סטפן קרי חבש כובע מצחייה ואחז במחבט בייסבול מיושן כשפגש לראשונה את האיש לו במידה רבה הוא חב את הקריירה. הוא הנהן לשלום בנימוס והמשיך הלאה, אבל הדרכים בינו לבין בוב מקילופ, מאמנו במכללת דייוידסון ואיש המקצוע הראשון שבאמת האמין בו, עוד יצטלבו בהמשך. ועוד איך יצטלבו. "אני חושב על המפגש ההוא וצוחק", נזכר מקילופ בשיחת טלפון טרנס אטלנטית. "הבן הצעיר שלי, ברנדון, שיחק עם סטף בקבוצת בייסבול כשהיו בני 10. סטף היה קצת ביישן בזמנו. היינו רואים אותם משחקים יחד מדי שבוע, וכך נוצר קשר קרוב עם דל וסוניה, ההורים שלו. סטף היה נהדר גם כשחקן בייסבול. גם בגולף, אגב, יש לו כישרון מיוחד. יש לו מגע זהב בכל דבר שהוא עושה. אני זוכר שהתלהבתי ממנו כבר אז. אבל מצחיק לחשוב כמה הקריירה שלי השתנתה מאז בזכותו. מצחיק לחשוב ש-17 שנה אחר כך אני מקבל שיחות מישראל רק כדי לדבר עליו".
מקילופ מאמן את מכללת דיווידסון הקטנה מאז שנת 1989, אבל שלוש השנים שבין 2006 ל-2009 ייחרתו בזיכרונו לעד. שם הוא החל לרקום את אגדת סטף קרי בזמן שרק הוא טוב, אולי הוא ועוד אנשים ספורים במכללות עלומות כמו וירג'יניה קומונוולת' ו-ווינתרופ האמינו שמדובר בכישרון ששווה להמר עליו. מאז מסלול חייו השתנה. הקריירה זינקה, המעמד השתדרג והחברות הקרובה עם מי שהפך לימים לשחקן המלהיב בעולם הלכה והעמיקה.
כיום הוא נחשב לאחד האנשים הקרובים ביותר לסטף קרי וכן, זה עולה לו מדי פעם בשיחות מיעדים אקזוטיים כמו ישראל. אבל גם היום, כשפסטיבל סטף קרי נמצא בשיאו, מקילופ מפיץ את הבשורה בחפץ לב. מהצד השני של הטלפון אפשר לחוש איך העיניים נוצצות כל אימת ששמו של סטף נזרק לחלל האוויר. הוא לא רק מעריץ. הוא ידיד נפש שיכול לספר ממקור ראשון על המאוויים, התחושות, והדברים שעוברים בראשו של המתנקש עם הבייבי פייס. ויש לו הרבה, הרבה מה לומר.
יחיד ומיוחד: מה גרם לנו להתאהב בסטף קרי, פרויקט מיוחד
בוא נשים רגע את הדברים על השולחן. איך בעולם מתוקן שחקן כמו סטפן קרי מגיע למכללה כמו דיווידסון?
"ראינו שאף אחת מהמכללות הגדולות לא התעניינה בו, אז הרווחנו מההפקר. המכללה שלנו ממוקמת מרחק עשרים דקות נסיעה מהמקום בו הוא גר בזמנו, אז היה לנו יתרון קטן על פני המכללות האחרות. פגשנו אותו לעתים קרובות, ידענו עליו הכל והתחלנו בתהליך הגיוס שלו בשלב מאוד מוקדם".
ובכל זאת - איך המכללות הגדולות התעלמו ממנו?
"העובדה שהוא נראה צעיר מאוד ולא היה בנוי כמו שצריך גרמה לזה שמעט מאוד אנשים ראו אותו משחק. יש מקרים נדירים של שחקנים שמתפספסים אך ורק בגלל שהם לא עוברים בהצלחה את מבחן העין של המאמנים. במקרה של סטף כולם היו רובוטיים ודוגמטיים מדי בתהליך קבלת ההחלטות שלהם לגביו. כולם טעו. אני משוכנע שהדבר הזה מניע אותו עד היום. זה כאילו יש לו צ'יפ על הכתף, הוא תמיד זוכר שפעם אמרו עליו שהוא לא גדול מספיק, לא חזק מספיק. הוא סחב את התחושות האלה מהתיכון ועד היום. לכל מקום שאליו הוא מגיע אומרים לו 'אתה תסתדר, אבל...'. יוצא לי לדבר לפעמים עם מאמנים מכל מיני מכללות גדולות ב-ACC, והם אף פעם לא מבינים מה עבר להם בראש כשדילגו עליו ככה. כמה שנים אחר כך הם ניסו לכפר על זה וגייסו בכל הכח את אחיו הצעיר, סת', אבל לי לא אכפת, הרווח שלי היה נקי לחלוטין".
אתה בוודאי נהנה להגיד לאנשים מפעם לפעם 'אמרתי לכם', אבל עם יד על הלב אי פעם חשבת שהוא יגדל להיות כזה שחקן?
"חשבתי שהוא יהיה שחקן NBA, אבל לא האמנתי שהוא יהיה כזה שחקן. היה בלתי אפשרי לחזות דבר כזה, אני מודה. הוא השחקן הטוב בעולם כרגע, אבל אני לא חושב שאפילו הוא האמין שזה יקרה. כן זיהיתי אצלו איכויות שאין להרבה שחקנים. בשלושת השבועות הראשונים שלו אצלנו אמרתי לעצמי 'וואו, שמתי יד על חתיכת כישרון מיוחד'. בכל שנותיי בכדורסל לא ראיתי ילד כל כך נחוש, כל כך ממוקד מטרה. הוא הגיב לסיטואציה החדשה הזו כמו שאף אחד מעולם לא הגיב. לא ממה שאני ראיתי, לפחות. היום זה נשמע מצחיק, אבל אחרי שגייסנו אותו אמרתי שהוא יהיה אחד השחקנים הגדולים בתולדות המכללה. במשחק הראשון שלו היו לו 8 איבודים במחצית הראשונה, אבל האמנו בו ונתנו לו לפתוח בחמישייה גם במחצית השנייה. הפסדנו, אבל במשחק הבא הוא כבר היה פשוט עצום. זה פחות או יותר הסיפור של סטף. בכל פעם שמישהו האמין בו, הוא קיבל הרבה מעבר למה שציפה. במובן הזה גם החוויה שלו כפרשמן הייתה מרוככת".
לפעמים נראה שהוא משחק בספירה אחרת, בקצב אחר, במצב נפשי אחר. כאילו שהוא נהנה יותר מכולם.
"זה ספורט שכולם הופכים בו למכונות, אבל סטף נשאר נאמן לעצמו ולהנאה שלו. הפן הילדותי באישיות הולך ונשחק ככל שמתבגרים, אבל אצל סטף הוא נשאר טהור לחלוטין. זה סוד הקסם שלו".
נראה שאין היום ספורטאי אהוב ומוערך יותר בארה"ב. מה גורם לאנשים לאהוב אותו כל כך?
"הוא ממגנט. אתה חייב לאהוב אותו. אין אחד שפגשתי שאמר 'אני לא אוהב אותו' או אחד שהתעצבן כשהוא היה לא טוב. זה אומר משהו על האופי שלו. הוא לא רק טוב בכדורסל, הוא טוב בחיים עצמם, וזה ניכר בכל דבר שהוא עושה. היום כל ילד רוצה להיות סטף קרי. כשאתה מסתכל על הנתונים שלו, על הבייבי פייס שלו, אתה משוכנע שתוכל להיות כמוהו. זה לא מייקל ג'ורדן או לברון ג'יימס, זה בחור ממוצע מבחינה גופנית שהגיע לאן שהגיע בלי להיות מיועד לכך, כביכול. אנשים כותבים בהשראתו ספרים, שירים, ומה לא בעצם. הם רואים בו סמל נדיר לשילוב הנכון בין ביטחון עצמי לענווה. בארצות הברית רוב האנשים המצליחים הופכים במוקדם או במאוחר לשחצנים. מהר מאוד הופכים לשיכורים מכוח. הופכים להיות קשים, לא נעימים. סטף מייצג את המינון המושלם מצד אחד הוא לא חושש לומר 'אני השחקן הטוב בעולם', ומצד שני הוא לא גורם לך להרגיש כאילו הוא באמת טוב ממך במשהו".
בתחילת השיחה אמרת בביטחון גמור שקרי הוא השחקן הטוב בעולם כיום. אז זהו, אפשר להכריז על חילופי שלטון? סטף קרי טוב יותר מלברון?
"לברון וסטף שונים מאוד, ועדיין אני חושב שסטף טוב יותר. זה די ברור, לפחות לי. לברון יכול להשתלט על משחק בשנייה, הוא שחקן נהדר, אבל יש הבדל קטן. לברון אמנם עושה את השחקנים שלו שלידו טובים יותר, אבל הוא עושה את זה בזכות השחקן שהוא. סטף עושה את השחקנים שסביבו טובים יותר גם בגלל השחקן שהוא, אבל גם בגלל האיש שהוא. זה לא רק הכישרון, זו איזו איכות חמקמקה שקשה להגדיר, איכות שרחוקה מעולם המושגים שלנו. אני חושב שסטף משפיע על החברים שלו לקבוצה ברמה היומיומיות. האופי שלו, הכיפיות שלו זה מדבק. בגלל זה גולדן סטייט נראית כמו שהיא נראית. היא משחקת כדורסל שנראה פרוע, אבל בעצם הוא הכי
קטלני שיש".
בתור אחד שקרוב אליו ומכיר את היכולות שלו - סטף קרי מודל 2015/16 זה הסטף קרי הכי מדהים שיכול להיות? או שזה עוד יגדל?
"סטף לא רוצה להיות כוכב נופל. הוא רוצה להיות בטופ כל יום, כל שעה. היו הרבה שחקנים גדולים בליגה, אבל הוא לא רוצה להיות עוד שחקן. בשביל זה הוא צריך לשמור על יציבות והוא יודע את זה, אבל עם מוסר עבודה שלו, אין באמת גבול למה שעוד יכול לקרות. באתי לראות אותו משחק נגד פורטלנד בעונה שעברה. זה היה המשחק ה-77 של גולדן סטייט בעונה הרגילה. אתה יודע מה הוא אמר לי בסיום? הוא אמר לי 'קואץ', אני מודאג מהכושר הגופני שלי. לא שיחקתי ברבעים האחרונים במשחקים שלנו כי הובלנו בהפרשים גדולים, ואני חייב לעבוד על סיבולת הלב-ריאה שלי'. עכשיו, כמה שחקני NBA יש, אם בכלל, שאחרי 77 משחקים מודאגים מסיבולת לב-ריאה? וכמה שחקנים ברמה ובמעמד של סטף אומרים דברים כאלה, אם בכלל? זו בדיוק ההתמדה והעקשנות שעוזרת לו להיות כל כך גדול. אני כל כך מאושר לראות אותו רודף אחרי החלומות שלו ומצליח להשיג אותם. זה פשוט מגיע לו".
