השוואות בין שחקנים גדולים וקבוצות גדולות הם עיסוק טרחני למדי ותיאורטי לחלוטין. ב-NBA מרבים לדבר העונה על מצ'אפ פוטנציאלי בין שיקגו בולס של 1996 לגולדן סטייט ווריירס של העונה, אבל אין דרך אמיתית להשוות בין הקבוצות האלו. בכמעט 20 השנים שחלפו חוקי המשחק השתנו, קצב המשחק אחר, הידע על המשחק רב יותר ומנגד ההגנות קשוחות פחות (רק בגלל החוקים). ייתכן מאוד שלו הבולס של ג'ורדן היו מתמודדים עם החבורה של קרי וגרין הם היו המומים מהמהירות ומהשלכת השלשות הפראית, ומנגד אולי כוחם של בוגוט ואזילי לא היה עומד להם מול העוצמה של רודמן ושות' מתחת לסלים. הכל יישאר תיאורטי, ויאפשר לאנשים שמתרפקים על עברם כמו צ'ארלס בארקלי לשחרר אמירות מעט פתטיות על העליונות הפוטנציאלית של הבולס ההם.
למרות זאת, קשה להימלט מהדחף למקם את סטף קרי בין השחקנים הגדולים בהיסטוריה. מובן שזה עדיין מוקדם: קרי יהיה במרץ בן 28 בלבד, עם אליפות אחד, עדיין לא מספיק כדי להתברג בין הגדולים ביותר. מנגד, לאותו ג'ורדן היה מאזן זהה בגילו. השנים הראשונות של קרי בליגה לא עמדו בקריטריונים של הגדולים באמת, גם בשל פציעות וגם מפני שהלך והתקדם ככל שהתבגר.
יחיד ומיוחד: מה גרם לנו להתאהב בסטף קרי, פרויקט מיוחד
המסלול שעבר בדרך לפסגה היה ייחודי: בשל קומתו הנמוכה ומראהו הצעיר התעלמו ממנו כל המכללות הגדולות והוא הסתפק בדיווידסון הקטנה; את הקריירה שלו בדיווידסון החל כקלעי, ורק בעונתו האחרונה עשה הסבה לרכז; סגנון המשחק של מאמנו, בוב מקילופ, שמתבסס על המון חסימות ומעט כדרורים, הסווה חלק מהכישרון שלו; בדראפט נבחר במקום השביעי בלבד, אחרי אנשים בשם האשים תאביט, טייריק אוונס וג'וני פלין; ובתחילת הקריירה נאבק על הנהגת הווריירס עם מונטה אליס.
ההתפוצצות הדרמטית שלו ב-3.5 העונות האחרונות, שנדמה היה שהגיעה לשיאה באליפות ומאז רק מעצימה ומתגברת, מעלה את החשש שיכולתו טובה מכדי להיות אמיתית, שתכף זה ייגמר, שעוד מעט הקרסוליים השבירים שלו ייכנעו ולא נזכה לראות יותר את הריקודים על הפרקט, את השליטה העילאית בכדור, את ההתפתלויות בין ההגנות ובעיקר את הקליעה הזאת, מכל טווח, מכדרור, אחרי חסימה, אחרי שינויי כיוון אין סופיים, בכל מצב, בלי פחד, בלי למצמץ, כשמגן השיניים מוחזק ברישול בשולי הפה בדרך להגנה. מדובר ככל הנראה בכוכב הכי נונשלאנטי בתולדות המשחק אם כי מאחורי הפאסון שלו מסתתרות שעות אינסופיות של עבודה ותחרותיות רצחנית.
גם אם קשה לדעת היכן ימוקם בדיוק בהר ראשמור של ענקי הכדורסל, אפשר לקבוע בזהירות (וכן, גם בטרחנות) שקרי הוא שחקן הכדורסל המיומן בכל הזמנים. אין מדובר בכישרון נטו: קשה מאוד להפריד בין כישרון טבעי לעבודה קשה, בטח במקרה של אדם בעל מוסר עבודה אובססיבי כמו קרי, שהריטואלים שלו לפני משחק כבר היו לאגדה, אבל בשלב הזה של הקריירה הוא מחזיק לבטח בתואר הקלעי הטוב ביותר ובעיקר המגוון ביותר בכל הזמנים. הוא מחזיק בסט יכולות רב יותר מזה של רג'י מילר, הטוען הקודם לכתר בתחום זה, ומסוגל ליצור לעצמו מצב קליעה מכל נקודה על המגרש, החל מתשעה מטר מהסל ואילך.
במחשבה שניה עשרה מטר. שליטתו בכדור מתחרה בגדולים ביותר, שחקנים בסדר הגודל של אייזיה תומאס וסטיב נאש; המסירה פנטסטית, גם אם לא בליגה של לארי בירד ומג'יק ג'ונסון; בכל הקטגוריות האלו הוא טוב יותר, ככל הנראה, ממייקל ג'ורדן, שהיתרונות שלו על קרי טמונים בכוח פיזי, באתלטיות, במשחק עם הגב לסל ובעיקר בכושר מנטלי שהיה חסר תקדים וחסר יורשים. קרי לא גדול מג'ורדן וככל הנראה גם לא יהיה, אבל הוא שחקן כדורסל מרהיב ממנו ואולי אפילו מרגש יותר, בעיקר בשל מימדיו הפיזיים הצנועים יותר, האנושיים יותר.
מאז פרישתו של ג'ורדן, חיפשה לו הליגה יורש. תחילה הונח הכתר על ראשו של קובי בריאנט, אחר כך הוכתר לברון ג'יימס. שניהם שחקנים שמזכירים במובן מסוים את אם.ג'יי בגובה, בפיזיות, ביכולת להשתלט על המשחק בעזרת שילוב של כוח, אתלטיות וכישרון. אף אחד לא חשב שהאיש שיכנס לנעליו יהיה רכז מועד לפציעות בגובה 1.90 מ'. רק שקרי הוא הכוכב המושלם של העידן החדש של הליגה, עידן הסמול בול, הכדורסל המהיר, הזריקה לשלוש והסטטיסטיקות המתקדמות.
כל אנשי המקצוע בליגה משננים בעונות האחרונות שזריקה מחצי מרחק, זו שג'ורדן ובריאנט כל כך הצטיינו בה (שניהם בלשון עבר) היא הגרועה ביותר בכדורסל. או שתזרוק שלשה ותרוויח עוד נקודה, או שתיקח את הכדור לטבעת. בבדיקה שערך הביזנס אינסיידר, קרי זורק 80 אחוז מהזריקות או מחוץ לקשת או סמוך לטבעת, ורק 20 אחוז מחצי מרחק בדיוק כמו שכתוב בספר. הוא ניצח בעונה שעברה בסדרת גמר והחלק שלו בתואר היה עצום ולא מוערך דיו עם שלשות מטורללות מתשעה מטרים, שמאמנים היו נחנקים ומשתוללים בעטיין אך לפני עשר שנים.
המהפכה שהוביל מייק דאנטוני בפיניקס אמנם לא הובילה את הקריירה האישית שלו למקומות טובים (השבוע הוא מונה לעוזר מאמן פילדלפיה) אבל שינתה כליל את הכדורסל. משחק עם הגב לסל לא בהכרח נחשב יעיל, והמשחק הפך לשדה של הזריזים, הקלעים והחודרים. שלשה במתפרצת, פעם עילה לחילוף מיידי, נחשבת זריקה מעולה כיום. היצירתיות והמהירות החליפו את מקומם של הבידודים והמסירה לגבוה. מי שהיה נחשב בעבר לקטן וחלש, הפך כיום לשחקן הכדורסל האידיאלי, זה שמסוגל לפתוח את ההגנות, ליצור מצבי קליעה לחבריו ובעיקר לקחת זריקות שבעידן אחר היו הופכות אותו לשחקן לא אחראי ושכונתי. כך שבהיעדר תואר אחר שניתן להעניק לו בפסקנות, אפשר לסכם שקרי הוא שחקן השכונה הטוב בהיסטוריה - ובאיזו שכונה נפלאה מדובר.
