגש: "הכל אני עושה למען אחותי"
גארנט בכה: ברחבי ה-NBA נפרדים מפול פירס הפורש עם שלל מחוות

מאז שהחל עידן פופוביץ' סן אנטוניו הפכה את עורה פעם אחר פעם כדי להתאים את עצמה לרוח הזמן ולסגל שלרשותה. ההצלחה הפנומנלית הייתה הדבר היחיד שנשאר עקבי בארגון המופלא הזה. מול יוסטון ההתקפה תצטרך להוכיח שהמשחק בטווח הביניים לא מת, ובצד השני הפתרונות כבר ידועים, השאלה היא האם בסן אנטוניו יצליחו ליישם אותם.

הטקטיקה של הספרס דוגלת בהימנעות מעבירות. הרוקטס כמובן בנויים על היכולת של ג'יימס הארדן, לו וויליאמס והאחרים להגיע לקו. הספרס יסגרו את הברז, ורק השופטים יוכלו להחליט כמה טיפות יצליחו לטפטף בכל זאת. להארדן יהיה לפחות משחק אחד קשה לצפייה שיוסטון לא תוכל לנצח. קוואי לאונרד ודני גרין הם צמד שומרים אידאלי להתמודדות עם הזקן, ואם יחפוץ בכך פופ יוכל לשחק עם ההרכבים שלו כך שאחד מהם יופקד עליו בכל רגע נתון. כשמדברים על שחקן נפיץ כמו הארדן, זה לא מבטיח כלום. אבל אם הפופוביצ'ים יצאו עם ידם על העליונה, תהיו בטוחים שההגנה מעמדות הכנף תשחק תפקיד מרכזי. גם לספרס יש כוכב-על, הגם שיש לו כריזמה של נוזל לניקוי רצפות. לאונרד נלחם עם הארדן על תואר ה-MVP בעונה היסטורית משלו, והיה ענק מול ההגנה החונקת של ממפיס בסיבוב הראשון. אין סיבה שהוא לא ימשיך במומנטום גם מול ההגנה הפרובלמטית של הארדן וחבורתו. אך הוא לבדו לא יספיק.

קצת מוזר להתייחס לשחקן ברמתו של למרקוס אולדריג' כאקס-פקטור, אבל סן אנטוניו כבר הוכיחה שהיא לא תלויה בו כסקורר בשביל לנצח משחק. לאונרד הוא הנהג של הקבוצה, והיא תלך לאן שהוא יסיע אותה. מה שכן, אולדריג' חם בהחלט יכול לסגור משחקים לפני שהם נהיים משחקים. הביגמן המאופק יודע איך להשיג את הזריקות שלו, ועם שחרור הכדור הגבוה שלו הוא תלוי בעיקר בעצמו. במיטבו, הוא יכול למשוך את קפלה מהצבע, או להוציא את אנדרסון מהמשחק לגמרי.
אחרי שכבר מחקנו אותו מהתודעה, טוני פארקר הן ה-34 הוכיח מול ממפיס שנשארו לו כמה טיפות בטנק. החיים יראו אחרת מול פטריק בברלי, אבל פופ יהיה נואש לכל קמצוץ של עשיית משחק מהשחקנים שהם לא קוואי. אם פארקר יוכל לשחזר קצת מקסם העבר, סן אנטוניו תהפוך לפייבוריטית מובהקת.

גרין ינסה לאפס את הידית, ופאו גאסול יעלה מהספסל לספק אופציה ראויה לקבל את הכדור תחת הסל ובאזור ההיי-פוסט. פאטי מילס יזריק אנרגיה ויזרוק שלשות, והניסיון של החבורה הזו אמור לזרוח כמו ניאון בסדרה מהסוג הזה. ההגנה של הארדן ושל וויליאמס תעמוד למבחן רציני, אחרי שקיבלו שיעור חופשי מול אוקלהומה סיטי בסיבוב הראשון.

על הקווים ליוסטון יש את מייק ד'אנטוני, שהוא אחד המועמדים לתואר מאמן העונה, אבל לסן אנטוניו יש את גרג פופוביץ', שהוא גרג פופוביץ'. אם לספרס יש את הנוסחה המנצחת – בין אם זה בבחירת ההרכבים, ובין אם בהתאמות לשיטה – תהיו בטוחים שפופ יודע מהי. תהיה מלחמה גם על קביעת קצב המשחק. יוסטון משחקת בקצב השלישי הכי מהיר בליגה. סן אנטוניו – הרביעי מהסוף. פופ ישתמש בכל טריק שהוא מכיר להוציא את האוויר מהכדור, כולל 'יורו-פאולים', ולמנוע את הכאוס של הרוקטס במשחק המעבר.

על אף שהפסידו את הסדרה בעונה הסדירה, לרוקטס יש כמה קלפים בשרוול. מעבר לג'יימס הארדן בעונת-על, ד'אנטוני מציג את אחד הספסלים הנפיצים בליגה, ושיטה מוטרפת שהופכת כל משחק לתוהו ובוהו שבו הכל אפשרי.

הספסל של הספרס מעולם לא היה שברירי כמו שהוא עכשיו. בגיל 39 מאנו ג'ינובילי נזקק לארבעה משחקים ורבע לפני שהוא נכנס לטבלת הקלעים בפלייאוף הזה. הפורוורד הלטבי דאביס ברטנס מקבל דקות אמיתיות כבר בשנתו הראשונה במערכת. ג'ונתן סימונס לא מצליח לבסס לעצמו תפקיד למרות שהוא נחוץ ביותר. לעומת כל אי-הוודאות הזה, שכל כך לא מאפיין את הפופוביצ'ים, אריק גורדון ולו וויליאמס הם סקוררים מוכחים, והשניים עשויים להיות ההבדל כשהכוכבים נחים. גם הדקות של ננה יהיו פקטור קריטי בסדרה. הברזילאי הוותיק נמצא בכושר נהדר, והוא מסוגל להקשות על אולדריג' וגאסול בהגנה, ובצד השני הוא פותח יותר אפשרויות בפיק-אנ-רול עם הגארדים מקלינט קאפלה.

בפתיחת המשחק ריאן אנדרסון יתחבא בהגנה על דיוייד לי, וייפער את הצבע להארדן בהתקפה כשהוא עומד מטר מקו השלוש, מוכן ומזומן להפגיז. טרבור אריזה ופטריק בברלי מטפסים בדקות ובאינטנסיביות ביחס לעונה הרגילה, ונראו טוב לפרקים מול הת'אנדר. משחקים טובים מהם מחוץ לקשת מסוגלים למוטט יריבות, שנותרות חסרות אונים מול כל האיומים שההתקפה של ד'אנטוני מציגה במקביל.

שיטת השלשות או ליי-אפים של הרוקטס היא כבר מזמן לא סוד, אבל לך תעצור את המכונה הזו כשהיא צוברת מומנטום. הם יפציצו מבחוץ או יגיעו לקו ויהי מה. בהקשר הזה, הארדן הוא פחות או יותר בלתי עציר, והצוות המסייע שסביבו מדגיש את כל הדברים הנפלאים שהוא יכול לעשות כשפשוט שמים את הכדור ואת גורל המשחק בידיים שלו. אם יוסטון תהיה זו שנשארת על הרגליים כשהאבק מתפזר, זה יהיה בגלל שהזקן הראה לנו משהו שעוד לא ראינו.

הדרבי טקסני הוא קודם כל קרב סגנונות מהסוג שקופירייטרים חולמים עליו. מסורת מול חדשנות. העקביות השיטתית של סן אנטוניו מול הניצוץ של יוסטון. הרצינות הסטואית של לאונרד מול הכיפיות הפרועה של הארדן. ההגנה הטובה בליגה של הספרס מול ההתקפה השנייה בטיבה של הרוקטס. זו הסדרה הכי מעניינת בסיבוב השני כי אין מי שיכול לנחש מה יקרה, וכך או כך נקבל תשובה ניצחת לכיוון נרטיבי אחד.

שתי הקבוצות משליטות את רצונן על המגרש בדרכים שונות מאוד. אף שהתוצאות דומות לשנים שעברו, סן אנטוניו של העונה רחוקה שנות אור מהקבוצה שזכתה באליפות ב-2014, והציגה את גרסת הכדורסל ל"ז'וגה בוניטו". העונה הספרס משחקים כמעט תמיד עם שני גבוהים על הפרקט, ובחסות לאונרד ואולדריג' טוחנים מיס-מאצ'ים בסבלנות נזירית, ונועצים ג'אמפר אחרי ג'אמפר מחצי מרחק במתודיות קטלנית. לעומתם, יוסטון דוחקת את הסטייל האנליטי שלה לקצה עם הרכבי סמול-בול, ולפעמים זה נראה יותר כמו פרפורמנס ארט מאשר כדורסל. הטילים ישגרו את כל הארטילריה שלהם בהתקפה, בזמן שפופ ישסה את לאונרד וגרין בהארדן בתקווה להאט אותו.
אפשר שזהות העולה לגמר המערב תקום ותיפול על מהלך התקפי ספציפי – הפיק-אנ-רול הגבוה עם הארדן. לאונרד אמנם מסוגל לפוצץ תרגילים לבד, ועם זאת סן אנטוניו עם הגבוהים המאסיביים שלה תאלץ לעשות החלטות כואבות, ולבצע אותן בשלמות. אם יוסטון תצליח להעניש ולהכריח את פופ לשלוח מגן נוסף מהצד החלש, לרוקטס יהיה צ'אנס להיכנס לגרוב המפורסם שלהם. דוויין דדמון יכול למצוא לעצמו מקום חזרה ברוטציה בזכות היכולת שלו להגן מול המהלך הזה, והמאצ'-אפ שלו עם קפלה עשוי להיות מכריע. הפרופיל הפיזי של לאונרד הופך אותו למועמד מושלם לטפס לעמדת הסטרץ' 4 בהרכבים נמוכים, אך פופ הוכיח שהוא לא נוטה ללכת להרכבים האלה אלא במצבי קיצון. אפשר שד'אנטוני יכופף את ידו הפעם.

ולבסוף, יש את העניין של הארדן בפלייאוף. הוא אכן מקבל פחות 'שריקות-זבל', אבל לא זו הבעיה. תמיד בקצב משלו, הארדן הפיקח לא אוהב שמאיצים בו, אולם מול הגנות טובות במיוחד התכונה הזו לפעמים מובילה אותו להתפשר על זריקות קשות אחרי בידודים של מוצא אחרון. לא אכפת לי מי אתה, אחד-על-אחד מול קוואי עם 6-7 שניות על השעון זה לא משהו שאתה רוצה. וכמה שהקבוצות שונות באופי, ככה הן דומות ברמה שלהן. בקיצור, זו ה-סדרה מאותה סיבה שהתחזית שלנו היא לא בדיוק ה-תחזית.

שום דבר לא יפתיע כאן. שזו, כמובן, דרכם הפתלתלה של פרשנים לומר "אין לי מושג". הפער בין הקבוצות מזערי, אם הוא קיים בכלל, ובשל כך לסדרה הזו יש פוטנציאל לספר לנו משהו על הכיוון שאליו המשחק הולך. הלב אומר רוקטס בשישה משחקים, אבל אז הראש מתערב. במצבים גבוליים כאלה צריך ללכת עם מה שמכירים – תנו לי את הספרס בשבעה משחקים.