זהו יום חגם של הטניסאים המתבגרים, הרגע הגדול של המוספדים והחבוטים, זמן הנקמה של האלופים המזדקנים. איפה עכשיו האנשים שקראו לרוג'ר פדרר לפרוש, כמה מטופש מרגישים אלה שקראו לרפאל נדאל לפרוש, איפה אלה שהספידו את ונוס וויליאמס, מי אלה שלוקחים כמובנת מאליה את ההצלחה של סרינה. זה הרגע להתנצל, להוריד את הכובע, לשבח ולהלל ולפאר את אלילי הספורט האלה, שעמוק בתוך העשור הרביעי לחייהם ממשיכים לא רק להתחרות בכל הכוח, אלא לנצח. אין כמו לראות איך הסוסים הוותיקים מצליחים לשלוף עוד קלף במלחמה, איך הם עדיין פה, בגילם המופלג, לא מתייאשים, לא נשברים, נלחמים על כל נקודה, יפים ואמיצים. פדרר, נדאל, ונוס, סרינה, אולי מעל כולן לוצ'יץ' ברוני, כל אחד והגבורה שלו. כולם ביחד בשיר הלל לטניסאי המתבגר.
זה לא פשוט. זה לא קל. תחשבו על הסבב, כמה כישרון יש בו, איך בכל שנה מתגלה הדבר הבא, איך בכל עונה צצה התגלית, איך כל פעם מכתירים את היורש/ת, כמה דם חדש זורם לסבב, של ילדים רעבים מלאי אנרגיות וברכיים רעננות. תחשבו על שחר פאר, שבגיל 29 כבר הרבה זמן לא בעניינים. תראו מה עובר על אנג'ליק קרבר, שנאלצת להתמודד עם הציפיות והעומס של המקום הראשון, ופתחה רע את העונה. גיל 35 זה הגיל שבו אנשים מתחילים להתעגל. להוסיף צמיג קטן מעל המותניים. ספורטאים מתחילים להתהלך בכבדות, לאבד את הזריזות, להרגיש את הברכיים, שלא לומר את השחיקה, העייפות, השובע. אבל הרביעייה הזאת, שנראה כאילו איתנו לנצח, הרביעייה הזאת לא מוותרת.
ונוס וסרינה הן תופעה מופלאה. מוטציות. אגדות, שתי סינדרלות. 19 שנה חלפו מאז המפגש הראשון שלהן בסבב, ב-1998, כשוונוס ניצחה את אחותה הקטנה בשתי מערכות, באותה מלבורן, בימים בהם חובבי הטניס לא ממש הבדילו בין השתיים עם הצמות והחרוזים הלבנים, ופשוט כינו אותו האחיות וויליאמס. היו שהעריכו שהשתיים עוד יגיעו רחוק, אבל אף אחד לא יכול היה לדמיין באיזו דומיננטיות השתיים ישלטו בסבב במשך שנים, שסרינה תהפוך לגדולה בכל הזמנים, וש-19 שנה אחרי, בגילאים 35 ו-36, הן שוב יטאטאו את כולן וייפגשו בגמר.
עוד בנושא:
שבת באליפות אוסטרליה: ונוס וסרינה בקרב האחיות על התואר
ישי עוליאל העפיל לגמר הנוער באוסטרליה, הוריו לא יצפו במשחק
פדרר: "בחלומות הפרועים שלי לא האמנתי שאגיע כל כך רחוק פה"
סביר להניח שמתישהו סרינה תהפוך רשמית לגדולה מכולן, כשתזכה בגרנד סלאם 23 ותעבור את סטפי גראף, אבל העובדה הכי מרשימה בהישג היא שזה מתפרש על תקופה כל כך ארוכה, עם תואר ראשון ב-1999, ואחרון אולי ב-2017. נסו לדמיין איפה הייתם ב-1999. כמה זמן עבר. כמה השתנה. מה הספקתם לעבור, מה קרה לראש שלכם, מה קרה לגוף. יריבות נמרצות מכל העולם עולות ויורדות, והן עדיין שם. שתיהן התמודדו לאורך השניים עם פציעות שאיימו על המשך הקריירה שלהן, שתיהן חוו את השחיקה, שתיהן עברו טרגדיה משפחתית, אבל בשבת הן שוב יהיו זו מול זו, במגרש המרכזי, שתי אחיות, עדיין שם.
הרבה מעבר למסע המופלא שלהן מקומפטון לצמרת העולמית, לאחרונה ונוס התמודדה עם עוד אתגר. ב-2011 אבחנו אצלה מחלה אוטואימונית שגורמת לכאבים ועייפות קשה. במשך שלוש שנים רצופות היא לא עברה סיבוב שלישי בגרנד סלאם. כשהאקרים חשפו מסמכים רפואיים מסוכנות הסמים, התגלה שוונוס לקחה 13 תרופות שונות בניסיון להתגבר על המחלה. המאמן שלה סיפר שיש ימים שהיא לא יכולה להתאמן, שהגוף שלה נחלש מאוד, שהיא זקוקה למנוחה ארוכות יותר, שהיא שינתה את התזונה והפכה לצמחונית, שהיא שינתה את תוכנית האימונים והתמקדה במתיחות וגמישות על חשבון כוח ועוצמה. השנה, בחום הכבד של אוסטרליה, הייתה לה גם פציעה במרפק. והיא עלתה לגמר.
כדי להבין מה המשמעות של לשחק בסבב בגיל 36, ועדיין להגיע לגמר גרנד סלאם בגיל 36, נחמד לחזור 19 שנה לאחור, לראות עם מי שיחקה ונוס לאורך השנים באוסטרליה, ואיפה היריבות שלה היום, בזמן שהיא במיטבה. ב-1998 ו-1999 היא הפסידה ללינדזי דאבנפורט, מי שנראתה שנים כטניסאית הוותיקה בעולם אך למעשה פרשה בגיל 32. ב-2001 הפסידה למרינה הינגיס, בת גילה של ונוס, שכבר הספיקה לפרוש ולנפוש, ולחזור לסבב הגריאטרי של הזוגות. ב-2002 היא הפסידה למוניקה סלש, טניסאית אדירה שלא זכתה באף תואר אחרי גיל 28. ב-2004 הפסידה בסיבוב השלישי לליסה ריימונד, טניסאית שהמשיכה קריירה ארוכה מאוד ופרשה בגיל 34. ב-2005 היא הפסידה לאלישיה מוליק, שהיא אומנם צעירה מוונוס בשנה אבל כבר מזמן לא בסבב ופרשה לפני שש שנים. ב-2006 הפסידה לפירונקובה, עוד הבטחה שלא קוימה, ב-2008 היא הפסידה לאנה איבנוביץ', שצעירה מוונוס בשבע שנים אבל פרשה בשנה שעברה אחרי דעיכה איטית. ב-2010 הפסידה לנה לי, שצעירה מוונוס בשנתיים אבל כבר מזמן איבדה מוטיבציה ולא איתנו. ב-2011 הפסידה לאנדראה פטקוביץ', שהייתה אז בטופ 10 ומאז הספיקה לחוות עליות וירידות וכמעט נשכחה.
ב-2013 הפסידה למריה שראפובה, שכיום צופה בוונוס מהבית. ב-2014 הפסידה לאקטרינה מקארובה, כשזו הייתה על סף הטופ 10 ומאז הידרדרה עשרות מקומות, ב-2015 הפסידה למדיסון קיז ובשנה שעברה לג'ו קונטה. הפסד אחרי הפסד, אבל כולן סביבה מתפוגגות. ז'וסטין הנין צעירה ממנה בשנתיים, קים קלייסטרס בשלוש, אבל היא נשארת. "רוב האנשים במצבה היו נשארים בבית ונחים על הספה", אמר עליה קן רוזוול, הטניסאי שזכה בתואר גרנד סלאם בגיל הכי מבוגר, 37, "אבל ונוס מתחרה ברמות הכי גבוהות, בענף הכי תובעני שיש".
הרגע שמסמל יותר מהכל את הפריחה של ונוס היה אחרי הניצחון שלה בחצי הגמר על קוקו ואנדוויי, כשהיא החלה לפזז ולרקוד על המגרש, עם חיוך מאושר. היה הכל בריקוד הקצר הזה, שכלל המון חן, אבל גם קלילות פיזית מרשימה, ובעיקר אושר אמיתי, טבעי, של ספורטאית ותיקה שעדיין חוגגת כמו ילדה, שמחה ונרגשת כמו ביום הראשון שלה. ייתכן שזה סמלי שהמפגש הראשון בין האחיות וויליאמס היה במלבורן ב-1998, ואולי עכשיו, בגמר הגדול, 19 שנה אחרי, יהיה המפגש האחרון ביניהן. לאור ההיכרות עם האחיות, ספק אם מישהו יכול להניח שזה הפרק האחרון באגדה.