אירוע הפיינל פור של כדורסל המכללות בארה"ב הוא אחד הגדולים שיודעים לייצר שם, באמריקה. אתם יודעים, כל החבילה. כולל אריזה ויזואלית טלוויזיונית נוצצת. כולל אולם (שמוסב לטובת המשחקים) מפלצתי ומפוצץ. כולל מינון מרשים של כל הסלבריטיס הנכונים. ובשנים האחרונות יש לפיינל פור, ולמעשה לכל אירועי סוף השנה ולמרץ המשוגע בכדורסל המכללות תפקיד מרכזי אחד: להשכיח מהקהל את העובדה שמדובר במוצר נחות. ודי משעמם.
מי שעקב אחר ה NCAA בשנות ה-80 וה-90 מתקשה מאוד לאתר לעצמו ריגושים מקצועיים מקולג' בסקטבול, כבר די הרבה שנים. הסיבות ברובן ידועות, ולא חייבים להיות מארק קיובן כדי לפרטן. אפשר לדבר על העובדה שהרבה יותר מדי שחקנים עוברים דרך שנה אחת ויחידה באיזשהו פרוגרם אוניברסיטאי, בשל חוק ה ONE AND DONE, כדי לבנדר לעצמם כמה זריקות ולשים עצמם כמה שיותר גבוה בדראפט הראשון הקרוב. קחו לדוגמא את דראפט 2017. על פי האתר המוערך DRAFTEXPRESS, מתוך 16 השחקנים שצפויים להיבחר ראשונים על פי תחזית הדראפט שיערך לאחר תום העונה הבאה, רק אחד משחק כיום ב-NCAA (בראיינט מאינדיאנה).
אפשר להמשיך בענייני שעון השניות. אז נכון ששעון 30 השניות החדש טוב בהרבה משעון ה-35 הקודם, שהיה עדיף על שעון ה-45 השניות שהכרנו פעם (ובטח ובטח מהיעדר שעון שניות, למי שעדיין זוכר), אבל זה עדיין לא מתכתב עם צרכיו של הכדורסל המודרני. ועוד פחות מכך עם צרכיו של צופה הטלוויזיה המודרני. ואולי צריכים כאן לדייק, כי לא בטוח שהבעיה היא רק בשעון השניות, אלא בשיטות המשחק שמנהיגים מאמני קולג'ים רבים.
בעוד הכדורסל המקצועי, בין אם זה NBA ואפילו ביבשת הישנה (ולא, אנחנו לא ביבשת הישנה), מתקדם בצעדים בטוחים לעבר משחק בעל קצב מהיר ומחויבות להתקפות עם פואנטות קצרות, בכדורסל המכללות עדיין מבלבלים את המוח עם ענייני השהייה של משחק ההתקפה, שבבסיסו מרגיש כמו מריחת זמן למשך 20 שניות, רק כדי למצוא שחקן אקראי שמרים זריקה אקראית עם לחץ של זמן.
אפשר לדבר על ענייני השיפוט, שמאפשר רמת פיזיות שמזמן כבר לא מותרת בכדורסל של הגדולים. ואפשר לדבר על ענייני חוקה, שעדיין, חרף הרפורמות הקיימות והמתוכננות, משמר מצב שלא מדמה את הכדורסל שמשחקים בליגה של אדם סילבר. והאמת? רוב הסיבות שציינו עכשיו, בתמצות נדרשת, מתרגמות לכדי סקור. לכדי כמות נקודות.
רמת השחקנים ההולכת ופוחתת, בשילוב עם המחויבות הקטנה בהרבה של שחקני ONE AND DONE, להבדיל מכאלו שנשארים 4 עונות בקולג' ומפתחים מחויבות וחיבור מקצועי לחבריהם לקבוצה, ענייני השעון, סגנון האימון ההתקפי, סוגיות חוקה וכל שאר הדברים מתחברים לכדי כדורסל בינוני במקרה הטוב. וגרוע במקרה הפחות. אה, ועוד לא דיברנו בכלל על הצחנה שנושבת מכל הליך גיוס השחקנים, מהכוחניות של התכניות החזקות וכן האלה. לא כיף, לא כיף בכלל.
ואחרי שכתבנו את כל זה, ולו ברמה האישית שלי, הציפייה מגמר מכללות 2016 הייתה בהתאם. כלומר, לא הייתה. גם בגלל שמבין כל השחקנים שנטלו חלק במשחק הגמר, אין כרגע ולו שחקן אחד שצפוי להיבחר בסיבוב הראשון של הדראפט הקרוב (אולי ברייס ג'ונסון מצפון קרולינה?). גם בגלל שבערב שלפני צפיתי שוב בסרט על צפון קרולינה סטייט ומסע הקסם שלה ושל מאמנה ג'ימי וולוואנו בשנת 1983 (במסגרת הסדרה המופתית "30 על 30" של רשת ESPN). עזבו לרגע את סיפור הקסם המצמרר של דרק וויטנברג, ת'רל ביילי והחבורה עד לגזירת הרשתות. תתעסקו יותר במי הם עברו בדרך. שחקנים לא רעים כמו מייקל ג'ורדן, רלף סמפסון, האקים אלוג'ואן + קלייד דרקסלר (שאף אחד מהם, אגב, לא עזב לפני עונת הג'וניור שלו במכללה). סביר להניח שתקופה זו סימנה את תור הזהב של כדורסל המכללות. להבדיל מבור הזהב הנוכחי.
הבעיה היחידה עם כל הציפיות המוקדמות, הקינות ונאומי התוכחה הייתה המשחק עצמו. כי היה אחלה משחק גמר. גם אם נתעלם מסל הנצחון הדרמטי של ג'נקינס עם הבאזר, שלקח אותי אחורה לאותה מהלך מנצח, בשניה האחרונה, של לורנזו צ'ארלס מצפון קרולינה סטייט ב-1983. כי מעבר לגישות השונות שקיבלנו משתי הפיינליסטיות, ועליהן נתעכב עוד מעט, ראינו גם אחלה כדורסל. חכם, מאומן, מדויק. כשרונות עצומים, כבר אמרנו, לא ניתן היה לאתר בכמויות באולם ביוסטון, אבל לא מעט שחקנים עם אייקיו כדורסל גבוה. נניח דניאל אוצ'פו וראיין ארצ'ידיאקונו של ווילאנובה. שני שחקני שנה רביעית שאף אחד לא מסמן להגיע רחוק מדי, ושסיפקו תצוגה של כדורסל חכם ואיכותי, כולל מיומנויות פוסטאפ ומסירה (אוצ'פו) וכולל יכולת לשחק בשתי עמדות הגארד, יצירה וקבלת החלטות (ארצ'ידיאקונו).
ועכשיו לגישות השונות. בעוד קרולינה של רוי וויליאמס מציגה כדורסל קלאסי ומסורתי, כולל שני ביג מנים בקו הקדמי וסמול פורוורד במידות הנכונות (וברמת הכשרון הנכונה של ג'סטין ג'קסון), אצל ג'יי רייט ו-ווילאנובה שלו יש גבוה אחד בחמישיה (אוצ'פו). וזהו. ה-4 הוא כריס ג'נקינס עם ה 1.97 שלו, וכשהוא יורד לנוח, לפעמים משחקים עוד הרבה יותר נמוך. אז תודו שהתגעגעתם למונח הזה אבל הסמול בול של ווילאנובה מתכתב ומשקף היטב דווקא אלמנטים של כדורסל מודרני ומתקדם. גם בכל הנוגע למינון הגבוה במיוחד של זריקות ל-3 נקודות (כמעט 43%) מסך הזריקות מהשדה. גם בכל הקשור לריווח משחק ההתקפה. אבל לא פחות חשוב מכך, הראתה לנו אלופת המכללות מודל 2016 שניתן לשחק כדורסל של נמוכים ולא להשתעבד לחלוטין למשחק תלוי פיק אנד רול סטטי, או סתם כדורסל שכונתי. אפשר ללכת נמוך, ועדיין לשחק חכם, קצבי ובשליטה. אפילו כשרמת הכשרון מסתכמת, נכון להיום, בעיקר בשחקן אחד (הארט) שאמור להיבחר במקומות לא גבוהים בדראפט 2017 ובאחר (ארצ'ידיאקונו), שכרגע בעיקר ממתין לקבלת דרכון איטלקי. אה, ומשני אחרים, אוצ'פו וג'נקינס, שכרגע מיועדים מבחינת הסקאוטים בארה"ב, לקרוע רשתות ביורוליג ומטה.
גם מההגנה של ווילאנובה אפשר היה ליהנות. מול החבורה הגבוהה והכשרונית (יותר) שממול, ראינו מספר הגנות שונות, כולל אלמנטים של לחץ או הגנה אישית עם פתרונות שונים לחסימות, שהצליחה להוריד באופן משמעותי את האחוזים ל-2 נקודות של הפייבוריטית מקרולינה (ולא פחות חשוב את האחוזים ל-3 במחצית השניה).
מרבית הבעיות של כדורסל המכללות לא נראות על סף פתרון, וחרף הנסיונות לצאת מהקבעון השמרני שמנחה את מקבלי ההחלטות שם, קשה לראות איך רמת הכשרון והכדורסל שם חוזרים לימים היפים מפעם. אבל ולו למשחק קסום אחד, בגמר פיינל פור 2016, היה שוב כיף.
