בווידאו: משחק מקדים מתכוננת לעונה
זה היה ביום קיץ חם ומהביל בחודש יולי, שנת 2000. שחקני נבחרת העתודה של ישראל נחתו בסקופיה ויצאו לעבר אוכריד. "כשעלינו לאוטובוס, נחרדנו לגלות שאין בו מזגן", מספר יניב גרין. "הנהג השאיר את הדלתות פתוחות, כולנו פשטנו את החולצות, וככה נסענו במשך שלוש שעות", משחזר טל בורשטיין. "ובסופו של דבר", מצטרף אפיק ניסים, "לצד הניצחונות הגדולים והתארים, אלה הזיכרונות הכי משמעותיים שאתה לוקח איתך - את החברים, את הביחד, את החוויות האישיות".
16 שנים חלפו מאז אותו מסע מופלא, שהחל באוטובוס המיוזע בכבישי מקדוניה והסתיים במדליית הכסף ההיסטורית באליפות אירופה עד גיל 20. כעת, לאחר הודעת הפרישה של גרין, ניסים הוא הכדורסלן היחיד מאותה נבחרת שנותר פעיל. מחר (שני), בגיל 35 ותשעה חודשים, יפתח רכז הפועל אילת את העונה במשחק שייערך בעיר בה גדל, ראשון לציון, מול האלופה המכהנת.
עד היום יש לחבורה הזאת קבוצת ווטסאפ משותפת. "הנבחרת הכי הכי", קראה לה האישה שפתחה את הקבוצה, ג'ולי בוגין-סידקוב, הפיזיותרפיסטית מאותה תקופה. לכל אחד מהשחקנים יש את הכינויים שלו. גרין, שהפך ל"יענקל" בגלל שמו השני (יעקב), כונה גם "יניב הנדיב" הודות לסדרת משחקי פוקר שבהם הפסיד לחבריו; ניסים תמיד היה "תאופיק", וגם נקרא "שאלתיאל" בזכות נטייתו להטריד אזרחים במדינות זרות בשאלות שונות ולא חשובות בשפתם המקומית; בורשטיין היה "בורה" ו"טליק".
נפגשנו בבית קפה תל אביבי בשעת לילה מאוחרת, בשל אילוצי הזמנים של ניסים, שנחת שעה קלה קודם לכן עם קבוצתו במרכז הארץ. לפני חודשיים נולדו לו תאומים ראשונים, לביא ואביתר, ואחרי שבועות ארוכים בפגייה הם סוף סוף שוחררו הביתה. הוא מחליף חוויות עם גרין, גם הוא אב טרי לבת בשם עומר. בורשטיין, שבתו הבכורה בת 11 ובנו הקטן בן חמש, מקשיב להם וצוחק. "באתם לפה כדי לברוח מהבקבוקים ומהחיתולים, הא?".
"השאלה הכי חשובה היא איך אפיק עשה את זה, איפה הוא הצליח שאנחנו נכשלנו?", אומר גרין, שנאלץ לפרוש בעקבות פציעה קשה שספג בברך לפני כמעט שנתיים.
בורשטיין, שתלה את נעליו לפני ארבע שנים עקב שבר במפרק הירך, מביט בצילום ישן שבו החברים לנבחרת ההיא עומדים על המגרש במדי צה"ל כשהם מצדיעים, ועונה: "איך אפיק שרד? תסתכל על התמונה ותראה הכל. כבר אז הוא דאג לעצמו. כולנו עם נעלי צבא גבוהות, והוא עם נעלי ספורט... הרי תמיד הוא ואורי יצחקי היו אחרונים בריצות הארוכות".
ניסים: "האמת שזה נכון. תמיד הייתי אחרון בריצות".
גרין: "עזוב, אתה היית חכם. בזמן שאנחנו ניסינו לשבור שיאים, אתה שמרת על הגוף שלך. לקחת את מאמן הכושר אילן סלע כשהיית בן 15. הלוואי שאני הייתי מספיק חכם לעשות את זה".
- מה לקחתם איתכם מהקמפיין הזה? תחת המאמן יורם חרוש ניצחתם את יוון, ליטא, מקדוניה, צרפת וספרד, והייתם רחוקים סל אחד מהזהב.
גרין: "החוויה הכי חזקה שלי היא דווקא היחידה שלא הייתה טובה, ואלה הדקות הראשונות שאחרי ההפסד לסלובניה בגמר (66:65, א"ו). כולם בארץ הופתעו מההישג, אבל אנחנו באנו כדי לזכות באליפות. ידענו שאנחנו חזקים. והאכזבה מבחינתנו הייתה איומה. אני זוכר שקיבלנו את המדליות וזרקנו אותן. עד היום אני נזכר בזה ונצבט לי הלב".
ניסים: "היינו שלושה חודשים יחד, רצנו בחולות של וינגייט. כל בוקר אימון, כל ערב אימון, ובכל אימון פיצוצים. בין לבין אכלנו, ישנו ויצאנו יחד. הכל היה מאוד בתולי".
בורשטיין: "היינו סיירת כזאת, כולם הכירו את כולם עוד מנבחרת הנוער, והיה חיבור מטורף, כמה אנרגיות היו בחדר ההלבשה. זה היה טהור ותמים. רצינו רק להצליח, בלי אינטרסים ובלי אגו. בטורנירים הבאים ניסינו לשחזר את זה, וזה היה קצת מלאכותי ומאולץ".
ניסים: "אני יושב פה עכשיו ומרגיש כמו דורון ג'מצ'י, שמדבר על המשחקים של פעם. איך הגענו כבר לגיל הזה?".
בורשטיין: "דווקא נחמד להפוך לנוסטלגיה. כיף להיזכר בדברים האלה".
- אז איך זה להיות "זקן השבט"?
ניסים: "זה מוזר. כל אחד בנבחרת עבר את המסלול שלו, ואני חושב שהשוני העיקרי שלי הוא שלא שיחקתי בארץ במשך תשע שנים. אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי נשאר כל הזמן בליגה שלנו. יש כאן שחיקה, בעיקר מנטלית".
בורשטיין: "הייתי רק שנה אחת בחו"ל, ואני יודע בדיוק על מה אפיק מדבר. במקומות אחרים אין את הלחץ שיש פה. הטיפול הלקוי בארץ בפציעות ובעומסים נובע מאותו לחץ. באירופה לא יעשו הכל כדי להכשיר אותך למשחק הבא גם במחיר שתושבת אחר כך לחודשיים. הם מבינים שעונה זה מרתון ולא ספרינט".
- עד מתי אתה רואה את עצמך משחק?
ניסים: "מאיר טפירו תמיד אמר שהוא ישחק שנה אחת יותר ממיקי ברקוביץ', ועמד בזה. אז אני רוצה לשחק שנה אחת יותר מטפירו. הוא פרש בגיל 41, ככה שנשארו לי עוד שש שנים".
- ואתם, יש לכם טיפ בשביל אפיק ליום שאחרי?
בורשטיין: "כן. תמשוך את זה כל עוד אתה יכול. אין משהו שיכול להכין אותך לדבר כזה. ביום שאחרי הפרישה אתה נכנס לריק. אני עברתי תקופה לא פשוטה. אתה צריך למצוא משהו שיאתגר אותך וימלא אותך, ולא פשוט למצוא את הנישה הזאת. פתאום הייתי הרבה בבית, עם הילדים. זה היה מאוד אינטנסיבי, לא בתדירות שהייתי רגיל אליה. עכשיו אני כבר נהנה ומעריך את זה, ורואה גם כמה זה היה חסר לילדים. אם אני אומר להם שאני טס לחו"ל, אתם לא מבינים איזו היסטריה יש בבית. כל הפלאשבקים חוזרים אליהם".
- קשה להתרגל לחיים בלי האדרנלין במשחקים, ה"פיקים", ההתרגשות?
גרין: "כשאתה משחק ברמות הגבוהות יש עליך לחצים מאוד גדולים, ואני לא מתגעגע אליהם. הם עשו לי רע. אני חייב להודות שבאיזשהו מקום יש משהו שחסר, כי אתה מתמכר לזה. אולי זו התחרותיות שחסרה לי".
בורשטיין: "לי היה קל להתרגל לזה. אני מתגעגע יותר לחדר ההלבשה, לסיפורים, לצחוקים. ככדורסלן, המקצוע שלך זה בעצם לשחק בכדור, אז אתה נשאר ילד. ילד בעייתי. תמיד היינו שטותניקים, ונשארנו כאלה. בשבוע שעבר, כשאנתוני פארקר היה בארץ, נזכרנו בכל מיני דברים שעברנו יחד. בכלל לא דיברנו על כדורסל, אלא רק על מה שמסביב. על האוטו של הזה, ועל המפתחות של ההוא, איך העלמנו דברים".
גרין: "משום מה הכל היה קשור אליי. כל הצחוקים היו עליי".
- בתור מי שצעיר ממך רק בחודש, אני יכול להרשות לעצמי לשאול: כשאתה על המגרש, אתה כבר מרגיש את הגיל? השנים עשו את שלהן?
ניסים: "כשהייתי יותר צעיר, הייתי רץ לכל התקפה הכי חזק שאפשר, רוצה ללכת עד הסל. היום אני מבין שאני צריך לווסת. אתה לא יכול לאכול כל הזמן את כל העוגה. לפעמים צריך לעמוד בצד ולתת לאחרים לעשות את הפעולות, ובהמשך לקחת על עצמי".
בורשטיין: "זה גם עניין של ניסיון. אתה יותר בשליטה. ובארץ זה אסון. היחס לוותיקים נוראי. כל אחד שמגיע לגיל 30 הוא כבר 'סוס מת'. איזה ביטוי גאוני זה. רק מחכים שתפרוש. תסתכל מה קורה ביוון ובספרד. איזה יחס נתנו ונותנים שם לשחקנים כמו דיאמנטידיס ונבארו. הם בני גילנו ואף אחד לא התייחס אליהם כמו לנטל. אז סבבה, הם לא בשיא שלהם מבחינה אתלטית, אבל תראה את קבלת ההחלטות. אין לזה תחליף. הם זקני השבט, ונותנים להם את הכבוד, מתייעצים איתם, ותמיד ישימו אותם על המגרש בדקות המכריעות".
ניסים: "אפילו בקיץ, כשאתה יושב למו"מ עם הקבוצה, אתה מרגיש את זה. 'תשמע', אומרים לך, 'אתה כבר לא צעיר'... מה זה חשוב? תתייחס למה שאני עושה או לא עושה".
- בדרך לגמר ב-2000 ניצחתם את פאו גאסול, קלדרון, בוריס דיאו, מאציאוסקאס, דיאמנטידיס, אבל חלק גדול מאלה שהפסידו לכם זכו אחר כך באליפויות אירופה ובאליפויות העולם וכיכבו ב-NBA. רוב שחקני הנבחרת הישראלית, ואתם אלה שדווקא הצליחו יותר מהאחרים, לא ממש הטביעו חותם.
גרין: "אני לא מסכים. כל השחקנים מנבחרת העתודה ההיא הגיעו לנבחרת ישראל. חלק היו דומיננטיים יותר וחלק פחות, אבל אנחנו היינו הבסיס".
בורשטיין: "הישראלים בליגה זה נושא כאוב. יש בהם כל כך הרבה חוסר אמון מכולם - המאמנים, ראשי הקבוצות, האוהדים. אני גדלתי על שחקנים ישראלים. הם היו המודל שלי לחיקוי. כשעליתי לבוגרים של בני הרצליה, ליאור ארדיטי גרר אותי בשבתות בבוקר לזרוק לסל. בזמן שכולם הלכו לים, ואני עוד הייתי במיטה, הוא בא ואמר לי: 'בעמדה שלך, אם אתה רוצה לשרוד, אתה חייב לדעת לקלוע'. היום לצעירים אין את זה, כי השחקן הישראלי מתפקד כשוליה בקבוצות".
ניסים: "כשחזרתי לארץ, חרה לי לראות ישראלים שפשוט היו עולים להתקפה, הולכים ימינה ושמאלה, ורק עומדים. אם הכדור יגיע אליהם, הם יזרקו, ומה שיהיה יהיה. לא מנסים לקחת אחריות".
גרין: "בחו"ל בונים את הקבוצה על בסיס השלד המקומי, ואז מוסיפים אליו את הזרים המתאימים. בארץ זה בדיוק ההפך. קודם מחתימים זרים, ואז מביאים ישראלים כדי להשלים את הפאזל".
בורשטיין: "וזה לא צריך להיות ככה. הזרים באים והולכים, ואנחנו נשארים. הישראלים צריכים להיות העוגן של הקבוצה. אנחנו גדלנו כאן, אנחנו נחשפים לתקשורת ולאוהדים, לנו זה מציק כשמפסידים. אנחנו לא נצא לשתות ולעשות לא יודע מה אחרי הפסד. אנחנו לוקחים ללב. אלה דברים שאי אפשר למדוד בסטטיסטיקה. אלה דברים שמחזיקים חדר הלבשה".
גרין: "ספור לי את הוותיקים בליגה שיכולים לכוון שחקנים אחרים".
בורשטיין: "צעירים ששיחקו עם טפירו למדו כדורסל? למדו. ומאפיק? למדו. ומהזרים שהיו איתם? פחות. כשאני הגעתי למכבי תל אביב בגיל 20, היו לי הרבה חששות. מה שקנה אותי בשיחות עם פיני גרשון היה שהוא אמר לי 'הכי קל לי להגיד שאני אקדם אותך, אבל אני לא מבטיח לך שום דבר'. מאוד התחברתי לאתגר הזה".
ניסים: "אבל פעם לא היו אומרים 'לא' למכבי".
בורשטיין: "לא לא, שנה לפני כן הם פנו אליי ואמרתי להם שאני עוד לא מוכן".
- אבל הסיפור שלך ושל פיני הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. מאמנים ישראלים במכבי כמעט לא מקדמים צעירים. ליאור אליהו היה שחקן חמישייה בעונה הראשונה שלו כשנבן ספאחיה היה המאמן. ואיתי שגב, שפרח בעונה שעברה אצל ז'אן טבק, בכלל לא נספר העונה גם לפני שנפצע.
בורשטיין: "מאמנים אירופאים לא עושים את ההפרדה, וההסתכלות שלהם שונה לגמרי. מבחינתם, זר הוא חלק מהקבוצה. העונה האישית הכי טובה שלי, בעצם חצי עונה, כי לפני כן הייתי פצוע, הייתה אצל ספאחיה. הוא נתן לי הכי הרבה חופש וקרדיט. החזרתי את מכבי מהבור נגד ירושלים בגמר האליפות ב-2007 אחרי ששיחקתי מזעזע במחצית הראשונה. אצל מאמן אחר בכלל לא הייתי חוזר למגרש".
- אפיק, אתה רואה את עצמך מאמן בעתיד?
ניסים: "אני מקווה שלא".
גרין: "אם היית שואל אותי לפני שנה, הייתי אמור 'בטוח שלא'".
בורשטיין: "גם אני אמרתי שאין סיכוי".
- אבל אתם מאמנים צעירים במיזם "שחקן אמיתי". אם כבר לאמן, למה לא ללכת לקבוצה בוגרת בליגה, כמו עודד קטש וליאור ליובין, או כמו טפירו?
גרין: "העבודה עם הילדים משאירה אותי בכדורסל, וזה משהו שלא חשבתי שאעשה. במהלך השיקום שלי, כשניסיתי לחזור, ליובין לקח אותי לאימונים ולסדנאות ב'שחקן אמיתי'. התחלתי להתערבב עם הצעירים, והבנתי שעדיין יש דרך בשבילי להישאר על המגרש".
בורשטיין: "אתה לא יכול לצאת מזה טוב, זה עניין של זמן עד שתיפלט. תראה מה קרה לעידו קוז'יקרו במכבי חיפה. ותראה את גיא גודס, שחקן ומאמן בכיר, והיום אין לו קבוצה. אם רוצים לשמור על הזיכרונות הטובים, עדיף להתרחק. להיות מאמן זה לחיות כל היום בסטרס. אני פחות מתחבר לקטע הזה שאתה תלוי כל הזמן באחרים".
איפה הם היום?
