"בזמנו, יוטיוב רק החל לצמוח. הילוכים חוזרים של פציעות לא היו דבר כל כך נהוג. הפציעה שלי הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה הופך ללהיט ויראלי. הייתי הראשון ש-ESPN שידרה את הפציעה שלו שוב ושוב, פעם אחרי פעם. הבנתי שזה הביזנס, אבל שנאתי את זה. אני זוכר את עצמי יושב בבית החולים ואוכל סנדוויץ', רגוע לגמרי ומאמין שאחזור לשחק כדורסל בעוד כמה חודשים, בזמן שהאחות מבשרת לי שאולי יצטרכו לכרות את לי הרגל. הייתי בשוק טוטאלי. ובזמן שהקריירה חלפה לנגד עיני, שמעתי במסדרון כמה אנשים צוחקים וצווחים כשהם צופים במהלך ששינה לי לחלוטין את הקריירה. את הקריירה והחיים"
עד עצם יום הזה, שון ליבינגסטון מסרב לצפות במהלך ההוא. ב-26 בפברואר 2007, במהלך משחק מול שארלוט, נולד בארצות הברית הפורנו הספורטיבי. הגארד הצעיר של הקליפרס רץ ללייאפ, התרומם כדי להטביע, אבל איבד שיווי משקל ונחת בצורה איומה. הרגל פחות או יותר התפלחה לשניים. התמונות הקשות, פלוס נאקות הכאב של ליבינגסטון בשניות שלאחר מכן, הספיקו כדי לייצר להיט. מכאן החל חיטוט אובססיבי, על סף החולני, בכל מה שקשור לברך המרוסקת. תוך פחות משבוע צבר הוידאו של הפציעה למעלה ממיליון צפיות ביוטיוב. ב-ESPN, ששידרו את הרגע ההוא בלופים, עמדו על טעותם והעבירו תקנה מיוחדת במסגרתה הזהירו את הצופים מפני המראות הקשים שבצפייה במהלך. בכל זאת, לא כדאי לגרום לאנשים להקיא על המסך. אולי רק לעורר בהם חלחלה קלה.
בשנים שלאחר מכן ז'אנר הפורנו ברך רק הלך והתפתח, כפי שהוכיחו מקרי קווין וור ופול ג'ורג'. בימים שאחרי הפציעה המחרידה שלו, שון ליבינגסטון נשאר לבד, הרחק מאור הזרקורים. התוצאות של הפציעה היו קשות, קשות מאוד. עד כמה קשות? כל רצועות הברך, ללא יוצא מהכלל, נקרעו. הפיקה נשברה. עצמות רבות באותו אזור נפגעו אנושות. רופאים טענו כי יוקל לו עם יכרתו לחלוטין את הרגל, וירכיבו במקומה פרוטזה. הם היו בספק אם הוא אי פעם יהיה מסוגל ללכת שוב באופן עצמאי.
כמה אירוני שאת סגירת המעגל שלו, כמעט שמונה שנים אחרי, הוא עושה במדי הווריירס. ליבינגסטון הוא לוחם אולטימטיבי, נס רפואי, שהחיה את הקריירה כנגד כל הסיכויים וקרוב כעת לקלוז'ר הכי ראוי שיש. אין בסדרת הגמר הזו סיפור יותר מרגש ומעורר השראה. לא לברון, לא סטף קרי, לא דיוויד בלאט. אפילו לא מת'יו דלבדובה.
משחק 6 הלילה: קליבלנד - גולדן סטייט (4:00, ספורט 5)
דיוויד בלאט: "לפעמים כשאתה רואה גדולה, צריך להוריד את הכובע"
מלך בלי צבא: הטוב מ-7, מד הכוח של משחק מספר 5
מגדל הקלפים קרס: ניתוח ניצחונה של גולדן סטייט על קליבלנד
גמדים וענקים: משדר מיוחד מאולפן וואלה על גמר ה-NBA
יש תחושה של מסיבת סיום באוויר. רק לברון יכול להרוס אותה
הפציעה ההיא באה לליביגנסטון בעיתוי האכזרי ביותר. זו הייתה עונתו השלישית בליגה, ורק בתקופה ההיא, בגיל 21, החל להזכיר לקליפרס, שלקחה אותו בבחירה הרביעית בדראפט 2004, מדוע אהבה אותו כל כך מלכתחילה. ממוצעיו היו הטובים בקריירה, ונראה שהחזון לגביו רכז חכם בגובה 2.01 עם יכולות מגוונות, מעין מג'יק ג'ונסון לעניים מתחיל לקרום עור וגידים. כדי להתגבר על הקושי העצום, פיזית ומנטלית, ליבינגסטון מצא מודל לחיקוי מפתיע: וויליס מקגהי, ראנינג בק שמבוגר ממנו בסך הכול בארבע שנים, שהשתקם מפציעה דומה שספג על מגרשי הפוטבול וחזר לקריירה נאה ב-NFL. ליבינגסטון חש שותפות גורל עם מקגהי שכמוהו, היה בחירת דראפט גבוהה ונחשב לכישרון גדול לפני הפציעה.
"אחרי הפציעה שלי התחלתי לקרוא כל פיסת מידע על וויליס", סיפר לימים. "לא פגשתי אותו מעולם, אני לא מכיר אותו אישית עד עצם היום הזה, אבל עקבתי אחריו באובססיביות. אפשר לומר שהייתי סוג של סטוקר. מצאתי בו את הדבר הזה שיעזור לי להתאושש. הוא חשב רק על הפן המנטלי של השיקום. אף פעם לא עבר לו בראש הסיכון הפיזי הכרוך החזרה למשחק, כי הוא רק רצה לחזור לשחק. הוא מעולם לא בכה על מר גורלו וחשב כמה הוא מסכן, הוא פשוט נלחם בזה כמו חיה. הוא ניגש לכל אימון ולכל דבר שקשור בשיקום כאילו זה מה שיקבע אם יוכל לחזור לשחק או לא".
Shaun Livingston and Greg Oden are the two greatest what-if's of the past decade.
RealGM (@RealGM) June 12, 2015אחרי ארבעה חודשים כבר היה מסוגל לכופף את הברך. כעבור שנה וחודשיים הרופאים, שהאמינו שעליו לכרות את הרגל, סיפקו לו אישור סופי לחזור למגרשים. ליבינגסטון חשב שהקאמבק הושלם, אבל אז הגיעה סטירת הלחי לה לא ציפה. בינתיים הזמן רץ, הקליפרס כבר לא ממש חשקו בו, וברחבי הליגה ראו בו במקרה הטוב שחקן גמור, ובמקרה הרע סוג של מקרה סעד. וכך זה נמשך שנים. הנה, רק כדי להבהיר את הנקודה, התחנות שעבר במסע הארוך שמאז הקאמבק מהפציעה ועד החתימה בגולדן סטייט: הוא החליף שמונה קבוצות, הועבר בטרייד שלוש פעמים ונחתך שלוש פעמים נוספות.
"כשחזרתי, אף כבר לא האמין בי. אני באמת חושב שהייתי היחיד שחשב שיש עוד צ'אנס להציל את הקריירה הזאת. הגעתי לכל מיני סיטואציות שהבטיחו לי דברים ומעולם לא קיימו אותם. לא העזו לומר לי מה שחשבו בפנים. כל הזמן קיבלתי את אותו נאום: 'אנחנו מעריכים את העבודה שלך, את התחרותיות שלך, יאדה יאדה יאדה. הכול היה בולשיט. אני זוכר שבמיאמי הרגשתי די טוב, ואחרי אחד הניצחונות פט ריילי קרא לי למשרד שלו. הייתי משוכנע שמשהו טוב הולך לקרות. אבל אז הגיע שוב הנאום הזה".
נקודת המפנה הגיעה בעונה שעברה בברוקלין. בצעד נואש באמצע העונה, כשכלום לא הלך והנטס נראו כמו כישלון עצום, ג'ייסון קיד אלתר והקפיץ את ליבינגסטון לחמישייה הפותחת. עד אז, הם היו במאזן 21:10. איתו כפקטור חשוב זה כבר נראה הרבה יותר טוב. את העונה סיימה ברוקלין במאזן 38:44, וליבינגסטון סיים את העונה עם שיאי קריירה במספר המשחקים העונתי (76) והנקודות (629). הוא קיווה להישאר בתפוח הגדול, אבל קיד, שהעניק לו את המפתחות, עזב. הפעם, לשם שינוי, היה לו משהו למכור כפרי אייג'נט. זה נגמר בחוזה לשלוש עונות בגולדן סטייט, במהלכו ירוויח כ-16 מיליון דולר. זה, כמובן, החוזה הגדול בקריירה שלו.
את המהפך בדעת הקהל אפשר להמחיש דרך דבריו של ג'רי ווסט, כיום אחד האנשים החזקים בגולדן סטייט, שצידד בהחתמה: "אני חושב שצירפנו את אחד השחקנים הכי טובים שהיו בשוק. שון שחקן פנטסטי. אחרי שהחתמנו אותו, אפשר לומר כמעט בוודאות שיש לנו את הקו האחורי הטוב בליגה. הוא יהיה הפליימייקר הכי טוב שלנו".
גם אם הנתונים היבשים לא מצביעים על כך (5.9 נקודות, 3.3 אסיסטים, 2.3 ריבאונדים בממוצע העונה), ליבינגסטון הפך לחלק חשוב בפאזל של גולדן סטייט. הוא אמנם משמש על הנייר כמחליפו של סטף קרי, מה שאמור להשאיר לו פירורים בלבד, אבל מקבל נתח דקות קבוע, וחולש בפועל גם על עמדות נוספות מלבד הרכז. בפלייאוף הוא העלה את הרמה. אפילו סטיב קר העיד במהלך גמר המערב מול יוסטון, אחרי משחק 1 אותו סיים עם 18 נקודות ו-7 ריבאונדים, כי "שון אולי שחקן הספסל הכי חשוב שלנו, לפעמים הוא חיוני יותר אפילו מאיגודאלה".
לצד קלעים פסיכיים כמו קרי וקליי תומפסון, ליבינגסטון הוא האולד סקול שבחבורה. אם סוללת הגארדים של סטיב קר בנויה כמעט ללא יוצא מהכלל מהשחקן המודרני, שמחזיק ביכולות סקורינג משובחות, ליבינגסטון הוא התוספת שצירפו לקבוצה משנות ה-80. למרות סגנון המשחק המיושן והשמרני שלו, שלא לגמרי מתיישר עם אופיה הפרוע של גולדן סטייט, הוא מצליח להשלים נהדר את השחקנים שלצידו. בבליצ'ר ריפורט כבר כינו אותו במהלך הפוסטסיזן "הסו שף של סטפן קרי".
במהלך העונה הסדירה ליבינגסטון היה נכס הגנתי ונטל התקפי, אבל בפלייאוף הוא משתלב היטב בשני צדי המגרש. במובן מסוים, הוא הפך לברומטר השקט של הווריירס. בעונה הרגילה היעילות ההתקפית של גולדן סטייט ירדה ל-0.9 נקודות פר פוזשן כשהיה על הפרקט, ואילו בפלייאוף, בו הוא משחק הרבה יותר דקות לצידו של סטף קרי, היא קולעת 1.32 נקודות פר פוזשן, הנתון הכי טוב מבין כל השחקנים שלה בפלייאוף. גם בהגנה הוא עושה את שלו, ובכלל האפקט שלו על המשחק של גולדן סטייט כמעט תמיד חיובי. במשחק 4 בסדרת הגמר, למשל, הווריירס הביסו את הקאבס ב-25 נקודות בדקות בהן היה על המגרש.
"לליבינגסטון יש חלק חשוב מאוד בעובדה שגולדן סטייט הצליחה להכתיב מחדש את הקצב בגמר, החל ממשחק 4", נכתב ב-USA TODAY. "הוא מתאים מאוד להרכב הסמול בול של סטיב קר כי הוא עוזר בריבאונד ומסוגל לשמור על שחקנים בכמה עמדות".
הקריירה של ליבינגסטון תיחשב לעד כפספוס. אלמלא הפציעה ההיא הוא אמור היה להיות כיום, בגיל 29, הרבה יותר משחקן ספסל בגולדן סטייט, חשוב ככל שיהיה. אבל אם בוחנים רף הציפיות מרגע הפציעה ועד היום, סימני השאלה הופכים לסימן קריאה אחד גדול. ועכשיו,כשהטבעת קרובה מתמיד, כל מי שאי פעם פקפק בו מקבל תשובה ניצחת.
"אחרי כל מה שעברתי, אין לי בעיה להיות במקום שאני נמצא בו היום. לא אכפת לי שאני לא כוכב,שאני לא אחד הרכזים הטובים ב-NBA כפי שחשבו שאהיה. אני מעדיף להיות דמות מעוררת השראה לכל שחקן, בכל ענף ספורט, שעבר פציעה קשה", אמר השבוע, וסיכם את הכול.
