בראיונות סיום חוזרים לאחר שהיא מסיימת כמנצחת, נשאל כוכב המשחק מטעמה של אלופת ה-NBA לגבי החיבור עם הסלוגן שמלווה אותה בעידן החדש, STRENGTH IN NUMBERS, ובדרך כלל מקבל תשובות שחוזרות על עצמן. גם הלילה, כשנשאל בעניין זה ה-MVP של משחק מספר 1 בסדרת הגמר שון ליבינגסטון. והאמת? מדובר בביטוי סתמי למדי, שמדבר על עוצמתה של הקבוצה כתוצאה מהחיבור בין קבוצת האנשים שמרכיבים אותה. מה שמוביל, לפחות אצלנו, לתגובה האוטומטית שבזה לקשקושים אמריקאים בענייני העצמה עצמית, נניח, חיבור לקהילה ושאר קלישאות חבוטות שלא באמת אומרות דבר.
חוץ מאשר במקרים שבהן הן נכונות.
עוד בנושא
גולדן סטייט הביסה 89:104 את קליבלנד ועלתה ליתרון 0:1 בגמר ה-NBA
הספסל שבר שיא עתיק, ליבינגסטון "רוצח", איגודלה "מבוגר אחראי"
הכי רחוק מצירוף מקרים: אסף רביץ מנתח את התפוצצות הספסל של קר
על מידת גדולתו של סטיב קר כמאמן טקטיקן רצוי לדבר ולנתח בפרספקטיבה של זמן. למרות שאין ספק שברמת השליטה בענייני טקטיקה וטכניקה של כדורסל מדובר במאמן (ובצוות על הספסל) שמפגין ידע מרשים של המשחק. גם בכל הנוגע להכנה וגם ביכולת לבצע התאמות בכלל ובסדרת משחקים בפרט. מצד שני, בכל הקשור ליכולת שלו לגרום לשחקניו להופיע בהלך המחשבה הנכון ולבצע כשצריך, מסתמן שהמאמן חסר הניסיון מביא עמו חבילה של אינטילגנציה, גם בפן הרגשי. לא שהיינו מצפים לדבר שונה ממי שבילה חלקים נרחבים בקריירת המשחק שלו בקבוצות אלופות שהובלו בידי פיל ג'קסון וגרג פופוביץ'. וכאשר זוקפים לזכותו של קר, ובצדק, התאמות מקצועיות מהותיות אשר חסרו בתקופת קודמו מארק ג'קסון ומתקדמים דווקא בכך, ייתכן בהחלט שחוטאים לעיקר.
התרומה המרכזית של קר באה לידי ביטוי ברוגע, בביטחון ובפאסון אותו הוא מנחיל לאלו שעל המגרש או על ספסל המחליפים. עידן מארק ג'קסון התאפיין בצווחות מוטיבציה, הטפות בלתי פוסקות ואינטונציה דרמטית. והלחץ הזה הקטין את סגל השחקנים שלו והשפיע על יכולתם לגדול כפרטים וכקבוצה. אז נכון שמארק ג'קסון הוכיח בעבר שהוא יודע איך ללחוץ על הכפתורים של רג'י מילר עד לנקודה בה הוא מתפוצץ ומפרק את המדיסון סקוור גארדן, אבל מה שהתאים לפליימייקר של הפייסרס בשנות התשעים ממש לא רלוונטי לאוראקל ארינה כיום. תפיסת העולם והכדורסל של הפליימייקר המסיבי והשמרן לחלוטין לא התאימה לחבורת הקסם מאוקלנד.
סטיב קר, בשקט בשקט, גורם לאפקט ההפוך. קל לראות כיצד הנוכחות של קר שחררה לחופשי את הספלאש בראדרס ומצאה את הדרך למצב אותם כצמד הקלעים הטובים בכל הזמנים. במקביל, הדגימו שבעת משחקי גמר ה-NBA בעידן קר את הביטחון שהצליח לנטוע בחבורה המוכשרת שלצידם, כאשר משחק מספר 1 בסדרת גמר 2016 לקח את החוויה הזאת לקצה. התרומה ההתקפית הישירה שהגיעה מקרי את תומפסון התגלתה כשולית במיוחד לעומת התצוגה המרשימה של איגודלה, בארנס, בוגוט, ברבוסה, גרין ובמיוחד שון ליבינגסטון. כדי להסביר את 82 הנקודות ב-34 מ-52 מהשדה של השישיה שמנינו כאן אנחנו מצופים להתייחס להיבטים טקטיים. ולכך נתייחס עוד מעט, אבל רק לאחר שנבהיר שלא החוזקות ההתקפיות של גולדן סטייט ולא החולשות ההגנתיות של קליבלנד הם הסיפור כאן, אלא החופש והביטחון. ולא, לא הקבוצתיות. או ליתר דיוק, לא הקבוצתיות במובן המיושן של המילה.
הווריירס יודעים להזיז ולהניע את הכדור כפי שכמעט אף קבוצה אחרת יודעת ומסוגלת. שחקניה אמונים על חיתוכים ותנועה ללא כדור, שמאפשרים זוויות ואופציות התקפיות. מובילי הכדור שלה מחויבים לקצב משחק מהיר, אשר מגביר את מספר ההתקפות פר משחק ומאפשר כמה שיותר נגיעות ב-48 דקות. אבל הכסף לא מגיע משם. הקצב והתנועה מייצרים ביטחון והחיתוכים והתנועה מעמידים אתגריים טקטיים ומנטליים בפני היריבה. אבל גם משם לא מגיעים הכסף או הניצחונות. קבוצה בטוחה וקבוצתית מכילה ומבינה שאין קבוצתי מאשר לאפשר לשחקן מסוים את החופש לעצור הכל וללכת לבד. לייצר לעצמו מצב קליעה, גם אם נדמה שאין שם באמת מצב קליעה. ולא רק סטף או קליי, אלא גם ליבינגסטון. שחקן שיכולת האחד על האחד שלו מביאה אותו, כשהוא רוצה בכך, לזריקה מחצי מרחק מול כל שומר. ולא משנה אם ניצב בדרכו אירווינג, שאמפרט, פריי או טריסטן תומפסון. כשליבינגסטון מחליט שהגיע הזמן לנתר, הוא יעצור על המקום ויזרוק מעל כל שומר שתציב מולו קליבלנד.
סיום המשחק הראשון בסדרה הביא למבול הסברים באשר לכשליה של הגנת הקאבס. כולל ההתמקדות המוגזמת בקרי ותומפסון, שהגבילה אותם התקפית והובילה את האחרים לזריקות טובות. אחלה תיאוריה, שלא בדיוק עומדת במבחן המציאות. ראשית, חובה על כל מי שצופה במשחקי גולדן סטייט להבין שאין דבר כזה שהגנת יריבה מובילה את הספלאשים לזריקות רעות. כל זריקה שלהם טובה. גם בימים בהם היא נכנסת באחוזים נמוכים יותר. בנוסף, אין כל קשר בין ההתעלות של ליבינגסטון לבין הנוכחות של שני הכוכבים על המגרש. בעיקר כי רובם סלי השדה של הפליימייקר הגבוה הגיעו כשתומפסון בכלל על הספסל. ורק מיעוטם בהמשך להתמקדות יתר של ההגנה בסטף קרי, כשהוא בצד החלש.
ליבינגסטון, כמו יתר הצוות המסייע, ניחן בשתי תכונות שחשובות בהרבה מאשר כל ניתוח מקצועי כפוי: כישרון (ברמה שמתחרה מול מרבית אלופות העבר) ורישיון שמייצר ביטחון בחסות סטיב קר. מאמן שמסוגל לשבת על הספסל כשהקבוצה שלו נדרסת במשחק פלייאוף מול OKC , לשחרר הערה סרקסטית ולהתגלגל מצחוק (או לנבוח על שופטים ואז להסתובב לעבר גרג פופוביץ' ולשחרר חיוך), מאמן שיודע במקרים נדירות גם לנפץ לוחות משחק, הוא מאמן שהצליח לבנות סביבת עבודה מקצועית ומנטלית שמאפשרת לכישרון החד פעמי שעל המגרש לזרוח.
טיירון לו הגיע למשחק הגמר הראשון עם כמה רעיונות לא רעים, שגם מתבססים על תקדימים מוצלחים למדי.
למשל האוטומטיק פיק אפ (ירידה להגנה כשכל שחקן שומר את היריב ששמר עליו בפוזשן הנגדי) של סטף קרי במשחק המעבר. בסדרת הגמר אשתקד ראינו את מתיו דלבדובה, ספציפית, מקבל בירידה להגנה את ה-MVP ומנסה למנוע ממנו את הכדור, ללא כל קשר למיקומו במגרש ולעמדה שבה נמצא הכדור. גם מסן אנטוניו ראינו במהלך העונה הסדירה רעיונות לא רעים כיצד לתפוס את קרי ולנסות למנוע ממנו לראות אור יום כשיש יתרון מספרי. לפעמים זה מצליח, לרוב זה לא אבל אין ממש ברירה אחרת.
למשל החילופים האוטומטיים בחסימות. גם אם נתעלם לרגע מהטכניקה ההגנתית של קליבלנד עד לשלב הזה, ברור שההצלחה היחסית של OKC בהגנת החילופים מול גולדן סטייט נסכה ביטחון במאמן הטירון להמשיך ללכת לעבר הפתרון הזה.
השילוב בין שני ההתאמות הללו - שחקן משתנה שמתיישב על קרי במשחק המעבר בצירוף מאצ'אפים משתנים נוכח טקטיקת החילופים, דורש סגל שחקנים מדויק וכן רמת משמעת והבנה הגנתית גבוהות, שקשה לדעת אם קיימים אצל סגנית האלופה. מה שעובד כל כך יפה בהרכבים שמציגים לראווה חיות טרף הגנתיות כמו אדאמס ודוראנט באוקלהומה סיטי נראה מרשים הרבה פחות עם קווין לאב וצ'אנינג פריי, וכל זאת עוד לפני שדיברנו על ההרכבים שטיירון לו מעלה כשטריסטן תומפסון יורד לנוח. וכל מדיניות הגנתית טקטית שדורשת יחס שונה לשחקן אחד מאשר לאחר, כאשר זהות השומרים והמיקומים על המגרש משתנה בכל פוזשן, דורשת מיומנות ומחויבות שספק אם ינצחו את הסדרה עבור קליבלנד.
מה שכן יכול לנצח עבור הקאבס משחקים נוגע דווקא לצד שאליו הם אמורים להתקיף. לברון כרגיל היה הראשון לזהות, והזכיר זאת בראיון אחרי המשחק. ההחלטה ללכת נמוך ולזנוח לחלוטין את אופציית הסנטר הובילה את טימופיי מוזגוב החוצה ואת הקבוצה שלו קדימה. הסמול-בול הזה טומן בחובו גם את המחויבות להרים את קצב המשחק ואת קצב האש. והדבר הכי גרוע שטיירון לו יכול להורות לשחקניו הוא לנסות ולחקות את קצב ההכתבה שהכתיבו בסדרה בעונה שעברה. אז זה היה הגיוני, עם סגל פצוע וחבוט וכאשר בעמדה 5 אשכרה משחק סנטר.
השנה זה הפתרון הלא נכון. סביר להניח שבקליבלנד חוששים מקצב גבוה, שיכול להרוס את תכנית המשחק ההגנתית ולסייע לרקדנים של האלופה להפגיז ולפזז על הפרקט. אבל בכלל לא בטוח שקיימת אפשרות אחרת. משחק ההתקפה של האלופה תלוי בעיקר בעצמה. ראינו בפלייאוף הזה קבוצות כמו פורטלנד שיודעות להעניש אותה התקפית, כשהן אוחזות בכלים מרשימים פחות מאשר אלו שבקליבלנד. עכשיו טיירון לו צריך לקבל החלטה אם הוא מוכן להרים את הקצב, לשחרר את הסוסים - ולקחת את הסיכון.
