בין בכר ויוקאנוביץ', לדמאיו וגבאי: סיכום המחזור בליגת העל

ליגת העל סופסוף סיפקה השבוע בשורות טובות: יש לנו מאבק אליפות אמיתי. המאבק הזה יכלול אולי גם מספר קבוצות שיוכלו מדי פעם לתת פייט לשתי המובילות, אבל גם בלי זה - הקרב הולך ומסתמן כמשהו מרתק. משהו שיחזיק מעמק. פעם זו מנצחת ונראית כמו אלופה, ופעם זו מועדת ונראית כמו סגניתה. נדנדה שמלמדת על משהו יציב וטוב, משהו שיישאר איתנו גם אחרי שנפסיק לדבר על הרמה הירודה בליגה וייתן לנו דבר שלא היה כאן הרבה מאוד זמן: עימות של ממש עד הסוף על כתר האליפות. התגעגענו. לרוב זה גם קורה כשיש לנו קבוצה ישראלית בליגת האלופות.

הסיבה לאופטימיות הזו נעוצה לא אחת בפערים בגישה של מאמן מכבי תל אביב ומאמן הפועל באר שבע. קשה לומר שברק בכר מביא לבאר שבע כדורגל יוצא דופן, אבל בין שלל הדברים הנכונים שהוא עושה - הוא תמיד משחק קדימה. תמיד שולח עוד ועוד שחקנים להתקפה. באר שבע היא קבוצה יותר מסוכנת ויותר מסתערת ממכבי תל אביב, כי בכר רוצה שהקבוצה שלו תכבוש עוד שערים ותגיע לעוד הזדמנויות. הדומיננטיות של הקבוצה מהדרום נובעת לא רק מרמת הסגל שלו ושיטת המשחק, אלא גם בזכות הגישה האמיצה. בגלל היומרנות.

להבדלים האלה אפשר לשים לב דרך החילופים של שני המאמנים השבוע. בזמן שסלבישה יוקאנוביץ' הכניס שני קשרים אחוריים, בכר בחר בשני שחקנים התקפיים יותר. ולהזכירכם – בכר היה ביתרון ואילו יוקונאביץ' חיפש הכרעה. ועדיין – לב ליבה של פילוסופיית יוקאנוביץ' נמצא בקשרים האחוריים שלו, בעוד שבכר רוצה להביא הביתה פרנסה בעזרת מליקסון ו-וואקמה. אמור לי מיהם שחקני המפתח שלך, ואומר לך מי אתה.

הפער הקטן-גדול הזה ביומרה משתקף לא אחת במספרים של מהראן ראדי וטל בן חיים החלוץ. ראדי, תאמינו או לא, כבש יותר מבן חיים עד כה. הסיבה העיקרית לכך: בן חיים נשאר אותו בן חיים. שחקן שלא מצליח לממש עד הסוף את הפוטנציאל שלו ולהבין שהוא לא יכול להשלים עם החסרונות שלו. ארבעה שערים זה מספר מביך לכישרון כמו בן חיים, והוא היה צריך להיות עם כמות כפולה.

אבל יש הסבר נוסף לכך. עמוק יותר. כזה שנוגע לשוני בין המאמנים. ראדי, בסגנון המשחק של בכר, מגיע לכמות מצבים דומה כמו בן חיים. וראדי, תאהבו אותו או לא, רק צריך הזדמנות. בכל קבוצה בה היה, תמיד לקח את מה שנתנו לו. יש לו כבר חמישה שערים, ארבעה בישולים ואם טל בן חיים לא יצליח להתעלות אפילו עליו, מאבק האליפות המבטיח בין מכבי תל אביב לבאר שבע לא רק יהיה מותח עד הסוף, אלא גם דרמטי.

יוסי אבוקסיס פוטר מבני יהודה: "הסיפור עם צעירי פגע בנו טוטאלית"

במכבי חיפה מאמינים שאפשר לצאת לדרך חדשה: "ידענו שהדרבי שלנו"

בלגן בהפועל חיפה: "טל בנין חושב שכל ההנהלה לא רוצה אותו"

באר שבע פנתה ללוקרן, שדורשת 300 אלף דולר על מוחמד גדיר

טל בנין המאמן הוא אחת האכזבות הכי גדולות של הכדורגל הישראלי. כי מטל בנין ציפית שייצא מאמן גדול. שחקן שברגעים לא מעטים בקריירה נראה על המגרש כמו משהו הכי לא ישראלי, היה אמור להביא את כרטיס הביקור שלו לעבודת האימון. הבעיה שבנין המאמן נמשך יותר לבנין השחקן המסתבך. זה שחוטא בריבים רבים, מאבקי אגו, אופי לא קל לפיצוח.

יוסי אבוקסיס הוא בערך אותו סיפור. שחקן שהצטיין באותה עמדה שממנה באים בדרך כלל מאמנים טובים, והביא למגרש לא מעט דברים דומים: אופי, רוע, נחישות, חוכמת משחק אינסופית. אלא שגם במקרה של אבוקסיס – החסרונות כשחקן הם אלו שנשארו איתו כמאמן. אדם שאי אפשר לסמוך עליו, אחדד שברגעים הקשים תמיד יחשוב על עצמו, וגם את הפרשה האחרונה של בן צעירי שנתנה לו עמדת כוח ויתרון, הוא תירגם למקום לא נכון וחשב כמו עסקן.

אבוקסיס כבר פוטר, וגם בנין עשוי לסיים את תפקידו, אבל אסור לנו לחשוב שהם הבעיה. תסתכלו מי נמצא מעליהם ותבינו מי מחנך את השחקנים הגדולים שלנו להתנהל כמו שבנין ואבוקסיס מתנהלים. תראו שם את משה דמאיו, אפרים גבאי, יואב כץ, אלי טביב, עמוס לוזון. אירועי המחזור האחרון הזכירו בצורה הכי כואבת שאולי יש לנו אצטדיונים חדשים, ואולי אנחנו נהנים מבאר שבע ומכבי תל אביב, ולעתים בית"ר ורעננה, אבל הכדורגל הישראלי הוא קודם כל דמאיו וגבאי. הם המשך השושלת של אבי לוזון וגברי לוי – שני עסקנים שדאגו לג'ובים לבני המשפחה שלהם – והם ימשיכו לשלוט כאן עד שלא תתרחש מהפכה אמיתית.

מה האינטרס של יואב כץ לשמור במערכת על טיפוס כמו אפרים גבאי – זו שאלה שעדיין אי אפשר לענות עליה. מדוע משה דמאיו שם את האגו שלו לפני הקבוצה ובמחי תביעה אחת קטנה גורם לכל המערכת לקרוס למרות שאת החשבון עם משפחת צעירי אפשר היה לסגור במועד חכם יותר וצודק פחות – זו נקודה שאמורה להטריד לא רק את אוהדי בני יהודה. כי דמאיו, וכץ, וגבאי, שמים את עצמם לפני המשחק. לפני הקבוצה. לפני ההיסטוריה. וכל עוד הם שם, הסיכוי ששחקני ענק כמו בנין ואבוקסיס יביאו את הדברים הטובים שלהם לליגה הוא קטן הרבה יותר.

אתם, אגב, יכולים להמשיך לדון בהמשך קריירת האימון של בנין ואבוקסיס, אבל זה יהיה חטא לליגה. אקמול לחולה סרטן.

הודעת מנהלת הליגה ביום חמישי האחרון שמה חותמת ראשונה למשהו שצריך היה להמתין לפני שמכריזים עליו בעצב: הגוף החדש שמנהל את הכדורגל הישראלי הוא אכזבה גדולה עד כה. המשך ישיר למעללי ההתאחדות לכדורגל. אותה גברת בשינוי אדרת.

לא בטוח שקראתם על זה, אבל מוטב שתעשו זאת. "אנו שמחים להודיע כי בעקבות בקשות שעלו ממספר קבוצות הוחלט על הקמת ועדת היגוי לקידום הכדורגל המקצועני", נאמר שם. "בראש הועדה יעמוד רוג'ר מיטשל אשר משמש בחודשים האחרונים כיועץ מיוחד למנהלת הליגות. מיטשל, בעברו מנכ"ל ומייסד מנהלת הליגה בסקוטלנד וחבר הועדה המקצועית של אופ"א וכיום יועץ בכיר לניהול ספורט מקצועני. חברי הועדה הנוספים הינם בוני גינצבורג, אלי אוחנה ומשה סיני, אורן חסון מנכ"ל מנהלת הליגות, משנה למנכ"ל המנהלת ניר ינקלביץ ודובר המנהלת קובי ברדה. בתוך כך ידונו במסגרת זו בנושאים רבים ומגוונים ובין היתר מבנה הליגות המקצועניות, שיטת המשחקים והתחרויות, שחקנים זרים, מדיניות ניהול מערך השחקנים הצעירים, ליגת מילואים, תמריצים ו/או מגבלות כספיות לקבוצות וכיו"ב".

אתם מבינים? עוד ועדה עם אוחנה, וסיני ובוני – שחקני על, אבל אנשים שאת מה שיש להם לומר ומה שיש להציע, כבר זכינו לראות. את מיטשל אנחנו לא מכירים – למרות שאת הליגה הסקוטית הבעייתית כן, אבל הוא פחות חשוב בסיפור. חשובה יותר בחירת האנשים לצידו. במקום שהכדורגל הישראלי ירצה לשמוע רעיונות אחרים, רעיונות שהוא לא שמע מדמויות כמו אוחנה, סיני ובוני בעשורים האחרונים, המנהלת פונה לאותו דבר. אותן ועדות שלדעתי האישית באות לאשרר את מה שנקבע בחדרי חדרים. פעם זה לוזון וחלובה, והיום קוראים לזה מנהלת הליגה.

הועדה הזו, כך היא נראית מהצד, מסתמנת כמו חותמת גומי לצמצום הליגה, שינוי מבנה הזרים ועוד דברים שבעלי הקבוצות סגרו בחדרי חדרים, אבל הם צריכים ועדה כדי לעשות זאת. אולי זו פרשנות לא נכונה, אבל השמות שנבחרו מלמדים שמנהלת הליגה לא באמת רוצה לעשות דברים שונה. אחרת. זו אותה ממשלת בעלי קבוצות בעייתיים שיש בענף בדומה למה שהתרגלנו בהתאחדות, בעלי קבוצות שרוצים את הכוח לעצמם ולא לאנשי המקצוע, וכל חזונם הוא עוד ועוד כסף. כל תקוותם נתונה לחוזה השידורים הבא שייחתם. בשביל כל השאר אפשר לשלוח את אוחנה, סיני ובוני.

את העוד מאותו דבר שקיבלנו מההתאחדות בעבר אפשר היה לחוש דרך הטיפול של המנהלת בפרשת מרגוליס. הנה, שוב פונים לויצמן יער. מוציאים הודעה חפוזה על העמדת על מכבי תל אביב לדין ונותנים את הטיפול למי שלא הוכיח כלום עד היום. ככה מרצים את התקשורת וגם את הקבוצות. גברי לוי ואבי לוזון לא היו יכולים לעשות זאת חלק יותר.

סלובודאן דראפיץ', שהמדור הזה חייב לו התנצלות על שיפוט מהיר מדי, חתום על עוד מספר הישגים נאים, מעבר לכמות הנקודות המדהימה של בית"ר: המאמן הרגוע, המונוטוני, שמדבר באותה צורה בניצחונות והפסדים, הצליח להטביע את חותמו על סגנון המשחק של בית"ר. או יותר גדול מזה: על האופי של הקבוצה. בית"ר משחקת כמו שסלובו, כפי שמכנים אותו כבר בירושלים, מתנהל. בית"ר תוקפת כמו שהוא מדבר, בית"ר מתגוננת כמו שהוא מסביר. מאופק. מתון. לא נגרר. לא נלחץ. תמיד מדבר על המשחק הבא, תמיד חושב רק צער אחד קדימה.

לאותו דראפיץ' היתה הזדמנות השבוע, בתום הסיבוב המדהים שלו, לסגור חשבון. לשלוח איזו עקיצה. או הערה מורעלת לאלו שחשבו שהוא בדיחה. אבל הוא לא. הוא שוב אמר משהו על המחזור הקרוב, ותוך יום-יומיים נתחיל להתכונן ליריבה הבא. כזו היא בית"ר שלו: שולטת ברגשות, עושה רק מה שצריך כדי לנצח. לא, לא מרשימה בכלל. אבל בהחלט חזקה, בעיקר דרך היצרים שהיא מצליחה להסתיר. הפעם הקודמת שאותה בית"ר ניסתה להתלהב ולהתנפל, ולנסות לחגוג את היתרונות שלה במשחק כאילו אין מחר, היא חטפה שני גולים ממכבי פתח תקוה וחזרה הביתה. רק כדי לנצח את קרית שמונה באותה צורה שמאפיינת אותה: חוסן, שקט, מספר פעולות טובות, ושבים לבסיס בריאים ושלמים.

ההוכחה הכי טובה לקשר הישיר בין האופי של דראפיץ' לאופי של קבוצתו היא החיבה של הקהל. כל הקהל. יודעים מה, חלק ענק מהקהל, שפשוט מת על הקבוצה הזו. החיבור הוא אמיתי, האהבה היא כנה. הקהל של בית"ר הןא אחד מטורפי המאמנים האכזריים באזורינו. למרות המצב הקשה בעשור האחרון, הוא עדיין ממשיך לחלום על קבוצה שמשחקת כדורגל נוצץ. אבל למרות שזו של דראפיץ' לא מספקת לו את זה יותר מדי, החיבור של האוהדים לקבוצה הזו הוא חם ואוהב. הסיבה לכך: רואים דרך. לא מרשימה, אבל דרך ישרה, ברורה, צנועה באמת, אבל נחושה להשיג בדרכה את מה שהיא רוצה. כשהשחקנים מתיישרים לפי האופי השפוי של המאמן שלהם, גם האוהדים עושים זאת בסופו של דבר.