ארבעה ימים לאחר הפיטורים של דיוויד בלאט מקליבלנד, התמונה מתבהרת ומתעגלת. היו תגובות רשמיות, היו פרסומים מעניינים של עיתונאים עם אג'נדות שונות ורמות שונות של קרבה להתרחשות היומיומית אצל הקאבס ונוצר נרטיב מרכזי. בעוד שאותנו בישראל הסיפור הזה מעניין קודם כל מהזווית של בלאט, עבור ה-NBA הסיפור החשוב הוא קליבלנד והמשמעות של המהלך הזה לגבי אחת המועמדות הבכירות לאליפות. את פוסט הפרידה מהבלוג של הקאבס אנצל כדי לנסות להסביר למה אני חושב שהפיטורים של בלאט היו טעות, פחות בגלל האיכויות שלו ויותר בגלל מה שהמהלך הזה עושה לקליבלנד.
קודם כל, אתאר בקצרה את הנרטיב המרכזי שהתגבש סביב הפיטורים: בלאט נקלע לסיטואציה שהוא לא היה אמור להיות בה והתבררה כגדולה עליו. הוא היה אמור לקבל קבוצה בבנייה וקיבל מועמדת לאליפות עם השחקן הטוב והמתוקשר בעולם. לברון ג'יימס לא רצה את בלאט, לא הסתדר איתו ולא עשה ניסיון להסוות את תחושותיו. בלאט, מצידו, אפילו לא ניסה להיראות כמו דמות סמכותית מול לברון, הוא נתן לו לעשות מה שהוא רוצה על הפרקט ומחוצה לו והקפיד להתרפס בפניו בכל הזדמנות אפשרית. שאר השחקנים לא אהבו את חוסר היכולת של בלאט לשלוט בכוכב שלו וגם אלה שהיה להם קשר טוב עם המאמן הלכו והתרחקו ממנו.
בחודש האחרון בלאט איבד את חדר ההלבשה, השחקנים נראו שפופים ולא מחוברים גם אחרי ניצחונות. דיוויד גריפין לא אהב מה שראה בחודש הזה, ולאחר התבוסה הביתית לגולדן סטייט הצליח לשכנע גם את הבעלים דן גילברט שבמצב הנוכחי הקבוצה לא בנויה לאליפות, קודם כל ברמה המנטאלית. גריפין לא היה צריך להתייעץ עם לברון או לקבל ממנו הנחיות, הוא ידע בדיוק מה הכוכב שלו רוצה את בלאט מחוץ לקבוצה ואת טיירון לו, שחקן עבר שיש לו קשר טוב עם קינג ג'יימס, כמאמן ראשי.
לעמוד הפייסבוק של וואלה! ספורט NBA
"במחנה בלאט מאמינים שהפיטורים הם אלף אחוז באשמת לברון"
הלילה: ניצחון בכורה לטיירון לו, שחקניו העניקו לו חיבוק ומחווה למזכרת
האם הקשר הרוסי לפרוחורוב יסדר לבלאט את משרת מאמן ברוקלין?
כריס שרידן: "בקליבלנד לא אהבו את המניפולציות הזולות של בלאט"
שחקן לשעבר של בלאט: "הוא היה רך ולא אסרטיבי בחדר ההלבשה"
עד כאן הנרטיב המרכזי, שאחראים עליו רוב הכתבים שמסקרים את קליבלנד באופן שוטף. אלה שהתבוננו במצב מנקודת מבט רחוקה יותר הדגישו את התפקיד של לברון בפרשה והתייחסו לגריפין כמבצע כנוע של רצונות הכוכב שלו. מבחינתם זה סיפור על שחקן שהדיח מאמן שלא אהב. אדריאן ווג'רנובסקי מיאהו לקח את זה צעד נוסף. ובתיאור שלו מדובר בכלל במאבקי כוח שקשורים לרצון של לברון לקדם את הסוכנות שלו ושל ריץ' פול. בגרסא של ווג' הסיפור האמיתי התרחש הרבה מעל לראש של בלאט והקשר שלו לכדורסל שולי.
אחרי שקורה אירוע מסוים, יש נטייה להתייחס לנרטיבים שמסבירים אותו ולטעון שזה היה ידוע מראש, שכך זה היה חייב לקרות. אבל חשוב גם לזכור שאלה רק תיאורים מסוימים של מציאות שתמיד מורכבת יותר מהאופן בו ניתן לתאר אותה. כל נרטיב זיהה משהו נכון וחשוב אך גם פספס אחרים וכנראה גם ניפח תופעות מסוימות לממדים מוגזמים כדי לחזק את העלילה.
אני רוצה להציע נקודת מבט מעט שונה, עוד נרטיב לאוסף: מהרגע שלברון ג'יימס החליט לחזור לקליבלנד, הוא יצר סיטואציה שאין לה תקדים ב-NBA. מעולם לפני כן לא קרה שלשחקן אחד יש כל כך הרבה כוח בקבוצה שלו, כי מעולם לא קרה שהשחקן הטוב בעולם, בשיא הקריירה, לאחר שזכה באליפויות במקום אחר, מגיע לקבוצה נטולת תארים, עם כוכבים שמעולם לא שיחקו בפלייאוף וללא דמות דומיננטית בהנהלה. בתוך חוסר האיזון הזה נבנתה קבוצה מעכשיו לעכשיו שאמורה לרוץ לאליפות מהרגע הראשון תוך כדי שהיא יוצרת היררכיה בין הכוכבים ומבינה מי משחקני המשנה מתאים לסיטואציה ומי לא. היא אמורה הייתה לעשות את זה בתוך סיר לחץ תקשורתי, כשכל הפסד הוא סיפור בקנה מידה ארצי.
לכן, לא בטוח שניתן למצוא סיטואציה קשה יותר עבור מאמן. המצב הזה היה מסובך מאוד לכל מי שהיה נקלע אליו, לא רק למאמן שהגיע מאירופה בלי להכיר מנטליות של שחקני NBA. כל מאמן היה פוגש את הקשיים המסוימים שלו. מאמן סמכותי היה נכנס לתאקלים עם לברון וכנראה לא שורד יותר מדי זמן; מאמן שעקשן לגבי סגנון מסוים היה מתקשה להסתדר עם הנטייה של לברון להשתלט על דקות ארוכות מהמשחק ולהתאים את סגנון המשחק לכוכב שלו; מאמן חשדני (כמו מארק ג'קסון) לא היה יוצר אמון עם צוות המאמנים ועם שחקן דומיננטי כמו לברון; מאמן שדואג מדי לצד החברתי היה משתף יותר מדי את הוותיקים שכבר לא יכולים לתרום ברמה המקצועית כדי לא להסתבך איתם; מאמן חסר ניסיון במשחקים מכריעים היה מתקשה לנהל סדרות ולאלתר תוך כדי שהסגל משתנה לו בגלל פציעות.
כל אלה הן מלכודות שבלאט הצליח להתחמק מהן, תוך כדי שהוא נכנס למלכודות אחרות. ברגעים הלא טובים החולשות של בלאט נראו רע מאוד: הכניעות הקבועה מול לברון, חוסר הנסיון בניהול משחקי NBA (כשהשיא היה פרשת הטיים-אאוט), חוסר היכולת לגבש שיטה שהשחקנים ישמחו עליה באופן קבוע במהלך משחקים. אבל בסיטואציה ייחודית כזאת החולשות של כל אחד ייראו רע במיוחד, בחודשים הקרובים נדע מה החולשות של טיירון לו.
הבעיה עם הפיטורים של בלאט היא שהם מבטלים את התהליך שכן התרחש בשנה וחצי הזאת. לצד כל הקשיים משהו זז, משהו שהגיע לשיא בפלייאוף בו קליבלנד הייתה מחוברת, חזקה מאוד מנטאלית וחכמה מאוד מבחינה טקטית. בעונה שעברה קליבלנד יצאה ממשבר עמוק והתגברה על קשיים רבים בפלייאוף, השנה הקבוצה ידעה עליות וירידות גם ברמת המחויבות לסגנון משחק וגם ברמה המנטאלית, אך באופן יחסי לעונה שעברה ולגודל הפרויקט התנהלה די על מי מנוחות.
גם אם בחודש האחרון של בלאט באו לידי ביטוי מגמות שליליות, באופן בו הקבוצה שיחקה לא ניכרו בעיות שהיו צריכות להכריח את גריפין לקטוע את התהליך. קבוצה שחדר ההלבשה שלה מפורק לא מנצחת 11 מ-13 משחקים, כולל ניצחונות יפים בוושינגטון, בדאלאס וביוסטון ועל טורונטו והקליפרס, כשבחלק מהמשחקים היו הצגות התקפיות ובחלק הצגות הגנתיות. קבוצה שמתמודדת באופן כזה עם הבעיות שלה, עם חודש קשה שכלל שני מסעות חוץ שנוטים להציף בעיות חברתיות ואת הניסיון להחזיר לעניינים את קיירי אירווינג, אמורה דווקא להרגיש ביטחון לגבי התהליך שכן מתרחש.
הפיטורים של בלאט הם טעות לא בגלל שהתהליך שנוצר איתו הוא האידיאלי, או אפילו אחד מהטובים ביותר שהיה יכול להתרחש, אלא בגלל שזה התהליך היחיד שהיה לקליבלנד. היו מספיק סיבות לתת לתהליך הזה צ'אנס לפחות עד סוף העונה. כי מה שגריפין עשה זה לקחת את הקבוצה כמה צעדים גדולים אחורה מבחינת שיווי המשקל שלה. השינוי הפרסונלי לא גדול, אבל בלאט הוא גורם משמעותי שיצא מהמשוואה ועכשיו כולם מתמקמים באופן שונה ומתחילים תהליך חדש. בסיטואציה המורכבת כל כך של קליבלנד עם לברון, תהליך כזה ייקח זמן. יכול להיות שטיירון לו יתברר כיורש של פיל ג'קסון, כלוחש לסופרסטארים הבא, ושהוא אכן יוביל שינוי מנטאלי חיובי בזמן קצר. אבל אי אפשר לדעת את זה עד שמנסים והסיכוי לכך קלוש, לא כזה ששווה את הסיכון.
תוצאה נוספת של המהלך של גריפין היא שהלחץ התקשורתי חזר אל קליבלנד. היא שוב הולכת להיות מסוקרת בכבדות, כל הפסד יהפוך לסיפור ויהיה לה הרבה יותר קשה להתמודד עם משברים בהמשך העונה ובפלייאוף. זה לא מקרה שהמשחק הראשון של טיירון לו, ההפסד הביתי לשיקאגו, הזכיר לי בעיקר את המשחק הראשון של בלאט, את ההפסד הביתי לניקס בו קליבלנד הייתה מתוחה מאוד.
ההשוואה המתבקשת היא לסיטואציה המורכבת אך מאוזנת יותר של מיאמי עם לברון ג'יימס. כזכור, מיאמי הפסידה את האליפות בעונה הראשונה של הפרויקט והתחברה באמת רק עמוק בתוך הפלייאוף של העונה השנייה. דווקא פציעה של כריס בוש בסיבוב השני הכריחה את אריק ספולסטרה להעביר את לברון לעמדת הפאוור פורוורד וכך הוא גילה, די במקרה, את השיטה הנכונה עבור הקבוצה הזאת. מיאמי נזקקה להצגות נדירות של לברון ודווין וויד כדי לשרוד את המזרח ורק בגמר נראתה באמת כמו הקבוצה הגדולה שהיא.
אם פט ריילי היה מפטר את ספולסטרה באמצע העונה השנייה של הפרויקט, אני בטוח שמאמרי הפרשנות היו מספרים על כך שגורלו של ספולסטרה חסר הניסיון היה ידוע מראש ועל כך שלברון מעולם לא כיבד אותו. אלמלא צירוף הנסיבות המאוד מסוים שהוביל את מיאמי לאליפות, ספולסטרה כנראה היה מפוטר לאחר הפלייאוף הזה והפרשנים היו מספרים על מאמן שהפרויקט הזה היה גדול עליו.
לקחת אליפות ב-NBA זו משימה מאוד מאוד קשה. אלופות לא נבנות ביום אחד וגם לא בשנה אחת. זה נכון ביתר שאת כשמדובר בקבוצה עם השחקן הכי דומיננטי והכי חזק מבחינה מערכתית בתולדות הליגה. זו נקודה שקצת קשה להסביר בתרבות ספורט שבה לפטר מאמן זה חלק מהלו"ז השנתי, אך האמריקאים מאוד משתדלים להימנע מלפטר מאמנים במהלך עונה, בטח קבוצות צמרת. מכל דוגמאות העבר של מאמנים שהצליחו ופוטרו, בודדים המקרים בהם זה קרה במהלך עונה. אלה מקרי הקיצון.
דיוויד גריפין הוא ג'נרל מנג'ר מוצלח בסך הכל, אך הפיטורים של בלאט מעידים, לדעתי, על חוסר מוכנות שלו להפנים את מורכבות הסיטואציה של הקבוצה שלו ועל ניסיון להפיל חלק גדול מדי מהאחריות למורכבות הזאת על בלאט. לברון וגריפין מפנטזים שעם לו במקום בלאט הכל יהיה פשוט יותר, כל החתיכות יסתדרו טוב יותר במקום. ההיסטוריה מלמדת אותנו שזה כמעט אף פעם לא עובד ככה, ושאין סיבה להניח שזה יקרה דווקא בסיטואציה חסרת התקדים הזאת.