בווידאו: סטפן קרי מפגין כישורים נדירים בשליטה בכדור
בתחילת החודש פורסמה ב"וול סטריט ג'ורנל" כתבה נהדרת שהראתה כיצד סטפן קרי הפך לשחקן Must-See לא רק במשחקים עצמם אלא גם לפניהם, קצת כמו "בדיקת סאונד של הרולינג סטונס": אלפי צופים נוהגים לצאת מהבית קצת יותר מוקדם, להיכנס לאולם קצת יותר מוקדם, ולהביט בהשתאות אל עבר הבחור הצנום ההוא, שמכדרר שני כדורים במקביל כאילו היו אחד, שצולף שלשות כאילו היו זריקות עונשין, שגורם לסתם עוד חימום להרגיש כאילו הוא משחק פלייאוף. אלפי הצופים הללו הגיעו לאולם של גולדן סטייט (ששוקלת לפתוח את דלתותיו חצי שעה מוקדם יותר, שעתיים לפני כדור הביניים הראשון) בגלל מכלול של סיבות שהם מכירים, וסיבה אחת, עיקרית לא פחות, שהם לא מכירים, ואולי לעולם גם לא יכירו.
כי סטף במתכונתו הנוכחית מגלם בתוכו את אחד הדברים הכי חשובים (ונדירים) בספורט או בספר או בסרט או בכל דבר עם נרטיב שנכתב מראש או מאולתר באותו הרגע: אלמנט ההפתעה. כשה-MVP של הליגה חוצה את קו האמצע, אי אפשר לדעת מה הוא יעשה; ייקח שני צעדים וישליך שלשה שתישק לרשת? כשדריימונד גרין מגיע לחסום לו, אי אפשר לדעת מה הוא יעשה; ישתמש בחסימה כדי לפנות את עצמו לזריקה פנויה? ימסור בעין עקומה? יחדור ימינה ויזרוק בשמאל? יעביר את הכדור בין הרגליים של עצמו, של המגן של השופט? האם מישהו באמת יופתע אם מחר בלילה, אחד השופטים בליגה ייפול מול קרוס-אובר של כוכב גולדן סטייט?
כמה עוד כדורסלנים (או ספורטאים) מפתיעים אתם מכירים? שאר השחקנים הטובים בליגה לברון, דוראנט, ווסטברוק, הארדן, אנתוני דייויס, בלייק גריפין, כריס פול לפרקים דורסניים ודומיננטיים לא פחות, אך הם צפויים. מוכרים. אנחנו יודעים פחות או יותר למה לצפות מהם. הם בהחלט מסוגלים למהלך מפתיע שיתפוס אותנו לא מוכנים, שיגרום לנו לקפוץ ולצעוק באמצע הלילה, להעיר אנשים אחרים שלא חפצים בהפתעות, אך המשחק שלהם, על פי רוב הקיום שלהם, אם תרצו פחות או יותר ברור. וכעת נסו לחשוב לעצמכם: כמה פעמים אתם מופתעים במשחק של גולדן סטייט? כמה פעמים אתם יודעים בדיוק מה עומד לקרות?
לא. מה שסטפן קרי עושה בחודשים האחרונים לא דומה לשום דבר מתחום הכדורסל. אפשר אולי לטעון שליאונל מסי ורוג'ר פדרר עשו דברים דומים בענפים שלהם, אבל לטעמי, ההשוואות המדויקות ביותר בכלל צריכות להיות למשוררים, לציירים, לפסלים, לסופרים. לראות את כוכב גולדן סטייט מתעתע בחוזי הפיזיקה והמשחק וכל מה שידענו על עצמנו ועל הענף זה כבר לא כמו שירה בתנועה, כמאמר הקלישאה, אלא יותר כמו פרוזה בתנועה: הוא כותב משפטים שאף אחד לא כתב, בצורה שאף אחד לא כתב, אסוציאטיבית ומטורללת ופוסט מודרניסטית. הוא שם פסיקים בהתחלה, סימני שאלה באמצע מילים, כותב משפטים של מילה אחת או 200, והכל זורם ושוטף ומרגיש הגיוני ואותנטי וטבעי.
לברון וג'ורדן גרמו למשחק להיראות לא פייר, כי היו גדולים וחזקים מכולם, אבל סטף גורם לו להיראות לא פייר כמו יישות על-טבעית, כמו קוסם שלא מוכן לגלות את הטריקים שלו.
הוא עושה דברים שלא נעשו אף פעם (עזבו מספרים ורצפים), מותח גבולות, לוקח את הענף וכמו פלסטלינה, משנה לו את הצורה, מתאים אותו למידותיו. והוא גורם לך להאמין, גורם לך להאמין בניסים ספורטיביים, אולי בניסים בכלל, ואולי בדברים פשוטים יותר: כי אם סטף קרי יכול לזרוק ולקלוע! - שני צעדים אחרי החצי, למה שאתה לא תצליח למצוא חניה באמצע הלילה? מה קל יותר?
אם סטפן קרי היה כותב את הכתבה הזו, היא בוודאי היתה מסתיימת בצורה חלקה ומושלמת.
מצד שני, יש מצב שהיא פשוט היתה נקטעת באמצע מש-