השעון הראה חצות כאשר קייל לאורי זרק עוד כדור לעבר הטבעת. ועוד כדור. ועוד כדור. עד אחת בלילה לאורי נשאר לעבוד על הזריקה השבורה שלו אחרי המשחק הראשון בסדרה מול מיאמי, בו הראפטורס שלו הפסידו בהארכה. באותה נקודה לאורי זרק 111 זריקות בפלייאוף 2016, וקלע רק 34. במספרים זה מתורגם ל-30.6%. במציאות זה מתורגם לאחד ממשברי הקליעה החמורים ביותר שחווה איזושהו שחקן, בטח אולסטאר, בשנים האחרונות.
"אני מנסה למצוא את המגע בחזרה", אמר לאורי אחרי האימון הלילי שלו. "אני לא יודע לאן הוא נעלם. זה מתסכל". אחרי עונה רגילה מצוינת בה קלע 42.7 אחוז מהשדה ו-2.8 שלשות למשחק (5 בליגה) ב-38.8 אחוז (שיא קריירה) לאורי פשוט לא מוצא את הסל (רק 19.7 אחוז מהשלוש בפלייאוף, וזה כולל את התצוגה שלו במשחק השלישי) וזה משפיע על כל צורת המשחק שלו. מכיוון שהביטחון של לאורי בקליעה נעלם, גם היעילות שלו בחדירות נעלמה כי להגנה אין בעיה להתכווץ לכיוון הצבע כשהוא עם הכדור. הרכז הבולדוגי חודר פעמיים בממוצע בפלייאוף ומייצר נקודות רק ב-34.5 אחוז מהחדירות שלו. בעונה הרגילה הוא חדר 9.5 פעמים וייצר נקודות ב-56.4 אחוז מהמקרים. בחלק מהמקרים נראה שהוא ממש מוותר על זריקה נוחה כי הוא איבד את הביטחון. במשחק השלישי מול מיאמי הייתה תחושה שאולי משהו השתחרר אצלו, אבל אחרי ה-2 מ-11 שלו במשחק הרביעי, נראה שהמשבר רק מחריף.
ראסל ווסטברוק הצטיין, הת'אנדר שוב ניצחו את הספרס בחוץ ועלו ל-2:3
גרג פופוביץ' שוב נגד השופטים, דוראנט: "ווסטברוק היה מופרע הלילה"
מקגריידי: "העובדה שקרי זכה ב-MVP בפה אחד מראה על הדלילות בליגה"
"כרמלו אנתוני מצדד במינויו של בלאט ומשוכנע שהוא עדיף על ראמביס"
נדמה שלאורי כבר רגיל לסיטואציה הזו. הסיטואציה בה מפקפקים בערכו ומעלים תהיות לגבי היכולת שלו. לפני כמה שנים הוא סומן כשחקן בעייתי שמרבה להיכנס לתאקלים עם המאמנים שלו, אולם הוא שינה את התדמית שלו ב-180 מעלות והפך לאחד השחקנים המוערכים בליגה. לפני קצת יותר משנתיים הוא כמעט והועבר בטרייד לניקס כי מאסאי יוג'ירי, הג'נרל מנג'ר של טורונטו, לא חשב שאפשר לבנות סביבו קבוצה מנצחת, אולם לאורי שינה את כל התפיסה סביבו והפך למנהיג של הראפטורס, שנמצאים בטופ 4 במזרח כבר עונה שלישית ברצף. לאורי רגיל להיות במצב כללי של משבר, אבל המשבר הזה הוא חריף יותר ועמוק יותר מכל המשברים הקודמים, בעיקר כי למשבר הזה משמעויות גדולות הרבה יותר, גם ללאורי עצמו וגם לטורונטו כקבוצה.
הראפטורס אולי היו יכולים להתמודד עם משבר של לאורי כל עוד הכוכב השני שלהם, דמאר דרוזן, היה מתפקד, אלא שדרוזן נמצא בתקופה נוראית אפילו יותר מלאורי. דרוזן קולע בפלייאוף 33.0 אחוז מקבריים מהשדה ו-15.8 איומים מהשלוש אחרי שבעונה הרגילה פגע ב-44.6 אחוז מהשדה וב-33.8 מכובדים מחוץ לקשת. הוא מגיע לקו רק 5.9 פעמים בממוצע לעומת 8.4 בעונה הרגילה והוא הרבה פחות יעיל בחדירות.
בעשר השנים האחרונות, מבין שחקני הרוטציה ששיחקו יותר מסיבוב אחד בפלייאוף, רק חמישה שחקנים העמידו אחוזים גרועים יותר משל לאורי ודרוזן (ניקולה מירוטיץ' בעונה שעברה, קארון באטלר לפני שנתיים, ג'יי.אר סמית' לפני שלוש שנים ולארי יוז ורונלד מורי ב-2006). אמנם למדיה יש נטייה לגרנדיוזיות יתר ולגוזמאות כללית, אבל במקרה הזה אין הפרזה. לאורי ודרוזן מעמידים מספרים חלשים בקנה מידה היסטורי. הם הילד הזה שלומד וחורש כל הסמסטר, רק כדי להיכשל במבחן המסכם.
הבעיה היא שלא רק שהם מעמידים מספרים נוראיים, אלא שהם גם עושים זאת ברגע הכי גרוע שאפשר. אחרי שנתיים שבהן טורונטו הודחה בסיבוב הראשון של הפלייאוף, פעם אחת בצורה טראגית (אחרי חסימה של פול פירס על לאורי במהלך האחרון של המשחק השביעי מול ברוקלין) ופעם אחת בצורה מעוררת רחמים (מול הסמול-בול המפתיע של וושינגטון בעונה שעברה), הייתה ציפייה שהעונה הם יעשו את הצעד המתבקש קדימה. כל העונה הראפטורס עבדו קשה, הבדילו את עצמם מהבינוניות של צמרת המזרח והפכו לסגנית הרשמית של קליבלנד במזרח, הרבה בזכות קפיצת המדרגה של דרוזן והיכולת הנהדרת של לאורי, אולם בפלייאוף השדים מהשנתיים האחרונות חזרו לתקוף בכל הכח. פול ג'ורג' וג'ורג' היל מיררו לכוכבים של הראפטורס את החיים ויכול להיות שאם פרנק ווגל משנה קצת את הרוטציה שלו ברבע האחרון של המשחק החמישי בסדרה הראפטורס לא היו שורדים את הסיבוב הראשון (ווגל עצמו שומר על המשרה שלו, אבל זה כבר דיון אחר).
אלא שאיכשהו, בזכות תצוגה נהדרת של הספסל והקהל המדהים של אייר קנדה סנטר (והפארק שמחוץ למגרש), הראפטורס שרדו וניצחו לראשונה בהיסטוריה סדרה של הטוב משבעה משחקים. עם זאת, זה לא מוריד כהוא זה מהאכזבה העצומה מלאורי ודרוזן. דווקא כשציפו מהם לקפוץ כיתה, נראה כאילו הם חווים רגרסיה ומאבדים את הדרך. ההתעלות של לאורי במשחק השלישי היא נחמדה, אבל הוא צריך להוכיח שהוא מסוגל לבנות על התצוגה הזו ושהיא לא תהפוך לסטיית תקן, בטח עכשיו כשיונאס ולנצ'יונאס נפצע וייעדר מהמשך הסדרה. במשחק הרביעי, לפחות בכל מה שקשור לקליעה, זה לא נראה ככה.
אולם בין אם לאורי ודרוזן ימצאו את הקליעה שלהם בחזרה ויחזרו לכושר הרגיל שלהם ובין אם לא, זה לא ממש משנה. בסיבוב הבא מחכה קליבלנד בגרסה המשומנת שלה וגם אם טורונטו הייתה בכושר שיא קשה היה לראות אותה עוברת את הקאבס בסדרה. זה פותח למעשה עולם חדש של דיונים לגבי העתיד של טורונטו. דיונים כמו האם לאורי ודרוזן מסוגלים להוביל קבוצה לאיזשהו הישג בפלייאוף חוץ מלהיות השטיח של לברון ג'יימס לגמר? ואם לא, האם לא כדאי לטורונטו לחשב מסלול מחדש לגבי אופן הבנייה של הקבוצה שלה? האם לא כדאי לשנות כיוון, בטח כשלאורי כבר בצד הלא נכון של גיל 30 וכשדרוזן הולך לדרוש חוזה מקסימום בקיץ שיהיה ככל הנראה צפונה מ-100 מיליון דולר ל-5 עונות, מה שיפגע ביכולת של הראפטורס להיות אטרקטיביים עבור שחקנים חופשיים אחרים?
לכאורה, התשובה אמורה להיות שכדאי להם לחשוב מחדש. הקבוצה הזו היא לא מספיק טובה לאליפות, בטח כשלאורי ודרוזן מתגלים כשחקנים שאי אפשר ממש לסמוך עליהם כשהצ'יפים על השולחן. מנקודת מבט קרה וקשוחה, עדיף למאסאי יוג'ירי ללכת עם האינסטיקנט הראשוני שהיה לו כאשר הגיע לקנדה ולנסות לבנות מחדש. אולם ב-NBA נקודת המבט היא לא תמיד קרה וקשוחה, ולרוב היא מורכבת הרבה יותר.
טורונטו חווה עכשיו את תור הזהב של הפרנצ'ייז. היא שברה העונה את שיא הניצחונות שלה. האולסטאר התרחש העונה בטורונטו ועזר להפוך את הראפטורס ליעד לגיטימי בפרי אייג'נסי. הראפר דרייק הפך להיות הג'ק ניקולסון של הקבוצה. בעקרון, ההתלהבות סביב הקבוצה מעולם לא הייתה גבוהה יותר, והאנשים שעומדים בקור מחוץ לאייר קנדה סנטר ומעודדים את הקבוצה יעידו על כך. ההתלהבות הזו מביאה עמה הרבה מאוד כסף והרבה מאוד עניין, ולמעשה שינתה את כל הנרטיב של הפרנצ'ייז. ממועדון אפור שלא הצליח להתאושש מהעזיבה של וינס קרטר ואז של כריס בוש לכח שאי אפשר להתעלם ממנו ב-NBA.
פירוק של החבילה הזו אומר שהראפטורס יוותרו על כל הטוב הזה, ובלתי אפשרי לראות אותם עושים את זה. זו הסיבה שקשה מאוד לפרק את החבילה ב-NBA, אף על פי שהמון פרשני כורסא אוהבים להשתמש במושג הזה, כי יש המון אספקטים מסביב למשחק שהם פקטור לא פחות חשוב ממה שקורה על הפרקט עצמו. זו הסיבה שממפיס או אטלנטה ככל הנראה לא יפרקו את החבילה למרות שלכולם ברור שהחלון של הגריזליז לאליפות אטום לחלוטין או שההוקס הגיעו לשיא שלהם באמצע העונה שעברה בכלל. כמובן שעדיף לממפיס לעשות טרייד על מארק גאסול ולהרוויח עליו שחקנים צעירים ובחירות דראפט, אבל מארק גאסול ממלא את האולם בממפיס. בדיוק כמו שקייל לאורי ודמאר דרוזן ממלאים את האולם בטורונטו. זה חישוב שהרבה מאוד ג'נרל מנג'רים בליגה עושים (אלא אם כן קוראים להם סם הינקי) ויש לו השפעה עצומה. גם יוג'ירי יודע לעשות את החישוב הזה.
"ניצחונות משנים הכל", אמר יוג'ירי בראיון לפני כשנה. "זה לא משנה איפה אתה נמצא זה יכול להיות בטימבקטו אם אתה מנצח, זה מדבק. אנשים יסחפו ויתמכו בך. זו האחריות שלי להעמיד על המגרש קבוצה שתנצח ושתמשוך שחקנים לכאן". יוג'ירי יודע שההייפ סביב טורונטו כרגע הוא ענק, והוא לא יכול לוותר עליו.
כך שלמעשה טורונטו נכנסה פה לאיזושהי מלכודת דבש. מצד אחד, הקבוצה הזו לא מספיק טובה כדי ללכת עד הסוף, וככל הנראה הכוכבים של הקבוצה הזו לא מספיק טובים (או רעים, במובן הדוויין וויידי של המילה) כדי לקחת אותה עד הסוף. מצד שני, אין לקבוצה הזו אסטרטגיית יציאה. כל מה שהם יכולים לעשות זה לנסות את הכי טוב שלהם ולקוות שלברון ג'יימס ישחזר את מופע האימים שלו מגמר 2011 מול דאלאס.
אבל מי יודע, אולי קייל לאורי, האיש שחי מלשבור את תדמית האנדרייטד, מי שכל הזמן שובר את תקרת הזכוכית של עצמו, מי שחי במצב תמידי של משבר, מכין לנו הפתעה להמשך הפלייאוף. אולי.
