בווידאו: קמפיין נדיר של ה-NBA בנושא ההומופוביה בליגה
"אני גאה להיות שופט NBA, וגאה להיות גבר גיי. אני צועד בדרכם של אנשים שיצאו מהארון מתוך תקווה שזה ישלח מסר לגברים ונשים צעירות בספורט - שאסור שאף אחד יגרום לך להתבייש במה שאתה".
אלו המילים היחידות בהן השתמש שופט ה-NBA ביל קנדי כשהודיע בשבוע שעבר על יציאתו מהארון. מאז, רבים וטובים בעולם הכדורסל האמריקאי דיברו בנושא, אך הוא שותק. הוא אמר את כל מה שהיה לו להגיד; בוודאי היה אומר יותר אם ליגת ה-NBA היתה מהווה מקום מחיה נוח ומכיל יותר עבור הומוסקסואלים.
אבל כפי שהוכח בשבוע שעבר, וכפי שהוכח שוב ושוב לאורך העשור הקודם - היא פשוט לא.
בתחילת 2007, אחרי שפרש מכדורסל, הפך ג'ון אמיצ'י לשחקן ה-NBA - כלומר, שחקן העבר הראשון של ה-NBA - שמודיע על יציאתו מהארון. בין החיזוקים שקיבל היו גם מכתבי נאצה ואיומים ברצח. גם בליגת הכדורסל הטובה בעולם התגובות היו מגוונות: גרנט היל, שאקיל אוניל וצ'ארלס בארקלי (שאמר ב-2011: "כל שחקן שיחק עם שחקנים הומואים... הייתי מעדיף שחקן הומו שיודע לשחק מסטרייט שלא") היו רק חלק מהתומכים, אולם לצידם נשמעו לא מעט דעות חשוכות למדי. טים הארדוויי, למשל, אמר: "קודם כל, לא הייתי רוצה אותו בקבוצה שלי. דבר שני, אם הוא היה בקבוצה שלי, הייתי ממש מתרחק ממנו כי אני לא חושב שזה נכון ואני לא חושב שהוא היה צריך להיות איתנו באותו חדר הלבשה. אם יש לך 12 שחקנים אחרים בחדר ההלבשה והם כועסים ולא יכולים להתרכז וכל הזמן מודאגים שגם הוא בחדר ההלבשה או משהו כזה, יהיה להם קשה לנצח ולקבל אותו כחבר לקבוצה".
בדומה להארדוויי, גם שחקנים אחרים הביעו את החשש הכל כך הומופובי שבמרכזו ההנחה שאם מישהו בסביבתם הומו, הוא בהכרח יהיה מעוניין בהם. סטיבן האנטר מפילדלפיה אמר שיהיה מוכן לקבל חבר הומו לקבוצה "כל עוד הוא לא יתחיל איתי. כל עוד הוא יבוא לשחק כדורסל ויתנהל כמו גבר וכמו אדם טוב, זה יהיה בסדר מבחינתי". כן, היו שחשבו שעצם היציאה מהארון הופכת שחקן כדורסל קודם כל להומו, ורק אחר כך לשחקן כדורסל. לשאבליק ראנדולף, גם כן מהסיקסרס, היה עוד פחות טאקט כשאמר: "כל עוד לא תביא את ההומואיות שלך עלי, זה בסדר".
גם התגובה של לברון ג'יימס לנושא פספסה את המטרה לגמרי. קינג ג'יימס אמנם לא ביקר בדבריו את אמיצ'י, אך תהה האם הומו בארון יוכל לשחק בליגה: "אתה חייב שהחברים שלך לקבוצה יוכלו לסמוך עליך, ואם אתה הומו ואתה לא מודה בכך, אז אי אפשר לסמוך עליך". העיתונאי הנהדר מייקל ווילבון מיהר להגיב לכך בטור שלו ב"וושינגטון פוסט": "התגובה הראשונה שלי לדברים של לברון היא שהאדם שצריך להרגיש את האמון הוא האדם שמרגיש שהוא בסכנה אם ידבר בפתיחות על משהו שהיה טאבו בחדרי ההלבשה מאז ומעולם... בעוד התגובה שלו לא היתה מטומטמת והומופובית כמו של ראנדולף והאנטר, היא לא היתה נאורה במיוחד".
לדבריו, חלק מחבריו של אמיצ'י ביוטה ידעו על נטיותיו המיניות. בחג מולד אחד קיבל הזמנה למסיבה מאנדרי קירילנקו - הזמנה שלדבריו, גרמה לו לבכות: "הוא כתב - בבקשה תבוא, ג'ון. אתה מוזמן להביא את הפרטנר שלך, אם יש לך, מישהו שחשוב לך. זה לא משנה לי מי". אחרי פרישתו ויציאתו מהארון, אמר אמיצ'י ל-ESPN שלמיטב ידיעתו, ישנם הומואים נוספים ב-NBA: "אני לא יודע אם הרבה, אבל יש כמה. אני לא רוצה לדבר על זה כדי לא להלחיץ אותם לצאת מהארון. זה דבר מרתיע מאוד". מי שהתגבר על הרתיעה הזו ב-2013 היה ג'ייסון קולינס, שהפך לשחקן ה-NBA הפעיל הראשון שיוצא מהארון, ובדומה לאמיצ'י, זכה גם הוא לאיחולי מוות לבביים למדי ברשתות החברתיות. "אני שמח שאני יוצא מהארון ב-2013 ולא ב-2003", כתב ל"ספורטס אילוסטרייטד". "האווירה השתנתה, הדעה הציבורית השתנתה, ועדיין יש לנו עוד הרבה עבודה... דוק ריברס שאימן אותי בסלטיקס היה אומר - אם אתה רוצה ללכת במהירות, לך לבד. אם אתה רוצה ללכת רחוק יותר, לך בקבוצה. אני רוצה למשוך אלי אנשים, ולהתקדם קדימה". מה שמעביר אותנו, אם ככה, לדוק ריברס.
מאמן הקליפרס הנוכחי ידוע כאחד שלא משתגע על שופטים, אחד שמתווכח ומוחה ולעתים גם מתבכיין. ב-2009, כשאימן את בוסטון (ורייג'ון רונדו), נקנס ב-25 אלף דולר על שביקר פומבית את ביל קנדי, לאחר שזה הרחיק אותו מאחד המשחקים. לפני מספר ימים צייץ מהמר ה-NBA הנודע הרלבוס וולגריס כי בריב המפורסם ההוא, ריברס השתמש בכינוי גנאי נגד קנדי. וולגריס הספיק לחזור בו, ומאמן הקליפרס המיואש אמר לתקשורת האמריקאית: "זה לא נכון. לביל ולי יש מערכת יחסים מצוינים". מי שלא ממש חשב כך היה שופט ה-NBA הידוע לשמצה טים דונגי, שככל הנראה מכר משחקים ולא נחשב כאדם אמין במיוחד. כך או כך, כבר ב-2010 עלה דונגי לשידור בתחנת רדיו בבוסטון, וכשנשאל על מערכת היחסים של ריברס וקנדי השיב: "קשה לי לענות על כך כי אני לא רוצה לפגוע באף אחד. אני פשוט אגיד את זה. זה לא סוד שביל קנדי הוא הומוסקסואל. זה היה ידוע בליגה, והיה ברור שדוק ריברס פקפק בזהות המינית שלו באחד המשחקים, וזה נשאר ומאז אין לקנדי אהבה כלפי ריברס או בוסטון".
כלומר, כבר לפני חמש שנים החלו שמועות בנוגע לנטיותיו המינית של ביל קנדי. הוא, מסיבותיו הוא, בחר להישאר בארון - אולי גם משום שסביבת העבודה עדיין לא היתה מוכנה שייצא. באפריל 2011 צרח קובי בריאנט "Fucking Faggot" (מתרומם מזוין) אל עבר השופט ברני אדמס, ונקנס ב-100 אלף דולר. לא חלף חודש וחצי, וג'ואקים נואה השמיע דברים דומים אל עבר אחד האוהדים במשחק פלייאוף, ונקנס ב-50 אלף דולר. ב-2012 כתב אמארה סטודמאייר לאחד העוקבים שלו בטוויטר: "לך תזדיין, אני לא חייב לעשות כלום, מתרומם", ונקנס ב-50 אלף דולר. ביוני 2013 הצטרף אליהם רוי היברט, עם בדיחה חסרת טעם במסיבת עיתונאים שעלתה לו 75 אלף דולר. מספר חודשים לאחר מכן, לקראת סיום יורובאסקט 2013, אמר טוני פארקר שהוא וחבריו לנבחרת צרפת שיחקו "כמו הומואים" את המחצית השנייה נגד ספרד והתנצל. המשותף לכל השחקנים הללו הוא שכולם נחשבים חכמים, חכמים מהשחקן הממוצע בליגה אולי, ולא מדובר כאן בפושטקים שבזה הרגע יצאו מהתיכון ועדיין לא יודעים דבר על העולם. נקודת השקה נוספת היא שכולם התנצלו באופן כמעט מיידי, כולם טענו שזה לא מי שהם, שהדברים הללו לא מייצגים את השקפות העולם שלהם.
זה בהחלט ייתכן, אבל לא בטוח שזה הופך את המצב למעודד יותר. "מה שהופך את השימוש של בריאנט ונואה במילה "Faggot" לכל כך מדכא הוא שהתקריות הללו הראו שוב שהמצ'ואיזם חסר הדעת וההומופוביה כל כך נפוצים על המגרש ומחוצה לו", נכתב במגזין "סלון", "אתה משחק כמו ילדה. אתה מתרומם. זה כל כך מגן על הגבריות של הדובר, וכל כך מבטל את היעדר הגבריות, לכאורה, של הקורבן". אחרי התקרית של בריאנט, התראיין אמיצ'י ל-"USA TODAY" ואמר: "אני מופתע שאנשים הופתעו. זו היתה שפה שגורה כשאני שיחקתי, זו מילה ששמעתי ביום-יום. עדיין לא ראיתי שב-NBA עושים משהו חדש כדי להתמודד עם הומופוביה, ואין סיבה שהמצב הזה ישתפר. הבעיה שיש לנו כרגע היא בגלל שאנחנו לא מתמודדים עם הומופוביה, עם זה שהעלבון האולטימטיבי לגבר הוא להגיד לו שהוא משחק כמו אישה או, יותר גרוע, שהוא הומו. אנחנו חייבים להבין שזה בלתי מתקבל על הדעת, כמו שאדם לבן יצרח על אדם שחור Nigger".
אמיצ'י נשאל מה לדעתו צריך להיות העונש של קובי, והשיב: "אני לא רוצה שהוא יוענש. הייתי רוצה שאם הוא באמת מצטער, ושזו טעות חד פעמית, שישתמש בכוח שלו כדי לחולל שינוי. שזה אומר התנצלות אמיתית, ולעשות משהו עם המותג שלו... באמריקה מתייחסים לכוכבי ספורט כאל אלים. אני כל הזמן אומר שאם כוכבי ספורט הם אלים, הגיע הזמן שנראה נסים מדי פעם. זו ההזדמנות".
אמיצ'י עצמו דאג להבהיר שלדעתו, המצב ב-NBA טוב ביחס לליגות הגדולות האחרות בארצות הברית, אך המצב הטוב-יחסית לא ממש השתנה. קובי - אחד מהכדורסלנים הפופולריים בהיסטוריה - או נואה או פארקר או אמארה או היברט לא ניצלו את הכוח הגדול שלהם כדי לחולל שינוי, לא ניצלו את הכוח שלהם כדי לבצע קמפיין ציבורי, כדי להעביר למיליוני זוגות האוזניים ששמעו כיצד הם מעליבים מגזר שלהם מסרים אחרים, של פיוס וכבוד ושוויון. לא. הם פשוט התנצלו על עצם השימוש במילה, ועברו הלאה.
אבל לא מדובר כאן בסתם עוד מילה. עבור הומואים רבים בארצות הברית, אין הרבה מילים מעליבות יותר מ-Faggot. "כמישהו קורא לך Faggot אתה מרגיש כל כך חסר ישע, לבד ולא אנושי", נכתב באתר Outsports. "הומואים לא יכולים לשנות את היותם הומואים, וכשמישהו מרסק אותנו ככה זה מצלק נפשית". קווין ארנוביץ, עיתונאי מטעם ESPN והומו מחוץ לארון, סיפר בפודקסט המומלץ מאוד "Posting Up" איך המילה הזו יכולה להעלות זכרונות ילדות איומים, איך מילה אחת יכולה להחזיר מישהו לכל הרגעים הגרועים ביותר שלו, לצמצם אותו אל תוך הגדרה בודדה, לתוך סטריאוטיפ, לתוך ובכן מילה.
לא בנאדם; מילה.
ב-3 בדצמבר, במהלך משחק במקסיקו סיטי בין סקרמנטו ובוסטון, הרחיק ביל קנדי את רייג'ון רונדו. רכז הקינגס צעד לכיוון השופט בצורה מאיימת למדי, וסינן לעברו: "You're a motherfucking faggot... you're a fucking faggot, Billy". מאז, אחת השאלות שחזרו על עצמן יותר מכל היא: האם רונדו ידע? האם רונדו ידע שביל קנדי הומו, ולכן אמר את מה שאמר? התשובה ככל הנראה, חיובית, אך יש שאלה חשובה יותר שמשום מה לא כל כך נשאלת באותה תדירות.
האם זה משנה?
האם לקלל מישהו הומו על היותו הומו זה יותר טוב מלקלל סתם מישהו בקללות שבדרך כלל מופנות כלפי הומואים? יותר גרוע? גרוע באותה מידה? כך או כך, בליגה בחרו להשעות את רכז סקרמנטו ממשחק אחד, בעיקר משום שבאותם רגעים ביל קנדי עדיין לא יצא מהארון, והקומישנר אדם סילבר, שידע על נטיותיו המיניות של השופט מספר שנים, לא רצה להיות זה שבטעות מפנה את הזרקור כלפיו (מה שהיה קורה אילו רונדו היה מקבל השעיה מחמישה משחקים, נניח).
מספר שעות לאחר שקנדי בחר (בלית ברירה או שלא) לצאת מהארון ולהפוך לשופט ה-NBA הגיי השני בתולדות הליגה (אחרי השופטת ויולט פאלמר ב-2014), צייץ רונדו: "מעשיי במשחק היו מתוך תסכול ורגשות, נקודה! הם בשום אופן לא משקפים את הרגשות שלי כלפי הקהילה הגאה. לא התכוונתי לפגוע או לזלזל באף אחד". בהודעת ההתנצלות הזו של רכז סקרמנטו היה חסר דבר עיקרי אחד: התנצלות. "זה שרונדו מנסה להגן על עצמו ולהגיד שהשתמש במילה הזאת מתוך כעס זה פשוט אבסורד", נכתב ב-SBNATION. "אסור להשתמש במילה הזו מתוך כעס, או בכל מצב אחר. היא מחוץ לתחום.. הוא הלך בדרכו של הפחדן, והגדיל את האכזבה כלפיו. ביום שני לא עמד בפני התקשורת. היתה לו הזדמנות להתנצל בעיני המצלמה, להודות בטעות שלו ולהביע חרטה. במקום, הוא בחר בהצהרה פתטית בטוויטר ונתן לחבריו לקבוצה, המאמן והג'נרל מנג'ר לענות עבורו... זה נראה פשוט, לא? תביע חרטה ותתנצל אחרי שאמרת משהו איום ונוא. זה לא מדע טילים. והנה, כולנו מחכים למשהו שעל פי ההיגיון הבריא אמור היה לקרות באופן מיידי".
24 שעות חלפו, ולאחר שהבין שאולי מוטב ממש להתנצל, הוציא רונדו את ההודעה הבאה לתקשורת: "אתמול אמרתי שהמילים שלי כלפי ביל קנדי לא היו מקובלות ולא שיקפו את רגשותי כלפי הקהילה הגאה. חלק פירשו את דברי כאילו לא התנצלתי. אני רוצה להיות ברור, מעומק ליבי, שאני מאוד מצטער על מה שאמרתי לביל. לשפה כזו שמזלזלת בנטיות המיניות של אדם כלשהו אין מקום על הפרקט או מחוצה לו. זה לא מי שאני או מה שאני מאמין בו, ואעבוד מדי יום כדי להיות אדם טוב יותר". אגב, בארצות הברית טוענים שרונדו עדיין לא התנצל אישית בפני קנדי, מעבר לההתנצלות הקלושה על גבי הטוויטר, ואף לא דיבר עם התקשורת על כל הסוגיה. מבחינתו, אם ניתן יהיה פשוט להתעלם מהפיל הגדול במרכז החדר עד שיהפוך פיל קטן וייעלם, מה טוב.
גם את הודעת הגיבוי של סילבר לקנדי ("אני תומך לגמרי בהחלטה של ביל לחיות את חייו בגאווה ובפתיחות. לאורך 18 שנות הקריירה שלו בליגה ביל הצטיין כשופט בזכות התשוקה, המחויבות והאומץ שלו. האיכויות הללו ימשיכו לשרת אותו גם כשופט וגם כשהשפעה חיובית עבור אחרים. בעוד הליגה שלנו השתפרה מאוד, נמשיך לעבוד כדי לוודא שכולם יזכו לכבוד") לא כולם אהבו. סיד זייגלר מאתר Outsports, שאמור להוציא בקרוב את הספר Fair Play: How LGBT Athletes Are Claiming Their Rightful Place in Sports, אמר למגזין "דה ניישן": "הדבר הכי מאכזב בכל הסיפור הזה הוא שהקומישנר של ה-NBA מעדיף לטאטא את הנקודה מתחת לשטיח במקום להתמודד איתה באופן פומבי. הוא יכול היה להתקשר לקנדי ולעבוד איתו על להפוך את זה לרגע עוצמתי של חינוך ונראות וראות. במקום, סילבר טיפל בזה עם פחד וחשאיות. המסר שזה שולח לשחקנים הומואים בליגה הרבה יותר הרסני ממה שרונדו עשה".
וזו חתיכת נקודה חשובה: בכל פעם שקורה דבר שכזה - מישהו סביב הליגה יוצא מהארון ולא כולם יודעים כיצד לקבל זאת (אחרי שג'ייסון קולינס עשה זאת, אמר פרשן ESPN כריס ברוסארד שסגנון החיים ההומוסקסואלי הוא "חטא"); מישהו משתמש בכינויי גנאי (ב-2013, שחקני יוסטון גירשו עובד קייטרינג מחדר ההלבשה בצעקות: "תעיפו את המתרומם הזה מפה! הוא מנסה להציץ לנו"!); מישהו מזלזל או מבטל את הקהילה הגאה (ב-2014, השיב מאמן גולדן סטייט מארק ג'קסון לאפשרות צירופו של ג'ייסון קולינס באלה המילים: "לא בחדר ההלבשה שלי") - בכל פעם שקורה דבר שכזה, השחקנים או השופטים או המאמנים ההומואים בארון עלולים להמשיך להמתין בתוכו. כל צעד לאחור רק מדגיש את הביצה והתרנגולת הסבוכה הזו, איתה בספורט האמריקאי (ואולי גם בחברה האמריקאית, ואולי גם בחברה העולמית) עדיין לא יודעים כיצד להתמודד: המצב יכול להשתנות רק כשיותר ספורטאים ירגישו בנוח לצאת מהארון, אולם ספורטאים ירגישו בנוח לצאת מהארון רק כשהסביבה תהיה מכילה יותר. וזה מבלי להזכיר את השאלה בה אף אחד לא ממש מעוניין להתעסק כרגע: האם ביל קנדי בכלל רצה לצאת מהארון בשבוע שעבר, או שהגיעו מים עד נפש, ולא היו לו ברירות? ומה המשקל של ה-NBA בכך?
בתחילת מאי האחרון קרה משהו שלא קורה כמעט אף פעם באצטדיוני ספורט באמריקה: "מצלמת הנשיקה" המפורסמת עצרה, במכוון, על זוג הומואים - לא מתוך רצון ללגלג עליהם, כי אם מתוך רצון לראות אותם מביעים אהבה, כמו כל זוג אחר שמופיע על מסכי הענק. הזוג הצעיר אכן התנשק, קיבל תשואות כמעט מכל האצטדיון, ובקליפ הזה צפו למעלה משני מיליון איש:
כן, הכל לכאורה טוב ויפה - ארצות הברית גם קיבלה בחיבוק את ג'ייסון קולינס (שכנראה לא זכה לצ'אנסים רבים להוכיח את עצמו, אף שלמען ההגינות יש לציין שכבר היה בסיום הקריירה שלו כשיצא מהארון) ושחקן הפוטבול מייקל סם (שבינתיים נפלט מה-NFL), אבל במחקר של אתר "Out on the Fields" - מחקר שמעיד על עצמו כ"גדול ביותר בנושא הומופוביה בספורט" וסקר 9,500 ספורטאים גאים משש מדינות דוברות אנגלית (ארצות הברית, בריטניה, אירלנד, ניו זילנד, קנדה ואוסטרליה), התברר כי רק אחוז אחד הרגיש שמקבלים אותו לגמרי בספורט; 46 אחוזים אמרו שהם חשים ש"כלל לא מקבלים" אותם, או מקבלים אותם במידה; 84 אחוז מהנשאלים אמרו שהם חוו "בדיחות הומפוביות" "לפעמים", "בדרך כלל", או "כל הזמן"; 73 אחוז מהנשאלים אמרו שספורט בגילאי נוער הוא לא מקום בטוח או מכיל לחברי הקהילה הגאה; 75 אחוז מכל הנשאלים אמרו שחוו הומופוביה מסוג כלשהו לאורך קריירת הספורט שלהם. אגב, במחקר ההוא קיבלה ארצות הברית את התוצאות הגרועות ביותר, כמדינה דוברת אנגלית עם תרבות הספורט הכי פחות "מכילה". מתוך האמריקאים שהשתתפו במחקר, 70 אחוז אמרו שהומופוביה בספורט היא בעיה גדולה יותר מהומופוביה מחוץ לספורט.
על כן, בתוך כל קולות התמיכה כלפי ביל קנדי, אף אחד בוודאי לא היה מופתע כשגרג פופוביץ', שתמיד אומר את האמת, אמר את האמת הזו: "מדוע שאהיה מופתע ממה שקרה עם קנדי? זה קורה כל הזמן. זה מצער. זה מגעיל. זה היה אקט של בורות, אבל לא הופתעתי". קווין ארנוביץ - כאמור, עיתונאי הומו מטעם ESPN, אולי היחיד ב-NBA - סיכם את כל הסיפור הזה בצורה הטובה ביותר כשכתב ב-2013, עוד לפני יציאתו של ג'ייסון קולינס מהארון, את הדברים הבאים, על חוויות חדר ההלבשה שלו: "מפעם לפעם אני נתקף פאניקה... האם אני מטריף מישהו? האם מישהו חושב שאני כאן כדי להציץ? ואני נמצא בחדר ההלבשה מדי פעם ל-20 דקות ולא, נניח, במקלחות. עכשיו תתארו לכם איך זה להיות שחקן הומו באחת הקבוצות... מדוע? מדוע לצאת מהארון ב-NBA?"
