בווידאו: משחק מקדים
1. ליגה שהיא בעצם מועדון סגור. קונספירציה של בעלי הון, שנועדה להנציח ולהצמיח את הפערים בכדורסל האירופי. מפעל נטול ספורטיביות, שרק הכסף עומד לנגד עיניו. מה לא נכתב ונאמר על היורוליג במתכונתה החדשה והמצומצמת? לא הכל לא נכון, אגב. אבל רגע, בואו נעצור ונצית את הדמיון. כי זה בוודאי היה יכול להיראות אחרת, לא?
"גבירותיי ורבותיי, די להתמסחרות!", היה מכריז ג'ורדי ברתומאו במסיבת עיתונאים חגיגית, שהייתה מתקיימת באחת מערי אירופה (אבל לא באיסטנבול, בבקשה). "היורוליג תורכב אך ורק מהקבוצות שראויות לכך מבחינה הישגית, ולא תהיה פתוחה עוד בפני המועדונים שמפסידים על הפרקט ומנצחים בבנק. עוצמה כלכלית זה נחמד, מכירת חוזי פרסום וזכויות שידור זה אחלה. אני רוצה אצלי את מי שפילסו את דרכם לצמרת דרך הסלים, דרך הפרקט ודרך התארים והאליפויות".
ואיך זה היה נראה, במבנה המדינתי הקיים של היורוליג?
* טורקיה הייתה שולחת את ארבע הקבוצות הראשונות בפלייאוף שלה מהעונה שעברה. כלומר: פנרבחצ'ה, אנאדולו אפס, גלאטסראיי ודרושפאקה.
* ספרד הייתה מיוצגת על ידי שתי הפיינליסטיות ואחת המפסידות בחצי הגמר. כלומר: ריאל מדריד, ברצלונה ובאסקוניה.
* יוון ורוסיה היו משגרות את האלופה וסגניתה בליגה שלהן. כלומר: אולימפיאקוס ופנאתינייקוס, צסק"א מוסקבה ואוניקס קאזאן.
* איטליה, סרביה, ליטא וגרמניה היו רושמות, כמו בימים התמימים ההם, את האלופות במדינתן. כלומר: ארמאני מילאנו, הכוכב האדום בלגרד, ז'לגיריס קובנה ובאמברג.
רגע. בואו נעצור שוב ונסכם. 15 הקבוצות שהיו מעפילות ליורוליג באותו תרחיש דמיוני, אוטופי ופנטזיונרי (וספורטיבי), הן בדיוק אותן 15 שאכן ישחקו בליגה הזו בעונה הבאה עלינו לטובה. רק אחת נותרה יוצאת דופן: אלופת ישראל. כי את מקומה של מכבי ראשון לציון תופסת מכבי תל אביב.
עוד בנושא:
באירופה מעריכים: מכבי תל אביב הקבוצה העשירית בטיבה ביורוליג
מילוש תאודוסיץ': "היה רגע בגמר שחשבתי 'אוי לא, זה שוב קורה לי'"
לפני המפגש עם מכבי תל אביב: מילאנו גברה 78:85 על אבלינו
2. מבין 16 המאמנים שפותחים את העונה ביורוליג, רק שלושה מבוגרים יותר מארז אדלשטיין. אבל מאמן מכבי תל אביב הוא היחיד שיערוך השבוע את הופעת הבכורה שלו על הקווים במפעל. ניגוד מעניין לקראת המבחן הגדול בחייו.
רק לפני שנתיים עוד נחשב הקואוץ' הג'ינג'י לפרסונה נון גראטה ביד אליהו, וכעת הוא מכהן במקביל כמאמן נבחרת ישראל ומכבי. פעם זה היה שילוב מובן מאליו; אבל אדלשטיין הוא הראשון לאחוז בשני הכובעים בו זמנית מאז צביקה שרף לפני 20 שנים בדיוק.
דיוויד בלאט הוא "זקן השבט" החדש, ועם שובו ליבשת הישנה הפך למאמן המבוגר ביותר במפעל. גם הוא עומד בפני פרשת דרכים, ומבחינה מקצועית נטל על עצמו סיכון (ואתגר) כשבחר דווקא בדרושפאקה. אם נתעלם לרגע מההסבר המביך משהו שניפק בראיון במהלך הקיץ, לפיו "הגעתי לכאן כדי לקרב בין העם הישראלי והעם הטורקי", נבין כי השכר המפתה הוא זה שהנחית אותו באיסטנבול. לגיטימי לחלוטין, אגב.
אבל פה קבור הכלב: אחרי הזכייה ביורוליג עם מכבי תל אביב ובאליפות המזרח ב-NBA עם קליבלנד, בלאט אמור היה להחתים מראש את הכרטיס לפיינל פור ולעמוד בראש אחד המועדונים המפוארים ביותר. ברצלונה או ריאל, למשל, או אפילו מכבי.
דרושפאקה, כבודה במקומה מונח, בעיקר אחרי התוצאות המרשימות שאליהן הגיעה במשחקי ההכנה, עלולה לסיים את העונה בידיים ריקות. נאמר, עם הדחה ברבע גמר היורוליג ובחצי גמר הפלייאוף הטורקי. זה בסדר למועדון בלי אולם גדול, בלי מסורת של תארים ובלי גב של קהל נאמן, אבל ספק אם זה המקום הנכון עבור בלאט להזניק מחדש את הקריירה שלו.
הקבוצה הטובה באירופה? הקבוצה הטובה בטורקיה? כנראה שדרושפאקה אינה אפילו הקבוצה הטובה בעיר שלה. כי במרחק אווירי זעום, בצד האסיאתי של איסטנבול, נמצאת פנרבחצ'ה. תנו לז'ליקו אוברדוביץ' גמר ביתי, בעיר שבה זכה בגביע הראשון מבין השמונה שלו, והוא כבר יידע מה לעשות. הרי אין רעבה יותר מסגנית האלופה, וצריך רק לבקש מיאן וסלי לא לשחזר את ה-1 מ-14 מהעונשין שהעמיד בפיינל פור הקודם.
3. יורוליג בלי דימיטריס דיאמנטידיס זה כמו ליגת העל בלי מאיר טפירו. כמו ה-NBA בלי טים דאנקן, קובי בריאנט וקווין גארנט. וכל זה עומד לקרות השנה, לאחר מצעד הפרישות המפואר שהפך לטרנד נטול מעצורים. אבל יהלומידיס אינו המוהיקני האחרון. לברצלונה יש עדיין את חואן קרלוס נבארו ולאולימפיאקוס יש את ואסיליס ספאנוליס. כלומר, לנבארו יש את ברצלונה ולספאנוליס יש את אולימפיאקוס.
בתחילת השבוע ניצל טל בורשטיין את הבמה הזו כדי להלין על היחס לווטראנים בישראל. "זה אסון. היחס לוותיקים נוראי. כל אחד שמגיע לגיל 30 הוא כבר 'סוס מת'. איזה ביטוי גאוני זה. רק מחכים שתפרוש. תסתכל מה קורה ביוון ובספרד. איזה יחס נתנו ונותנים שם לשחקנים כמו דיאמנטידיס ונבארו. הם בני גילנו ואף אחד לא התייחס אליהם כמו לנטל. אז סבבה, הם לא בשיא שלהם מבחינה אתלטית, אבל תראה את קבלת ההחלטות. אין לזה תחליף. הם זקני השבט, ונותנים להם את הכבוד, מתייעצים איתם, ותמיד ישימו אותם על המגרש בדקות המכריעות".
בורשטיין צודק במידה רבה, אבל לפעמים נדמה שגם הקיצוניות השנייה לא תמיד עוזרת. תסתכלו על בארסה ותבינו: "לה בומבה" הפך למעין מלכודת דבש במועדון. כל עוד הוא שם, הוא בעל הבית. ההנהלה לא תעז להחתים שחקן בקליבר גבוה על המשבצת שלו. אבל נבארו כבר בן 36, מספר המשחקים שהוא מחמיץ בכל עונה הולך ותופח וגם היכולת כבר לא מה שהייתה. אשתקד, לראשונה מאז החל להופיע ביורוליג ביום היווסדה בשנת 2000, הוא ירד מדאבל פיגרס בממוצע העונתי. וגם עכשיו אין לצידו (או לפניו) תחליף מספק, לא בעמדת הסקנד גארד וגם לא בעמדת הסמול פורוורד, ויסלחו לנו בראד אולסון וסטראטוס פרפרוגלו (בעצמם כבר בני 33 ו-32).
4. כשאנדרס נוצ'יוני החל לשחק בוויטוריה, ארתורס קורוצ'ס אפילו לא נולד. השניים לא יזכו לשתף פעולה העונה, אבל יאחזו בתפקידים הפוכים זה מזה: הלטבי של הקבוצה הבאסקית, יליד שנת 2000, יהפוך לשחקן הראשון שנולד באלף השלישי ושנרשם ליורוליג. ומי הכי מבוגר? נוצ'יוני מריאל, שנולד ב-1979. כך ישחקו במפעל ילידי ארבעה עשורים שונים.
אחרי ויטוריה טאוגרס, טאו ויטוריה, קאחה לבוראל ולבוראל קוצ'ה, בחבל הבאסקים התייאשו סוף סוף משינוי שמם בהתאם לספונסר, וחזרו לקרוא לעצמם בשם המועדון: מהיום אימרו - באסקוניה. ויש לקבוצה הזו עוד מאפיין מיוחד העונה: היא היחידה ביורוליג שיש לה קפטן זר, אדם האנגה ההונגרי.
זה לא מקרי. לא פחות מ-12 זרים נמנים על הסגל שלה (יותר מכל קבוצה אחרת), ושחקניה מגיעים מתשע מדינות שונות: ספרד, ארה"ב, צרפת, ליטא, סלובניה, הונגריה, גרמניה, גאורגיה ולטביה. ורק לכוכב האדום, רומנטיקנית שכמותה, אין אפילו זר אחד בסגל. האמריקאי שכן יש לה, צ'ארלס ג'נקינס, קיבל כבר לפני שנה דרכון סרבי.
5. לא תאמינו מי הן שתי הקבוצות היחידות שסוחבות איתן שלושה ניצחונות לפחות. אחת מהן היא צסק"א, וזה הגיוני ואף מתבקש, כי היא האלופה המכהנת וכי יש לה שבעה ניצחונות בשבעת המשחקים האחרונים.
ומי השנייה? תחזיקו חזק: מכבי תל אביב. על אף הטראומה המהדהדת מהופעותיה אשתקד, היא נפרדה מהיורוליג עם ניצחונות על ססארי, באמברג ודרושפאקה. בצד השני של המתרס ניצבת גלאטסראיי, שסוחבת 11 הפסדים רצופים במפעל, אבל מתברר שיש גרוע ממנה: ג'ו אלכסנדר המתקמבק בצהוב סופר כבר 12 הפסדים ב-12 משחקיו האחרונים. והוא, יותר מכולם, זקוק הערב לאיזשהו נס מילאנו.
