בווידאו: סטף קרי מדגים מעט מהשליטה החולנית שלו בכדור
סטף קרי הוא כבר הרבה יותר משחקן כדורסל, הוא תופעה תרבותית. שתי המילים האלה, תופעה תרבותית, מכילות קונפליקט פנימי. התופעה נחווית באופן אישי וראשוני, היא הופכת לתרבותית כי אנשים רוצים לחלוק את מה שחוו, לתאר, להסביר, לבדוק אם גם אחרים חוו משהו דומה. אך המילים אף פעם לא יוכלו לתאר את החוויה במלואה. הן מקפיאות מצב דינאמי, הן מצמצמות, הן מרדדות, הן מפספסות. מילים הן השוואות, ותופעה מעניינת דווקא בגלל הממד החדש שהיא מביאה, האלמנט שאינו ניתן להשוואה לשום דבר קיים.
אצל קרי זה בולט במיוחד. הנסיון חסר התוחלת ביותר לדבר עליו הוא הנסיון למקם אותו מבחינה היסטורית בין רשימת שחקני הכדורסל הגדולים. משהו בו מתנגד לכך, מרגיש לא שייך לרשימה הזאת, כאילו הוא לא משחק את אותו המשחק כמו כל האחרים.
מכיוון שנידונתי להשתמש במילים כדי לתאר את התופעה, אנסה לזקק את המילה הקרובה ביותר לחוויית הצפייה האישית שלי בקרי. המילה הזו היא חיוך. לפעמים חיוך דבילי, לפעמים חיוך משתאה, לפעמים חיוך אמפתי כלפי מי שמנסה לשמור עליו. חיוך שהוא ההיפך מהרצינות שנלווית לצפייה בשחקנים כמו לברון ג'יימס וקובי בריאנט. חיוך בו כל דאגות העולם נעלמות לרגע, הוא חורג מהדרמה האנושית, אין בו כל מימד טראגי.
יחיד ומיוחד: למה התאהבנו בסטפן קרי, סיקור מיוחד
קרי מאפשר את החיוך המסוים הזה, כי הוא משכנע שבאמת כיף לו. הוא לא מתנהל מול ציפיות, אף אחד לא ידע מה לצפות ממנו. הוא לא חווה את חרדת ההשפעה של ענקי העבר, הוא לא נמצא ביריבות עם ענקי ההווה. הוא מתנהל בקלילות כמו לוליין על קצה גבול היכולת האנושית ומשכנע שאין בכך שום דבר מפחיד או מסוכן. הוא לא נמצא שם בשליחות, הוא הגיע די במקרה, הוא נהנה באותה מידה כשהיה רק עוד שחקן נהדר ומיוחד בקבוצה חביבה.
גולדן סטייט היא קבוצה בצלמו של הכוכב שלה. הוא מאפשר אותה ברמה המקצועית, באופן בו הוא מחויב לקצב ולסגנון ובכך שהוא דורש התארגנות מיוחדת מההגנות היריבות. אך הוא מאפשר אותה לא פחות בזכות הכיף הכנה הזה שהוא משדר. הוא לא הכוכב הדומיננטי שכל שאר השחקנים מתארגנים סביבו, שמצב הרוח שלו משפיע על התנהלות הקבוצה ושאף אחד אחר לא יכול ליזום סביבו. הוא אחד מהחבר'ה שבא לשחק וליהנות כל יום מחדש ובמקרה הוא גם השחקן הטוב בעולם.
תנסו לדמיין את קרי עצוב, כועס, גוער בשחקן בקבוצה שלו, מתעצבן על עיתונאי. ניתן להניח שלפעמים הוא עצוב או כועס, אבל קשה מאוד לדלות דוגמאות בהן הוא מחצין את זה או מוציא את זה על אחרים. עכשיו תדמיינו איך זה לשחק בקבוצה שזה הכוכב שלה. השחקנים של גולדן סטייט נהנים מכל רגע ביחד, הם לא היו צריכים לזכות באליפות לשם כך. גם בעונה שעברה ניכרה האווירה המיוחדת של הקבוצה הזאת, על הפרקט, על הספסל וגם במטוס בדרך למשחק הבא.
לא כל הקרדיט שייך לקרי, צריך לשם כך גם אוסף שחקנים מסוים, מישהו כמו דריימונד גרין שיידע לצעוק כשצריך ומאמן נטול אגו, אבל הכוכב הגדול הוא בדרך כלל המכשול המרכזי בדרך למרקם חברתי אידיאלי וליכולת ליהנות מהשהות המשותפת המתישה של עונת NBA. גדלנו על מייקל ג'ורדן ועל הצורך להיות לפחות קצת רע ואגואיסט כדי להיות הטוב ביותר, השתכנענו שאנשים נחמדים מדי כמו סטיב נאש לא יכולים להוביל קבוצות לאליפות. קרי שובר גם את הסטיגמה הזאת.
הכיף לא עוצר בקבוצה ולא עוצר בסטף עצמו. בשנים האחרונות התוודענו לאשתו איישה, שזה כמו סטף רק בבת, וכמובן לביתו ריילי, שזה כמו סטף רק בילדה. בתור אחד שלא נוטה להאמין למה שהוא רואה בסוגים שונים של רשתות חברתיות, אני משוכנע לחלוטין שזאת המשפחה הכיפית ביותר בעולם. הסרטונים המצחיקים המשותפים שלהם עובדים כי הם אמינים כל כך. ההשתתפות של ריילי במסיבות עיתונאים לאחר משחקי פלייאוף נראית טבעית כי קשה שלא להרגיש שסטף פשוט נהנה להיות עם הבת שלו. זה לא גימיק שיווקי, זה חלק ממה שעושה אותו סטף קרי.
הדמיון בין סטף לבת שלו עוזר להבין עוד קצת מסוד הקסם שלו. הוא קצת ילד, אבל ילד באופן מאוד מסוים. הוא ילד ברגע הטהור הזה שהוא לומד משהו חדש על העולם ומאושר מהאופקים החדשים שנפתחו לו, רגע בו אין צורך לחנך אותו, להסביר לו או לכעוס עליו, אלא רק להתפעל יחד איתו. אך סטף לא באמת ילד, והדבר החדש שהוא מגלה על העולם חדש גם לנו, במובן הזה אנחנו הילדים המתפעלים והוא התופעה שמתפעלים ממנה. אולי זה החיוך, חיוך של מבוגר שנזכר איך זה להיות ילד, איך זה שהעולם מכיל תופעות שלא יכולנו לדמיין עד שחווינו אותן.
ניתן להבין מכל זה למה תופעת קרי כל כך מתנגדת להשוואות. ההתנגדות הזאת חזקה במיוחד כי נדמה שגם את קרי עצמו ההשוואות האלה לא מעניינות. הוא לא עסוק במקומו בהיסטוריה, אלא רק ברגע ובאופן בו ניתן ליהנות ממנו. או, כמאמר המשורר: אין מה לעשות איתו, הוא רק רוצה לרקוד. ואנחנו רק רוצים לראות אותו רוקד. לפעמים החיים פשוטים.