יש תחושה של מסיבת סיום באוויר. רק לברון יכול להרוס אותה

1. יש תחושה של מסיבת סיום.

מישהו שואל את דיוויד בלאט במסיבת העיתונאים: "האם אפשר להוציא מלברון יותר?"

ובלאט משיב: למה עוד אפשר לצפות ממנו, בנאדם? וכולם צוחקים. כי ברצינות: 40 נקודות בשלושה מחמישה משחקים, טריפל דאבל שני, 36.6 נקודות בממוצע, 12.4 ריבאונדים, ו-8.8 אסיסטים; לא רחוק מממוצע 41 הנקודות שהעמיד מייקל ג'ורדן בגמר פלייאוף 1993 – שיא של כל הזמנים לשחקן במעמד הזה. מה אפשר לבקש יותר?

בריאן ווינדהורסט, האיש של לברון ב-ESPN, לא צופה במשחק מהאולם עצמו. הוא יושב באזור העיתונאים עם המחשב שלו, וצופה בו אגב בדיקת מיילים. מה קורה כאן, לעזאזל, אני שואל אותו במחצית, ו-ווינדהורסט עונה בלי להניד עפעף: "הווריירס פשוט משחקים נגד לברון".

ולברון יודע שהוא לברון. נראה שאתה משחק עם יותר ביטחון בגמר הזה, שואל אותו עיתונאי, וג'יימס עונה: "אני משחק עם ביטחון כי אני השחקן הכי טוב עולם. זה עד כדי כך פשוט".

גולדן סטייט ב-2:3 בגמר אחרי 91:104 ביתי על קליבלנד

התגובות, המספרים והממים: סיכום משחק 5 בגמר הלילה

איך הסמול בול שינה את הסדרה: משדר מיוחד מאולפן וואלה

במשחק השחמט מול קר, בלאט נשאר רק עם המלך: מד הכוח

לקאבס אין עוד הילוך: אסף רביץ מנתח את המשחק

נוגעים באליפות: אלבום תמונות מהחגיגה באורקל ארנה

2. יש תחושה של מסיבת סיום. לברון יושב בחדר ההלבשה, רגליו בדלי קרח, והוא מחייך כאילו לא שוחק משחק מספר 5 וכאילו גולדן סטייט לא רחוקה ניצחון אחד מזכייה באליפות. "הוא מקצוען", אומר כריס היינס מה"פליין דילר", "ככה עובדים בביזנס הזה".

אבל יש באוויר תחושה שזה יותר מזה. שאפילו ללברון נגמר הדלק. הוא נתן את כל מה שיש לו – ויש לו הרבה – אבל אפילו זה לא מספיק מול קבוצה כל כך מוכשרת כמו הווריירס.

"בעצם, זה לברון נגד כולם", אומר עיתונאי אמריקאי בכיר. יש בזה הרבה מן האמת. לברון משחק כמעט לבד בסדרה הזו. זה מדהים שאחרי חמישה משחקים הסדרה עדיין בחיים. אלמלא לברון, לכולם ברור שזה היה נגמר ב-0:4 קליל.

הכוח המאגי של לברון בא לידי ביטוי בסירובם המוחלט של העיתונאים האמריקאים יודעי-הדבר להתנבא באשר להמשך הסדרה. אסור להמר נגדו במשחקי להיות-או-לחדול שנערכים אצל לברון בבית, אומר אחד מהם. ויש מי שטוען שבמשחק הבא קליבלנד תשתמש בכל טריק שרק עולה הדעת כדי לא להפסיד ולסיים את העונה. "דלבדובה יעבור דרך החסימות, תהיה מלחמה על כל כדור, זה יהיה קרייזי שיט".

אם בלאט יצליח לסחוט עוד משהו מלברון, יש סיכוי מסוים שהסדרה תסתיים במשחק שביעי. השאלה היא האם באמת עוד נותר בלימון הזה משהו.

2. הווריירס הם חבית של כישרון שמחפשת על הפרקט את הניצוץ שיתחיל את המומנטום שיפוצץ אותה. לאורך המשחק עסוקים שחקני קליבלנד בלכבות את השריפות של המיני-מומנטומים שמאיים לייצר כל סל של המקומיים. הקאבס יודעים שברגע שהווריירס מרגישים בנוח – אפשר, עקרונית, לקפל את הבאסטה.

זה מטיל אחריות גדולה מתמיד על כתפיו של לברון, ששוחקת אותו פיזית אבל גם מנטלית. "חסרו לנו היום אנרגיות", הוא הודה בסיום, "ואם אנחנו נשחק ככה גם במשחק הבא, הם יקבלו את הגביע".

3. האורקל ארנה הוא אולם בן 19,500 אלף מושבים – רק אלף פחות מהקוויקן לואנס ארנה – אבל מפאת הצפיפות והדחיסות שבו הוא נראה קטן בהרבה. אלפי אוהדים מציפים את האזור החל משעת צהריים המקודמות. "אין כניסה עם משקאות, מאכלים וחולצה בצבע בורדו של מספר 23", אומר אחת השומרים בכניסה הדרומית לאזור המגרש.

במשחק עצמו הקהל פושר עד חמים – אבל כשלברון מחזיק בכדור האוהדים יורדים לו לחיים. לברון זורק שלשה מדאון-טאון ולא פוגע בכלום. "אייר-בול", "אייר-בול!", מנעימים האוהדים. הם לא פעילים כמו אוהדיה של קליבלנד, מתחילים לצעוק "דיפנס!" רק ברבע השלישי, אבל זה הסגנון האמריקאי.

קליבלנד נלחמת במשחק הזה כמו אנדרדוגית אירופאית. הוא מורידה את שחקני הווריירס לפרקט באיפון, בכל מצב, והלוז-בולס הולכים אליה. אזור הצבע שלה נראה כמו זירת קרבות. גולדן סטייט, לעומתה, היא הקבוצה הכי אמריקאית ו"פלאשית" שיש: כדורסל יפה, מהיר אבל לא תמיד אפקטיבי. במיוחד כשהשלשות לא נכנסות.

כשסטף קרי עולה למגרש, הקהל כבר עומד כולו על הרגליים. יש סרטון יפה בהצגת השחקנים שמכניס את כולם לאווירה, ואפילו יש אש שרושפת משני הסלים. אבל אם ניתן לנסות ולהשוות בין האווירה האמריקאית לאירופאית, נאמר שהאווירה בארה"ב פשוט לא מפחידה. אם היה מדובר במשחק בית של פנאתינייקוס או של פרטיזן בלגרד, קבוצת החוץ פשוט הייתה חוששת לצאת עם ניצחון.

אבל הקהל באוקלנד בהחלט מעביר אנרגיות לקבוצה הביתית. בין הרבע השלישי לרביעי נעמד אחד האוהדים על קו העונשין ל"אתגר המיץ". אם יקלע, בתוך חצי דקה, לייאפ, זריקת עונשין ושלשה, הוא יזכה את כל יושבי האולם במיץ חינם. הוא קולע את השלשה בשנייה ה-31, אבל המארגנים מוותרים לו. כולם מריעים. הוא מזכיר את הקבוצה שלו: בא לעבודה באיחור, אבל יוצא מזה, איכשהו.

4. יש באוויר תחושה של מיצוי. לברון תשוש, הקאבס על הברכיים, והחבורה של סטיב קר מצאה את הדרך שלה. קרי ותומפסון ואיגודלה וגרין וליבינגסטון וברבוסה נגד לברון אחד; ואפילו האוהדים של אוקלנד מוכנים לוותר על ההזדמנות לארח את משחק מספר 7. מחר בלילה הם יערכו מסיבת צפייה כאן באורקל ארנה, כפי שערכה קליבלנד בקוויקן לואנס אתמול בלילה – הקהל מוזמן למגרש וצופה במשחק באמצעות המסכים.

אמורה להתקיים מסיבת צפייה באוקלנד בערב שלישי. ניצחון בית במשחק השביעי יכול להוות פינאלה מדהימה לקהל שממתין לאליפות מאז 1975, אבל ניכר שאוהדיה של גולדן סטייט היו מעדיפים להעביר את המשך השבוע בחגיגות.

ועדיין, אחרי שכולם הימרו על 0:4 – מקסימום 1:4 – אף אחד לא מוכן להספיד בטרם עת את המלך ג'יימס. המלך עדיין חי. יחי המלך (עד להודעה חדשה).

ohad@walla.net.il