התרוממות רוח

51 שנות מרדף הסתיימו. מאז ה-24 במרץ, 1962, כשגרם לאחת המיתות המפורסמות והמכוננות בתולדות האגרוף, אמיל גריפית' חי בצל המוות. בסוף החודש שעבר הוא השיג אותו, ואחד המתאגרפים הטובים בהיסטוריה הלך לעולמו, בגיל 75, אחרי שגופו וחשבון הבנק שלו דעכו בקצב מתמיד עד שלא יכלו עוד. אבל המורשת של אמיל גריפית' לא תישכח כל כך מהר, וכנראה שזה הגיוני; רק אנשים שמתקיימים כל כך הרבה זמן בחסות החשיכה השחורה, מסוגלים לחיות חיים כל כך מיוחדים וצבעוניים.

אמיל גריפית' נולד באיי הבתולה ב-1938. שנותיו הראשונות בעולם תוארו בניו יורק טיימס כך: "הוא בילה את הילדות שלו בחום הכבד, יחף על האבנים הלוהטות, נאלץ להחזיק דליי מים בכל יד, נענש על המחשבות של האנשים הסדיסטיים שהיו בתפקידי כוח". אחרי שאביו נעלם הותירה גם אימו את שמונת ילדיה מאחוריה ועלתה על מטוס לניו יורק. גריפית', הבכור, הובא ראשון לאמריקה בגיל 12, והחל לעבוד בצעירותו במפעל לכובעי נשים. האגדה מספרת שיום אחד, כאשר היה חם במיוחד במפעל, השיל מעצמו העובד הצעיר את חולצתו. הבוס שלו, האווי אלברט, מתאגרף לשעבר, הביט בגופה המושלמת ואמר לאמיל גריפית' שכל רגע בו הוא לא נמצא בזירת אגרוף הוא רגע מבוזבז. גריפית' מעולם לא חלם להיות מתאגרף, אך נישא על גבי האנרגיות של מי שהפך להיות אחד משני מנהליו ונתן לסיפור הזה צ'אנס.

ב"ספורטס אילוסטרייטד" צוין לפני מספר שנים שלא רק שגריפית' ראה בהאווי אלברט ובגיל קלנסי, מאמנו השני, סוג של דמויות אב שחיפו על היעדרותו של אביו הביולוגי, הוא מצא בענף דברים נוספים: "האגרוף פתר עבורו דברים, זה אפשר לו לשחרר משהו שלא תמיד התאים לחיוך מאוזן-לאוזן שלו - זעם מפלצתי שהוא הרגיש בכל פעם שמישהו העליב את המשפחה שלו או את הגבריות שלו. האגרוף נתן לו כסף ואפשר לו, לראשונה, להטיס את שבעת אחיו מהקאריביים לניו יורק ולשחזר משהו שהתפוצץ עוד בילדות שלו". למשהו הזה קראו משפחה, ועם כל קרב שניצח, יכול היה אמיל גריפית' להרחיב את המשפחה שלו בארצות הברית עם אח נוסף אותו העלה על טיסה לתפוח הגדול.

בגיל 20 החל גריפית' להתאגרף באופן מקצועי, וב-1 באפריל, 1961, חודש וחצי אחרי יום הולדתו ה-23, הוכתר לראשונה כאלוף העולם במשקל מעורב. זה קרה כאשר ניצח בחור קובני בשם בני פארט, במפגש הראשון מבין שלושה שלהם. במפגש השני פארט ניצח, והשיב לעצמו את התואר העולמי.

ואז הגיע המפגש השלישי.

בשקילה לפני הקרב השני בין אמיל גריפית' ובני פארט, עקץ הקובני את יריבו עם אמירה הומופובית כלשהי לגריפית'. אף אחד לא יצא ואמר שהמתאגרף בעל הקול הגבוה, סגנון הלבוש האקסצנטרי ועבודתו הקודמת כמעצב כובעי נשים הוא הומוסקסואל, חס וחלילה, אולם הדיבורים הלכו והסתלסלו כמו עשן הסיגריות שמילא את אולמות האגרוף. בכתבה מופתית שערכו לפני מספר שנים, תיארו בספורטס אילוסטרייטד את הסיטואציה של אותן שנים כך: "ב-1962 כמה סופרים - אלן גינסברג, ג'יימס בולדווין, גור וידאל - היו אולי ההומואים המוצהרים היחידים באמריקה. אפילו ליבראצ'י תבע את אלה שטענו כי הוא הומוסקסואל, כי חשש ממה שיפסיד. במכוני האגרוף החלו להתלחשש ולחבר דברים ביחד: הקול הגבוה, השירים בכנסיה ביום ראשון, המכנסיים הצמודים, הבחורים הצעירים והלאטיניים שהופיעו לצד גריפית', אבל למה זה מתחבר? זה לא יכול להיות, לא ב-1962. זו היתה הסתירה האולטימטיבית".

אחת ההתייחסות הראשונות של אמיל גריפית' לנושא הגיעה רק ב-2005, כשהיה בן 68, ואמר לספורטס אילוסטרייטד: “אני ארקוד עם כולם. רדפתי אחרי גברים ונשים. אני אוהב גברים ונשים, אבל אני לא אוהב את המילה הומוסקסואל, גיי או faggot. אני לא יודע מה אני". הביוגרף שלו, רון רוס, הוסיף לפני מספר שנים: "הוא חי את חייו באופן פתוח. הוא מעולם לא החביא את העובדה שלפי תפיסתנו, הוא היה הומו. הוא מעולם לא נכנס לבר של הומואים דרך הכניסה הצדדית – תמיד מהדלת הקדמית".

באותן שנים התנהל מעין קשר שתיקה, בו כולם חשבו שהם יודעים משהו, אך לא מיהרו להגיד אותו. כולם, חוץ מבני פארט. “אם הוא הולך להגיד לי משהו כזה הפעם, אני הולך לחסל אותו", אמר גריפית' לאחד ממנהליו לפני השקילה של הקרב השלישי ביניהם. פארט קיווה שמה שהצליח לו בפעם שעברה – בקרב השני בין השניים ניצח, כאמור – יעבוד גם הפעם, וכשעמדו על המשקל, פנה אל יריבו ושלח לחלל האוויר את המילה '”maricón" - בעברית משהו בסגנון "מתרומם", באנגלית faggot ובכל שפה אחרת, משהו שהעלה לגריפית' את הסעיף. המתאגרף הקובני הוסיף נגיעה בגב התחתון החשוף של גריפית', שהתכונן להתנפל על יריבו אך נעצר על ידי המנהל שלו.

“תשמור את זה לקרב", אמר לו.

בסיבוב השישי, מאמנו של גריפית', גיל קלנסי, אמר לו בפינת הזירה: "כשאתה חוזר פנימה אני רוצה שתמשיך להכות עד שפארט מחזיק אותך או שהשופט עוצר אותך. אבל עד שזה קורה, תמשיך להכות!”

וזה בדיוק מה שקרה בסיבוב ה-12. ליתר דיוק, כשגריפית' נעל את יריבו על החבלים, הוא הנחית עליו 29 אגרופים ברציפות, כולל 18 תוך שש שניות. מספר ימים לפני כן אמר בני פארט לקרוביו כי זה הקרב האחרון שלו, וכעת חייו החלו להימלט ממנו – אגרוף אחר אגרוף. השופט רובי גולדסטין אפשר לנעשה להימשך. מאוחר יותר יגיד: "עשיתי מה שראיתי לנכון. הייתי מתאגרף בעצמי, ואני תמיד חושב קודם כל על המתאגרפים. זה אירוני, שנים האשימו אותי שהייתי מפסיק קרבות מוקדם מדי". בניגוד לפארט, גולדסטין לא אמר לאף אחד שזה הולך להיות הקרב האחרון אותו ישפוט. אבל אחרי מה שקרה בזירה ברגעים ההם, והביקורות הבלתי פוסקות שהונחתו עליו כמו אגרופים בשבועות הבאים, גם הוא לא היה יכול יותר.

כתיבת אגרוף טובה היא אמנות, אז מוטב שנפנה בנקודת הזמן הזו לנורמן מיילר, שכתב על הקרב המדובר ב-24 במרץ, 1962, את המילים הבאות: “היד הימנית מצליפה כמו מפתח ברגים שבור, כמו מחבט בייסבול שמרסק דלעת. חלק מהמוות של פארט פנה אלינו. חלק אחר המשיך לרחף באוויר. הוא עדיין עמד על החבלים, לכוד, וחייך חיוך קטן של חרטה, כאילו אומר "לא ידעתי שאני עומד למות כבר עכשיו", ואז, כשהראש שלו נשען אחורנית אבל עדיין זקוף, המוות שלו הגיע והוא צנח באיטיות על הרצפה. הוא נפל לאט יותר מכל מתאגרף אחר, נפל כמו ספינה גדולה. כשהוא נפל, צלילי האגרופים של גריפית' הדהדו בראש כמו גרזן שמרסק הרחק משם בול עץ רטוב".

ואחרי המילים, הנה התמונות:

פארט צנח אל הקרקע ופונה מחוסר הכרה לבית החולים. אמיל גריפית' הוכתר אלוף העולם, ובראיון שאחרי הקרב אמר שהוא מאוד שמח, ומקווה שיריבו יהיה בסדר. באותו רגע, אף אחד במדיסון סקוור גארדן לא ידע כמה חמור מצבו של בני פארט – אף אחד לא ידע על ארבעה חורים בגולגולת, אף אחד לא ידע שמספר ימים לאחר מכן, כשהוא בתרדמת, יקבע הרופא כי יש לו "סיכוי של 1 ל-10,000 לשרוד". ב-27 במרץ, 1962, שלושה ימים אחרי הקרב, אמר גריפית': "אני לא מצליח לישון. אני חושב ומתפלל הרבה. הלכתי פעמיים לבית החולים: פעם אחת לא נתנו לי להיכנס, ובפעם השניה ראיתי כמה חברים של בני במסדרון, והחלטתי שאולי עדיף שלא אכנס לחדר. מנסים לגרום לי להגיד שניסיתי להרוג אותו, אבל בסך הכל ניסיתי להיות שוב אלוף. לא רציתי לפגוע בו. אנשים באים ואומרים לי איך זה שילד מתוק שעיצב כובעים יכול להפוך לנמר ולפגוע במוח של בנאדם. עכשיו אני לא יכול לישון ואפילו לא נותנים לי לראות אותו".

מספר ימים לאחר מכן, אחרי שהיה שרוי עשרה ימים בתרדמת, בני פארט סיים את חלקו בעולם. מי שעד אותו רגע היתה אשתו ולפתע הפכה לאלמנתו ההריונית, החזיקה צלב מוזהב וייבבה בבית החולים: "איבדתי את האיש שלי. אני רוצה ללכת איתו. קחו גם אותי". בתקשורת האמריקאית מיהרו לראות מה יש לאמיל גריפית' להגיד בנושא, והאמת היא שלא היה לו הרבה: אלוף העולם המכהן הודה כי יש לו הרבה זמן למחשבות עכשיו, כשהוא לא מצליח להירדם, וכן, הוא שוקל ברצינות לתלות את הכפפות ולעזוב את התחום הנורא הזה. בנוסף לגריפית', כמעט כל גוף אחר שהיה מעורב בקרב המדובר – מאמניו של בני פארט, השופט רובי גולדסטין, רשת NBC, המארגנים – כולם עלו על דוכן העדים המטפורי ונאלצו לספק הסברים. בשבוע האחרון של חודש מאי, דוכן העדים המטפורי הפך מציאותי, כאשר מושל ניו יורק דאז, נלסון רוקפלר, יצר ועדה מיוחדת שנועדה לחקור את הענף וזימן את אמיל גריפית' להעיד. "פשוט המשכתי לחבוט בו", אמר. "זה היה אוטומטי. אתה פשוט ממשיך להכות עד שהשופט מפסיק אותך". בצל הקולות שקראו להוציא את האגרוף מחוץ לחוק ומקרה המוות הטלוויזיוני המצולם הראשון, הפסיקה רשת NBC הפסיקה לשדר את הענף ליותר מעשר שנים.

עתידו של ענף האגרוף היה בסכנה ממשית, וכמעט מכל זווית אפשרית ניתן היה להבחין בצביעות מסוימת ששטפה את החברה האמריקאית. בוב דילן, שהחזיק אז בגלאי-צביעות, כתב שיר בנושא – הרבה לפני ששר על רובן "הוריקן" קרטר. זה קרה ב-1963, אחרי שגם בחור בשם דייבי מור מת בזירה, ונשמע כך:

Who killed Davey Moore
Why an’ what’s the reason for?

“Not I,” says the referee
“Don’t point your finger at me
I could’ve stopped it in the eighth
An’ maybe kept him from his fate
But the crowd would’ve booed, I’m sure
At not gettin’ their money’s worth
It’s too bad he had to go
But there was a pressure on me too, you know
It wasn’t me that made him fall
No, you can’t blame me at all”

Who killed Davey Moore
Why an’ what’s the reason for?

“Not us,” says the angry crowd
Whose screams filled the arena loud
“It’s too bad he died that night
But we just like to see a fight
We didn’t mean for him t’ meet his death
We just meant to see some sweat
There ain’t nothing wrong in that
It wasn’t us that made him fall
No, you can’t blame us at all”

Who killed Davey Moore
Why an’ what’s the reason for?

“Not me,” says his manager
Puffing on a big cigar
“It’s hard to say, it’s hard to tell
I always thought that he was well
It’s too bad for his wife an’ kids he’s dead
But if he was sick, he should’ve said
It wasn’t me that made him fall
No, you can’t blame me at all”

Who killed Davey Moore
Why an’ what’s the reason for?

“Not me,” says the gambling man
With his ticket stub still in his hand
“It wasn’t me that knocked him down
My hands never touched him none
I didn’t commit no ugly sin
Anyway, I put money on him to win
It wasn’t me that made him fall
No, you can’t blame me at all”

Who killed Davey Moore
Why an’ what’s the reason for?

“Not me,” says the boxing writer
Pounding print on his old typewriter
Sayin’, “Boxing ain’t to blame
There’s just as much danger in a football game”
Sayin’, “Fistfighting is here to stay
It’s just the old American way
It wasn’t me that made him fall
No, you can’t blame me at all”

Who killed Davey Moore
Why an’ what’s the reason for?

“Not me,” says the man whose fists
Laid him low in a cloud of mist
Who came here from Cuba’s door
Where boxing ain’t allowed no more
“I hit him, yes, it’s true
But that’s what I am paid to do
Don’t say ‘murder,’ don’t say ‘kill’
It was destiny, it was God’s will”

Who killed Davey Moore
Why an’ what’s the reason for?

בדומה לענף כולו, גם אמיל גריפית' חזר לאט לאט לעניינים, כמעט מכוח האינרציה. "אחרי מה שקרה עם בני פארט לא רציתי להתאגרף יותר", הוא יגיד. “לא רציתי להרביץ למישהו. פחדתי שאפגע בו. כל הזמן שמרתי על מרחק". חלק מיריביו ניצלו את הפגיעות הזו, וב-1964, לפני אחד הקרבות שלהם, אמר בריאן קרביס: “יש לי דייט עם רוצח". אבל גריפית' השתדל לכסות את האוזניים ולהמשיך לעשות מה שידע לעשות יותר טוב מכל אדם אחר. עד סוף שנות השישים גרף עוד מספר תארים עולמיים, אולם רוחו של בני פארט לא הפסיקה לרחף מעליו. “יש לי סיוטים על בני", אמר ב-1974, "אני חולם שאני פוגש אותו ברחוב ואומר שלום, והוא מושיט את היד שלו ואני לוקח אותה והיא קרה ולחה". ב-1993 סיפר לניו יורק טיימס שאנשים יורקים עליו ברחוב. הביוגרף שלו, רון רוס, הוסיף מספר שנים לאחר מכן: “הוא נשבע בפני שהיה רואה את דמותו של פארט על המראה כשהיה מתגלח. מה שקרה עם בני רדף אותו כל חייו”.

ב-1977, אחרי שלושה הפסדים רצופים, תלה אמיל גריפית' את הכפפות וסיים קריירה עשירה עם 112 קרבות –31 יותר מג'ורג' פורמן, 41 יותר מג'ו לואיס, 51 יותר ממוחמד עלי, 72 יותר משוגר ריי לאונרד. לכותרות בארצות הברית הוא חזר פעם נוספת רק ב-1992, כאשר הותקף בפראות על ידי חמישה נערים מחוץ לבר של הקהילה הגאה בניו יורק. על אף שהיה אז בן 54, ניסה גריפית' להשיב אש אך לא היה יכול כנגד מחבט בייסבול ונחיתות מספרית ברורה. אלוף העולם לשעבר ניסה לגרד את עצמו מהרצפה, עלה על הרכבת התחתית הלא נכונה, ירד, עלה על הרכבת הנכונה, מותיר אחריו שובל של דם ופנים מפוצצות לגמרי, ולבסוף הגיע הביתה בכוחות עצמו. משם נשלח לבית החולים, ולא יצא ממנו למשך ארבעה חודשים. הרופאים שטיפלו בו אמרו כי כמעט מת בשל בעיות קשות בכליות וזיהום שהתפתח בעמוד השדרה.

גריפית' שרד, אולם הנזק המוחי מהתקיפה המדוברת ו-112 הקרבות המדוברים עשה את שלו והפך את המשך חייו לנוצצים הרבה פחות. בקיץ של 1993 נערך במדיסון סקוור גארדן – המקום בו הכל התחיל 30 ומשהו שנה קודם לכן – ערב התרמה מיוחד, בנסיון לגייס מספיק כסף כדי לשלם את חשבונות בית החולים של המתאגרף בדימוס. בדצמבר 2009 פורסמה כתבה בניו יורק דיילי ניוז, לפיה גריפית', שהרוויח לאורך הקריירה כשישה מיליון דולר, נותר חסר כל, ומתקיים אך ורק בזכות צ'ק חודשי מביטוח לאומי, שמאפשר לו לשלם שכר דירה ולקנות אוכל. מספר שנים קודם לכן, אובחן אלוף העולם לשעבר כסובל משיטיון מסוג dementia pugilistica - "תסמונת המתאגרף", בעברית - שבדרך כלל מאפיינת אנשים שנהגו לחלק ולקבל מכות עבור משכורתם.

ולפני שבועיים, כאמור, הכל נגמר, כשאמיל גריפית' הלך לעולמו בגיל 75, ובארצות הברית עסקו שוב, בעיקר, בנטיותיו המיניות, וקשה להאשים אותם: בשנים האחרונות יוצאים עוד ועוד ספורטאים מהארון – ג'ייסון קולינס ב-NBA, רובי רוג'רס ב-MLS, אורלנדו קרוז בזירה. המציאות הנוכחית מאפשרת מעט יותר, ובמידה מסוימת, רק מעלה את השאלה איך, לעזאזל, הצליח גריפית' להיות אחד המתאגרפים הטובים בתבל, בסביבה המצ'ואיסטית ביותר, לאורך תקופה כל כך ארוכה ובלתי סבלנית. "הוא היה מאוד שמח על הספורטאים הללו שיוצאים מהארון", אמר לפני כשבועיים הביוגרף של גריפית', ריק רוס. "לאמיל היה סט חוקים שונה מכולם. הוא הרגיש שאנשים צריכים לחיות את החיים שלהם כפי שהם רוצים".

לטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il