במצב הנוכחי, אלה הם דברי כפירה. כפירה באלוהים, בהוד רוממותו, במיתוס שנבנה מול עינינו ומטופח על ידי כוחות (מסחריים) גדולים. מי יכול להעז להגיד משהו רע על סטפן קרי, התקווה של הכדורסל, הגאון מווילנה, הקדוש מגולדן סטייט, הרי כל ביקורת עליו, כל פקפוק, היא בגידה במשחק, בקהל, באוהדים. מדי יום ביומו התקשורת עוקבת באובססיה אחרי הפתיחה המושלמת של הווריירס, מהללת את הסטטסיטיקה של קרי, מנתחת כל אלמנט במאזן, מטפחת את המיתוס, מושחת אותו בשמן (ואולי זאת הבעיה), ומי שמתנגד חייב להיות הבני ציפר של עולם הספורט, כלומר להתנגד רק לשם ההתנגדות, להתריס ולעצבן, לצעוק המלך עירום גם כשהוא לא. אבל מה לעשות, ענייני אהבה והערצה בספורט הם לא כל כך פשוטים. אין נכון או לא נכון, רק תחושות בטן שחזקות מכל היגיון, והסימנים מבפנים מראים מגמה ברורה: התרופפות בחיבה לסטף. לא בהערצה ובהערכה, אלא פשוט בחיבה האנושית, בהזדהות, בחיבור.
אם לסכם את זה בפשטות, הרי שבעונה שעברה היה הרבה יותר קל לאהוב את סטפן קרי מאשר השנה. כשהוא וגולדן סטייט היו אנדרדוג אמיתיים, עם כדורסל מופלא, פורץ דרך, עם סגנון ייחודי ושמח, משהו טבעי וקליל שסחף אחריו את חובבי המשחק. העונה זה מריח אחרת. הם כבר האלופים, הוא כבר ה-MVP, הם הקבוצה שרוצים לנצח, האלופה שנחמד ומרגש לראות מפסידה. אין מה לעשות סטף, להצלחה יש גם תופעות לוואי. אחת מהן היא להיות הפייבוריט הברור, זה שיש סביבו קונצנזוס, זה שמביס את כולם בלי להתאמץ. הרבה יותר קל לחבב את הילד הרזה והנחוש שפורץ למעלה, מאשר את המצליחן שכבר בטופ, כוכב שיודע שהוא כוכב, ואולי נהנה מזה קצת יותר מדי.
למשל, הראיון האחרון שלו ב"טיים". למה הוא היה צריך לדבר ככה? מעולם לא שמענו את טים דאנקן, לדוגמה, אומר שהוא "רואה את עצמו ככדורסלן הטוב בעולם". ייתכן שהוא מעולם לא היה, ייתכן שזה פשוט אף פעם לא עניין אותו. המטרה מבחינת דאנקן תמיד הייתה להכניס את הכדור לטבעת, לנצח, להביא טבעת כחלק מקבוצה, גם אם בעזרת מהלכי גב לסל בנאליים, הטעיות בסיסיות, קרש סל. שום התעסקות בשאלה אם הוא "הפנים של ה-NBA", אם הוא השראה לילדים צעירים, אם הוא הבשורה החדשה של הליגה, או כמה חשובה לו הנעל החדשה שאנדר ארמור השיקה על שמו. תמיד עונה בצניעות, תמיד מתעסק בעיקר, לא מתיימר יותר מדי, רק רוצה לשחק, לקלוע, לנצח, קרש סל.
וזה לא רק קרי. גם דריימונד גרין מדבר לאחרונה ביותר מדי שחצנות, מתרברב ועוקץ ומהלל את עצמו כאחד השחקנים הטובים בליגה (אז מה אם זה נכון?), וקליי תומפסון מתגאה בעצמו ובחבריו ורק מספר בגאווה על החיבור הייחודי (אז מה אם זה נכון?), ולאט לאט כל התמימות של הקבוצה הזאת מתפוגגת, כולם אלופים מיליונרים מצליחנים, שאיבדו את קסם האנדרדוג, מדושני עונג בפסגה, עם ביטחון עצמי מופרז. כבר לא חיבור אנושי ייחודי, אלא מכונה. כבר לא מרגישים שהם יכולים לנצח כל קבוצה, אלא בטוחים שהם בלתי מנוצחים. זה אירוני שגולדן סטייט משחקת כדורסל טוב מאי פעם, והחיבה אליה דועכת בדיוק בגלל זה. זו לא הקבוצה שרבים התאהבו בה בעונה שעברה. היא טובה יותר, טובה מדי.
אולי קרי לוקח יותר מדי ברצינות את המחמאות והשבחים. הם כמובן מוצדקים, אבל נחמד יותר להיזכר בשחקן המחויך והצנוע מאשתקד, ולא במפלצת שהפך העונה. הבחור, וסליחה על ההאשמה, פשוט מפתח פוזה. כשהוא זורק תוך כדי נפילה, מעביר כדור מאחורי הגב, צולף בקשת גבוהה דווקא כשהוא בזווית לא נוחה, משתעשע בשומר מולו, יש תחושה שהוא מחויב מדי להיילייט, מחויב מדי לתדמית של הגוד טיים, קצת מגזים. ואז הוא הולך בצעדים איטיים לעבר הספסל, בהליכה כבדה, עם הפנים למטה, בפרצוף לא מרוצה, משחק במגן השיניים, מודע היטב לצלם שצמוד עליו ומתמקד במבט המיוסר שלו. ואחר כך בסיום המשחק הוא מתראיין בחיוך, בולע מילים, מדבר היפ הופ בנון שלאנט, קיפינ' איט ריל, just doin' my thang. וכל מה שבא לך להגיד זה יאללה סטף, צא מהקטע, אל תעוף על עצמך, תן לאחרים לדבר, הערצה עצמית לא מחמיאה לאף אחד, אנחנו קצת מתגעגעים לסטף הישן והתמים.
בסופו של דבר זה עניין אנושי. כי על הקטע המקצועי באמת שלא צריך להרחיב. הבנאדם אליל, גאון, תענוג לצפייה. יש לו את כל הסיבות להתגאות, להשתחצן, להתרברב. אבל בכל הנוגע לסוגיה האנושית, לחיבור עם הדמות, להזדהות, הקסם נפגע. בשנה שעברה הוא היה הילד שעלה לגדולה כנגד כל הסיכויים. השנה הוא כבר אותו הילד שעלה לגדולה, שממרום מושבו מתרברב שהוא הטוב מכולם. הוא השתנה לנו.
כשמסתכלים על היריבות הגדולות שלו בדרך לעוד תואר, קשה שלא לפתח אהדה דווקא לסן אנטוניו וקליבלנד. הרי ההצלחה של קרי כל כך גדולה, עד שפתאום לברון נראה אנדרדוג. פתאום לברון נראה כמו מי שעבד קשה כל חייו, ונכנע לבחור שהכל הולך לו בקלות ובטבעיות. פתאום לברון נראה כבד ומגושם, עם סגנון מיושן, שמתמודד מול אתגר בלתי אפשרי, מול כספית שקולעת כמו דובי גל. פתאום לברון נראה אנושי יותר, ממלכתי יותר, שמכבד יותר את יריביו. פתאום הוא נראה מוגבל, ואף נאלץ להודות במגבלות שלו, להתאים את עצמו למציאות חדשה, להמציא את עצמו מחדש. או בקיצור, מה שקרי היה פעם.