באדי אישיו: סיפורו של באדי הילד, שסיים קריירת מכללות מופלאה

באדי הילד כל כך רצה עוד הארכה. "הלוואי שהיינו משיגים עוד הארכה אחת, הלוואי שהייתי שם את השלשה הזו", אמר. השלשה המדוברת הייתה זריקת התאבדות על הבאזר, אחרי שלוש הארכות במשחק אפי מול קנזס, שניצחה את אוקלהומה 106:109. הילד, שכל-כך רצה עוד אחת, שיחק שיא-מכללה של 54 דקות, וקלע 46 נקודות מדהימות כולל שמונה שלשות. אלא שהילד רצה תשע, ואם אפשר גם 59 דקות.

הילד, 22, שיחק את המשחק האחרון בקריירת המכללות הקסומה שלו, כשאוקלהומה הודחה על-ידי וילאנובה בסוף השבוע בחצי הגמר של הפיינל-פור. הילד לא הצליח להתעלות מעל תצוגת הנפל של הסונרס, וקלע 9 נקודות בלבד באחוזים רעים. מזל שהוא היה צריך רק ארבע כדי לעבור את לייסדריוס דאן כדי להפוך לקלע המוביל בתולדות הביג 12, עם 2291 נקודות. ועדיין, קשה להאמין שההישג הנפלא הזה ממתיק את הגלולה עבור הילד, שמביט קדימה אל האתגר הבא במסע המופלא שלו – ה-NBA.

ילדותו של באדי עברה בחדר אחד קטן עם ששת אחיו ואחיותיו, כשאמו עושה כל מה שאפשר כדי לספק את צרכיהם של בניה ושל שאר דיירי הבית, גם כשהמשמעות הייתה לחלוק בגדים ואוכל, או לעבוד בשתי עבודות במקביל. קל להבין מהיכן הגיעה הנחישות הניכרת של הילד על הפרקט, כשתיאר במאמר שכתב ל"פליירס טריביון" כיצד היה מתעורר עם שחר לפני כל בני המשפחה כדי לחמם סירי מים על הגז בשביל להתקלח ראשון, או כשסיפר על הסלים שהיה מכין בעצמו, כי לא היה מגרש כדורסל באזור בו גדל – אייט מייל רוק, איי בהאמה.

להילד הייתה הזדמנות נהדרת להיבחר בסיבוב הראשון של הדראפט האחרון, אך הוא בחר להשלים מלוא שנותיו בקולג', בצעד שהופך להיות יותר ויותר מעורר מחלוקת עבור כדורסלנים עם שאיפות להגיע לליגה הטובה בעולם. אחרי קריירת מכללות מפוארת, הילד מוצא את עצמו במרכזו של דיון פילוסופי מורכב ביותר, ומשמש מקרה בוחן מרתק עת הכנסת שמו לדראפט הקרוב. אז מי אתה, באדי הילד? סטפן קרי הבא, או ג'ימר פרידט האחרון בשרשרת?

הילד סיים זה עתה ארבע שנים שבמהלכן ממוצע הנקודות שלו נסק בהדרגה מ-7.8 בעונתו הראשונה עד ל-25 בזו שתמה ביום שני. המיקום שלו בתחזיות הדראפט נע בין הבחירה החמישית לאי שם בסיבוב השני, תלוי מי שואלים (בשני אתרי הדראפט המובילים, דראפט-אקספרס ו-NBADRAFT, מנבאים שיילקח בבחירה השביעית או השלישית בהתאמה) וזה בדיוק העניין. הילד מהווה תירוץ מצוין לפתיחה מחודשת של דיון שלא ייגמר לעולם, בנוגע למעבר מקולג' למקצוענים. גיל 22 אולי הופך אותו לזאטוט במונחים של העולם האמיתי, אבל בסטנדרטים של הדראפט הוא נחשב כבר לקשיש בא בימים. להנהלות ב-NBA יש פ?טיש יחיד וממכר – הן אוהבות את זה מסתורי. נדמה ש"אפסייד" תמיד מנצח ניסיון בערב הדראפט. הנהירה הקולקטיבית הזו אחר הבלתי נודע מביאה עמה לא מעט יתרונות, לצד לא מעט חסרונות.

מצד אחד, אף קבוצה לא משחקת בשביל מקום טוב באמצע, וכדי להגיע לפסגה צריך להמר, וצריך לפגוע. המנהלים ב-NBA רוצים לנצח יותר מכל דבר אחר, ובספורט שמסתמך על חמישה עד עשרה שחקנים שמסוגלים להשפיע על מאבק האליפות – המתפזרים על פני 30 קבוצות – זה אומר שצריך לקחת סיכונים. כך נולד פטיש. על אף שאנחנו מדברים על כסף בסופו של דבר, החישוב של עלות מול תועלת לא נעשה באותם פרמטרים כמו בשאר התחומים הכלכליים. שחקן שיש לו סיכוי של אחד למיליון להפוך לסופרסטאר יקרב אותך לאליפות יותר משחקן בעל תקרה נמוכה יותר, גם אם הרצפה שלו גבוהה בהרבה. דבר נוסף שחשוב לקחת בחשבון בעולמנו הציני, הוא ששחקן שיש לו שנתיים-שלוש לפני שהוא אמור להחזיר דיבידנדים, נותן שנתיים-שלוש של ביטחון תעסוקתי למי שבחר בו, למרבה האירוניה. בסביבת העבודה הרצחנית של ה-NBA, אם כבר פלופ – אז לפחות שנגלה את זה מאוחר.

מהצד השני, החסרונות של הגישה הזו כמעט מובנים מדי מכדי שיהיה צורך לציין אותם. ההנהלות מכשילות את עצמן בהימורים שהן עושות בעיניים עצומות, במקום להסתמך על יכולות מוכחות, ובעצם מייצרות סביבה שמתגמלת הסתרה של הנתונים שאמורים לאפשר למקבלי ההחלטות לעשות את העבודה שלהם. כפועל יוצא מכך, בכל הסכם חדש מול ארגון השחקנים עולה הסוגיה של הגבלת גיל הכניסה לליגה, שמעבר לקוד המוסרי המפוקפק שמאחוריה, קיימת אך ורק כדי להציל את הקבוצות מעצמן. למה ההנהלות הכי טובות ומרובות אמצעים שיש בספורט הזה צריכות שמישהו יציל אותן מעצמן? פטיש הוא פטיש הוא פטיש.

הפלונטר הזה לא מתקרב להתרה כשלוקחים בחשבון את ההבנה ששחקנים "מבוגרים" מהווים סיכון גדול יותר מאשר הפרוספקטים הצעירים חסרי הליטוש. גיל הוא הרוצח השקט של הדראפט. שחקן בן 21-23 שמצליח לבסס דומיננטיות מסוימת בשנותיו המאוחרות בקולג', עושה זאת מול תחרות ירודה, שמורכבת משחקנים מנוסים עוד פחות ממנו, שהפרנסה העתידית של כ-99 אחוזים מתוכם נמצאת איפשהו בין מכבי קרית גת לראיית חשבון. באופן טבעי, עקומת השיפור של השחקנים האלה כמובן מרשימה פחות מאשר בן טיפש-עשרה שמגיע חצי-אפוי, וישנו גם פן ההתבגרות הפיזית והאתלטית שמשחק תפקיד מרכזי.

הרוקי פרנק קמינסקי הוא דוגמה טובה לדילמה. "הטנק" מוויסקונסין דרס באין מפריע את מכללות יריבות בשנתו הרביעית, ונבחר תשיעי על ידי שארלוט. קמינסקי עשוי להועיל לקבוצת NBA בעתיד, אבל נכון להיום סט הכישורים שלו, שהיה כה מפלצתי במכללות, הפך פתאום ללא יותר מחביב, והחסרונות שלו בולטים מאי פעם. סיכון במסווה של "הליכה על בטוח". מהצד השני של המתרס אפשר להזכיר את דאנטה אקסום, שנבחר ב-2014 על ידי יוטה. אקסום האוסטרלי סיים את התיכון בחודש ינואר 2013, והיה יכול לבחור אם ללכת לקולג', או לחתום בקבוצה. במקום זאת, הוא בחר לשחק מחבואים עם ציידי הכישרונות של הליגה, ובצדק. הוא תוגמל בבחירה הרביעית, לפני גארדים מוכרים וטובים כמו מרכוס סמארט – שחקן שבעצמו ככל הנראה ויתר על בחירה בטופ 5 של דראפט 2013 כדי לחזור לעוד עונה באוקלהומה סטייט. אקסום לא לבד. השחקנים המובילים את הרשימות בכל שנה מבריזים ממבדקים ואימונים קבוצתיים שיכולים רק להוריד מערכם, מונעים גישה לחומר רפואי מקבוצות אליהן הם לא רוצים להגיע, ובוחרים את הראיונות והאימונים האישיים שלהם בפינצטה.

כפי שניתן לראות, גם מהצד של השחקנים העניין לא פשוט בהרבה, מה שמחזיר אותנו באלגנטיות להילד. על פי רוב, הטענה ששחקן צריך להישאר בקולג' כדי לעבוד על המשחק שלו היא סוג של אוקסימורון. אם אתה רוצה להשתפר בכדורסל, ה-NBA זה המקום בשבילך, בהנחה שאתה טוב מספיק בשביל להיכנס. אלא שהמקרה של באדי שונה, שכן הדברים שעליו היה לשפר בדרכו להיות הגרסה הכי טובה של עצמו הם אינם דברים שניתן לשייף באימונים, בתור שחקן שנלחם על פירורים ברוטציה. הילד היה צריך לשפר אלמנטים במשחקו כאופציה הראשונה – היכולת ליצור בפיק-אנ-רול, הנוחות שבה הוא עולה לקליעה מכדרור, סיום בקרבת הסל, בין היתר. אז הילד בחר להישאר, ומוסר העבודה הנפלא שלו דאג לכל השאר.

הסרטון מבית היוצר של האתר האתר דראפט אקספרס הוא ראיה נהדרת לשיפור במשחקו של הילד כסקורר. הסרטון מראה בבירור כיצד הילד תופס פיקוד על התנועות שלו עם הכדור – הוא מכתיב את הקצב באגרסיביות בעוד שבשנותיו הראשונות ניתן להבחין בהיסוס מסוים בעבודת הרגליים. ביטחון עצמי הוא לא דבר שניתן לשפר מול מקצוענים ותיקים ומשופשפים, שאוכלים אותך בלי מלח יום אחרי יום באימונים, ובדקות המעטות שאתה מקבל כאופציה משנית בהתקפה. הילד מפגין שיפור מדהים בשליטה בכדור, ביכולת הסיום בקרבת הסל ובשימוש ביד שמאל. נדמה שהרבה מזה קשור בביטחון העצמי שעלה משנה לשנה באופן מוחשי. לפעמים הצלחה מביאה ביטחון עצמי, לפעמים זה הפוך, כמו במקרה של הילד.

אם כל זה לא מספיק דרמטי, אפקט ה"בום או באסט" של באדי מקבל דגש נוסף, כשלוקחים בחשבון את הכוח שלו כשחקן. מה שיכניס את הילד לליגה של הגדולים הוא לא הפוטנציאל שלו כרול-פלייר או כפועל שחור. הילד הוא גאנר נטול מצפון עם מנטליות של אלפא-דוג, שצריך את הכדור בידיו ואת ההתקפה זורמת דרכו. קשה לומר שהוא חייב להיות האופציה הראשונה כדי להצליח, אבל קבוצה שתיקח אותו בלי לתת לו רישיון לזרוק תעשה טעות איומה. רישיון לזרוק הוא גם רישיון להחטיא, ורבים מהמאמנים בליגה יתקשו לשים את מבטחם ברוקי, ויהיה בן כמה שהוא לא יהיה. כאן נדגיש, רישיון לזרוק הוא לא רישיון לא למסור, והילד בהחלט הוכיח שהוא מסוגל להניע את הכדור מבלי לתקוע את המשחק, ולעבוד כחלק משיטה. הליגה, שמובלת בגאון על ידי סטף קרי, רכז צנום שמעיף מספר דו ספרתי של שלשות בכל משחק, תמצא מקום לשחקן כמו הילד. השאלה שנשאלת עכשיו היא איזה מקום.

הילד יצטרך לעדכן הרבה דברים במשחקו בשביל לעשות את הצעד הבא, ויהיה עליו להתחיל עם עדכון בחירת הזריקות שלו. אך מבט מקרוב על הדברים שהוא מביא לפרקט, יחד עם אופיו המיוחד, לא מותירים ספק שהכישרון שלו יכול להיות מתורגם במלואו. גם במדים של אוקלהומה הילד נראה וזז כמו שחקן NBA.

הטווח שלו מבחוץ לא מוגבל לרדיוס שמציירת קשת השלוש, היכולת שלו לייצר לעצמו נקודות, או להוות איום כשהכדור לא בידיו יהפכו אותו בבוא הזמן לשחקן התקפה נהדר. האתלטיות שלו לא מזנקת מהמסך, גם בגלל שהוא זריז יותר מאשר מהיר, אך הילד לא נופל מהממוצע מבחינת כלים פיזיים לעמדת השוטינג גארד. משחק ההגנה שלו ישתפר כי יש לו את הנכונות המנטלית להשתפר, ותחרותיות מובנית, שהיא התבלין הכי חשוב בהבשלה של שחקן ב-NBA. סטף קרי יש רק אחד, כמובן, אבל תסמכו על הילד שבתוך כמה שנים יבנה לעצמו שם משלו, אולי אפילו כאולסטאר, וישכיח את ההשוואה.