פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ספאחיה: "ההצלחה של בלאט משמעותית עבור כל המאמנים האירופאים"

        ההתנהלות של מאמן קליבלנד, היחס של לברון ג'יימס, ההבדלים בין אירופה לארה"ב והערך של מכבי תל אביב. דיוויד בלאט יחל הערב את אתגר חייו בגמר המזרח מול אטלנטה, שם יפגוש עוזר מאמן מוכר – נוון ספאחיה, שמביא זוויות חדשות לעונה הזו מהעיניים של אחד שנמצא שם

        נוון ספאחיה מאמן פנרבחצ'ה אולקר (רויטרס)
        הרגיש שותפות גורל. נוון ספאחיה (צילום: רויטרס)

        באמצע חודש דצמבר אירחה אטלנטה את קליבלנד והביסה אותה ב-29 הפרש. זו הייתה אחת מתקופות השפל של הקבוצה של דיוויד בלאט. בסיום תפס נוון ספאחיה את בלאט לשיחת עידוד. "היה לדיוויד קשה מאוד", נזכר ספאחיה, "אמרתי לו שלא ידאג, שהם יגיעו לגמר המזרח".

        ספאחיה הרגיש שותפות-גורל: בגלל ההיכרות הארוכה מאירופה, בגלל מכבי תל אביב, בגלל ששניהם הצטרפו ל-NBA באותו קיץ. "באחד הימים שמעתי שדיוויד אמר לתקשורת האמריקאית: 'יש כאן לחץ, אבל אני באתי ממכבי, שם הלחץ הוא הכי גדול'. אהבתי את זה. אם יש מישהו שמבין אותו, זה אני", הוא מספר. "אנחנו מכירים מסוף שנות ה-90', כשדיוויד היה העוזר של פיני במכבי ושיחקתי נגדם בטורניר הארלם. מאז יש לנו מערכת יחסים נהדרת. ההצלחה שלו משמעותית עבור כל המאמנים האירופאים".

        הלילה (3:30, ספורט 5): קליבלנד מתארחת באטלנטה

        הפתרונות של בלאט: ניתוח יחסי הכוחות בגמר המזרח

        18 פרשנים בכירים מתוך 24 מהמרים: הקאבס יעלו לגמר

        הרגע המביך של בלאט מוצע למכירה בחנות ה-NBA

        אטורה מסינה, סן אנטוניו ספרס (AP)
        ספאחיה לא זוכה לתשומת הלב שהוא זוכה לה. אטורה מסינה (צילום: AP)

        בישראל, מטבע הדברים, סוחט בלאט את מרבית הכותרות. גם אטורה מסינה, שהצטרף העונה לצוות העוזרים של גרג פופוביץ' בסן אנטוניו, זכה להתייחסות כאן וברחבי היבשת. מי שנשאר בצל הוא ספאחיה הקרואטי, מאמנה של מכבי בעונת 2006/7, שמונה בקיץ האחרון לעוזרו של מייק בודנהולצר באטלנטה הוקס – מהקבוצות המרשימות ביותר העונה ב-NBA והמדורגת מספר 1 במזרח, שתתמודד החל מהלילה עם קליבלנד על המקום בסדרת הגמר.

        "זו חוויה נהדרת", מספר ספאחיה. "צעד גדול קדימה בקריירה שלי. אני ממש אסיר-תודה על ההזדמנות להיות חלק מצוות האימון הזה. לפעמים אין לי מילים כדי לתאר כמה אני שמח כאן. אני גם אוהב את אטלנטה, עיר טובה עם מזג אוויר טוב. אומנם לא חם כל הזמן כמו בתל אביב, אבל עדיין טוב מאוד. הבעיה היחידה היא שאני לבד. אם היו לי איתי כמה חברים מזאגרב, משפחה, איזה סניף מקומי של מסעדת '206' ו'מסה', זה היה מושלם".

        - איך הגעת לאטלנטה?

        "דרך ריאיון עם המאמן בודנהולצר. אני מכיר אותו 15 שנה, מאז שסן אנטוניו בחרה בפעם הראשונה שחקן שלי בדראפט (בודנהולצר שימש כעוזרו של פופוביץ' בספרס במשך 17 שנה, בין 1996 ל-2013). הוא התקשר אליי, עשינו ריאיון ואחרי חודש הכריזו שקיבלתי את התפקיד. ויתרתי על הצעות מקבוצות גדולות באירופה ועל הרבה כסף כדי להגיע לכאן, אבל לא חשבתי פעמיים. זה היה החלום שלי. תמיד רציתי להבין את ההבדלים בין אירופה לבין ה-NBA, ובסופו של דבר ה-NBA זה הטופ של הטופ – ואני רוצה להיות בטופ הזה, אפילו כעוזר מאמן. הייתי צריך להגיע ל-NBA כבר לפני שנתיים-שלוש, אבל בליגה הזאת אתה לא תמיד מוצא עבודה מתי שאתה רוצה".

        - איך היה המעבר, מבחינתך, לעמדה של עוזר?

        "זה היה קשה יותר אם לא הייתי עושה את התפקיד הזה באירופה. עברו מאז הרבה שנים אבל אין ברירה, אם אתה כמאמן אירופאי רוצה להשתלב ב-NBA, אתה חייב לעשות את זה קודם דרך עמדת העוזר. הכדורסל האמריקאי והאירופאי הוא שונה לגמרי ואתה חייב ללמוד אותו קודם. אני ומסינה הגענו כעוזרים, ונכון שדיוויד מונה למאמן, אבל אל תשכח שבסופו של דבר הוא אמריקאי, שאומנם התחנך כמאמן באירופה, אבל למד כדורסל בארה"ב וגדל עם התרבות הזאת".

        - מה התפקיד שלך ביום-יום?

        "עוזרים מביאים לשולחן רעיונות, והמאמן מקבל את ההחלטות. היה לי מזל בקריירה שהיו לי כל-כך הרבה עוזרים טובים, שהפכו למאמנים טובים: סלאבן רימאץ' בציבונה, איבו נבארו בקאחה לבוראל, גיא גודס במכבי ועוד הרבה אחרים. היום אני חלק מצוות. כל אחד מהעוזרים אחראי על מעקב אחרי כמה קבוצות – קליבלנד לא נמצאת תחת האחריות שלי – וכולנו ביחד לוקחים חלק באימונים. אני מגיע בבוקר למשרד, חצי יום בפגישות ואחר כך יש אימון שלאחריו לפעמים יש עוד פגישות. אני עוזר המאמן הכי מנוסה בצוות, עברתי יותר משחקים ואימנתי יותר שחקנים מהעוזרים האחרים, אז אני משתדל להביא את הניסיון שלי, אבל בסוף אני עושה את אותה עבודה כמו כולם.

        "כמובן שאני גם מקבל בחזרה המון מהצוות ובעיקר מבודנהולצר, שנבחר למאמן העונה בליגה. בינינו, בשנים האחרונות הרגשתי שאני צריך רעיונות חדשים לגבי כדורסל ולהוסיף דברים חדשים לרפרטואר שלי. בודנהולצר עבד כל כך הרבה שנים עם פופוביץ', יש לו ידע אדיר ואני לומד ממנו המון – על ההכנות למשחק, איך לקרוא את המשחק, תרגילים חדשים, סגנון חדש לעבודה אישית עם שחקנים, איך עושים סקאוטינג ברמת NBA, שהוא שונה לגמרי מאירופה, איך עובדים עם תוכנות מחשב מתקדמות... כל כך הרבה דברים חדשים. בהחלט השתפרתי כמאמן. אני לא יודע מה יקרה איתי בעתיד, אבל צברתי הרבה ידע וקיבלתי חוויה משמעותית מאוד".

        - מה היה הכי קשה מבחינת ההתאמה לליגה?

        "בדיוק זה: ההתאמה. הכל היה חדש עבורי. בחודשיים הראשונים חשבתי שאני מתחיל בכדורסל מחדש, כאילו לא ידעתי כלום. זו ליגה של כל-כך הרבה משחקים, וההכנה שונה, האימונים שונים, האינטנסיביות שונה, הגישה לשחקנים היא אחרת ועוד הרבה דברים".

        "אומר לך בפשטות: זה כאילו ספורט שונה כאן. כמות המשחקים משנה את כל צורת הגישה למשחק. עד היום, בפחות משישה חודשים, שיחקנו בערך 100 משחקים, כולל פרי-סיזן. המשמעות היא שכמאמן אתה צריך לגשת לרוטציה בצורה אחרת: יותר מתמטית מאשר לפי תחושה, מה שדווקא מקובל באירופה. באירופה, כשאתה מחליף שחקן, הקהל יכול לשרוק בוז. כאן זה חלק מהעניין".

        נוון ספאחיה עוזר מאמן אטלנטה הוקס מאחורי מייק בודנהולצר (AP)
        "אם אתה כמאמן אירופאי רוצה להשתלב ב-NBA, אתה חייב לעשות את זה קודם דרך עמדת העוזר". ספאחיה, מציץ מימין (צילום: AP)

        - בוא נדבר קצת כדורסל. אטלנטה נראית בפלייאוף פחות טוב מאשר בעונה הרגילה. המספרים שלכם בירידה. איך אתם מגיעים לסדרה מול קליבלנד?

        "אני חולק עליך. המספרים שלנו פחות טובים כי בפלייאוף יש יותר אינטנסיביות והמשחקים יותר טובים וצמודים. תראה, אנחנו לא כל-כך יותר טובים מהקבוצות האחרות. כשאתה משחק נגד קבוצה חזקה כמו וושינגטון אתה לא מצפה לתצוגות ספקטקולריות. שיחקנו מספיק טוב כדי לנצח וזה כבר דבר גדול, כי וושינגטון היא חתיכת קבוצה מצוינת. אני לא חושב שאף קבוצה לא נראית בפלייאוף טוב יותר באופן דרמטי ביחס לעונה הרגילה, אולי חוץ מקליבלנד, אבל מהם ציפו להיראות בפלייאוף יותר טוב".

        - עוד קודם לכן הייתה תחושה שנכנסתם לפלייאוף בירידה. לא סיימתם את העונה הרגילה בשיא.

        "זו האמת. בחודש-חודשיים האחרונים שיחקנו פחות טוב, אבל עדיין הבטחנו את המקום הראשון עשרה ימים לפני סיום העונה הסדירה ויכולנו להריץ את שחקני הספסל. זה פגע במספרים שלנו. אבל בפלייאוף, כששיחקנו בליינאפ מלא ניצחנו במשחקים החשובים – פעמיים בוושינגטון, פעמיים בברוקלין".

        - זה מחבר אותי לשאלה הבאה: אתם מחזיקים ביתרון הביתיות מול הקאבס, אבל מהחוויה שלך, עד כמה יתרון הביתיות ב-NBA הוא משמעותי ביחס לאירופה?

        "זה בהחלט לא כמו באירופה, אבל עדיין חשוב. אנחנו מעדיפים לשחק מול הקהל שלנו, שמקבל השנה חוויה מיוחדת, כי אטלנטה לא הייתה הרבה מאוד שנים בפוזיציה הנוכחית. אנחנו אוהבים לשחק בבית, אבל מצד שני אנחנו קבוצת החוץ השנייה בטיבה ב-NBA, בזכות הקשיחות שלנו, המנטאליות שלנו וההכנה שאנחנו עושים למשחקים".

        - מה אתם מכינים לקליבלנד?

        "אתה מבין שאני לא יכול להיות ספציפי, אבל יש כמה דברים מעניינים לגבי קליבלנד: דבר ראשון, יש להם שני שחקנים מדהימים כמו לברון ג'יימס וקיירי אירווינג. הם הופכים את קליבלנד לקבוצת ה'בידודים' הכי טובה בפלייאוף. אנחנו, מצד שני, קולעים 68% מהנקודות שלנו מאסיסטים, מה שהופך אותנו לאחת הקבוצות הכי קבוצתיות, ככה שזה קרב של שני סגנונות שונים. עוד דבר מעניין לגבי קליבלנד הוא שהם משחקים פחות דקות עם גבוהים 'מסורתיים' ועוברים יותר לליינאפ נמוך שכולל את לברון או את ג'יימס ג'ונס בעמדה 4. לגבי היתר אני רק יכול לומר שאנחנו מנתחים בצורה מעמיקה מאוד את קליבלנד".

        - כמאמן, איך מתכוננים לשחקנים מסדר הגודל של לברון או אירווינג?

        "ברור שיש בליגה שחקנים שנמצאים בקטגוריה משל עצמם, כמו לברון או קיירי או דוראנט או קובי, אבל אתה צריך לדעת שיתר השחקנים ב-NBA, ובמיוחד בקבוצה שלנו, הם כולם חבר'ה עם איכות מדהימה, אופי מיוחד וקשיחות מנטאלית. והחבר'ה שלנו מוכנים. הם מבינים מי זה לברון ומי זה קיירי אבל הם יתחרו בכל אחד. עם שחקנים כמו קארול או קרופורד או שרודר או קורבר ועוד הרבה אחרים אנחנו לא צריכים להתבייש".

        - איך אתה רואה את סוגיית ריבוי הפציעות?

        "לקליבלנד יש פצועים אבל גם אנחנו איבדנו את טאבו ספולושה, שהיה אחד המפתחות שלנו, במיוחד במאץ'-אפ נגד לברון. אתה בונה תוכנית כדי להתמודד עם האינטנסיביות ועומס המשחקים: אחרי משחק מקדישים יום להתאוששות ו-וידאו, ואז עולים לשחק שוב".

        - אתה יודע, באירופה תמיד אמרו שה-NBA זו ליגה של כוכבים מפונקים, אבל בפלייאוף זה בוודאי לא נכון: שחקנים עולים על רגל אחת ונלחמים עד טיפת האנרגיה האחרונה.

        "זה אחד הבולשיטים הכי גדולים. לכל שחקן ב-NBA יש מוסר עבודה אדיר. הילדים האלה עובדים המון באופן אינדיבידואלי. לא משנה כמה אימונים יש, השחקנים האלה יבואו לעבוד לבד או עם מאמן הכושר או עם מאמן שאחראי על 'פיתוח שחקנים'. בסוף כל משחק השחקנים מקבלים את הקטעים שלהם ערוכים בוידאו, ועוברים עליהם מהלפטופ שוב ושוב. כולם מקפידים מאוד על תזונה ומנוחה וזה גוזל הרבה מאוד מאמץ".

        לברון ג'יימס שחקן קליבלנד קאבלירס מול דמארה קארול שחקן אטלנטה הוקס (AP)
        "החבר'ה שלנו מוכנים. הם מבינים מי זה לברון ומי זה קיירי אבל הם יתחרו בכל אחד" (צילום: AP)

        - האתוס האירופאי הוא שהמאמן הוא הדמות החשובה ביותר בקבוצה. בארה"ב הפרנצ'ייז פלייר הוא האדם שעל-פיו יישק דבר. איך המאמנים האירופאים שמגיעים לליגה עושים את ההתאמה?

        "אני מסכים שה-NBA היא ליגה של שחקנים. מערכת היחסים שלי עם כל השחקנים היא מושלמת ואין לי שום בעיה איתם. כולם אנשים טובים. יש לנו הרבה כוכבים, אבל הם בני אדם, והם אנושיים, והם רוצים ללמוד ולתקשר עם המאמנים. אבל זה נכון שאין לנו בקבוצה פרנצ'ייז פלייר כמו לברון. אז אולי את השאלה הזאת אתה צריך להפנות לדיוויד בלאט".

        - שמעת את הסיפורים אחרי משחק מספר 5 בסדרה של קליבלנד נגד שיקאגו: אני לא מדבר על פרשת הטיים-אאוט, אלא על הדברים שאמר לברון לגבי התרגיל האחרון. באירופה דבר כזה לעולם לא יכול היה לקרות.

        "אבל באירופה גם אין לברון (צוחק). תשמע, לגבי פסק הזמן, זה דבר שיכול לקרות. זה עניין של ניסיון. אני לא חושב שזה ביג דיל. לגבי מה שאמר לברון, אני חושב שהתגובה של דיוויד הייתה נהדרת. דיוויד מבין שאין מה להתעסק במשחקים של כבוד. הוא עובר למהלך הבא, למשחק הבא. הוא לא מתעסק בבולשיט".

        - אתה מסכים עם האמירה שנשמעה, כאילו לברון "זרק את בלאט מתחת לאוטובוס" בדברים שאמר?

        "אני חושב שזה לא הביזנס שלי. אני לא צריך לדבר על זה. אבל הדבר היחיד שאגיד לך זה שדיוויד התנהל בסיפור הזה, כמו כל העונה, בצורה יוצאת מן הכלל. הוא הראה לכולם איזה מאמן חזק הוא".

        דיוויד בלאט, מאמן קליבלנד קאבלירס (GettyImages)
        "מתנהל לאורך כל העונה בצורה יוצאת מן הכלל". דיוויד בלאט (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        - אתה חושב שהוא מקבל יחס הוגן מהתקשורת האמריקאית?

        "קראתי כתבות ביקורת על בלאט אבל קראתי גם כתבות חיוביות שהגנו עליו ואמרו שצריך לתת לו לעבוד בשקט ולשפוט אותו בסוף העונה. התקשורת האמריקאית נכנסת עמוק לכל אספקט של המשחק, גם לכדורסל וגם ליחסים בין האנשים בקבוצה. אבל לא הייתי אומר שהתקשורת האמריקאית יותר חודרנית מהתקשורת באירופה. גם בישראל דיוויד התמודד עם תקשורת לא קלה".

        - אתה חושב שהעונה המוצלחת, בסך הכל, של בלאט, תפתח עוד יותר את הדלת בפני המאמנים האירופאים?

        "כל מי שהגיע הקיץ לליגה – גם דיוויד, גם אני וגם מסינה – היינו קרובים ל-NBA גם בעבר. כבר לפני 5-6 שנים דיברתי עם אר.סי. ביופורד מהספרס ואמרתי לו שאני רוצה לבוא. לפי מה שאני יודע, בלאט חשב על ה-NBA מזמן. אני לא יודע איזה עוד מאמן אירופאי רוצה להגיע לליגה, אבל בטוח שזה כמעט בלתי-אפשרי להגיע ישירות מאימון ביורוליג לעמדה של מאמן ראשי ב-NBA. לאמריקאים יש את הרקע שלהם, את המאמנים שלהם ואת סגנון הכדורסל שלהם. הם לא רואים הרבה כדורסל אירופאי ומתרכזים בעצמם. זה הגיוני. זה לא אומר שהמאמנים האירופאים לא טובים, אבל זה אומר שלאמריקאים יש את הדרך שלהם לפתח מאמנים, וכדי להפוך למאמן ראשי ב-NBA אתה צריך להתפתח כאן מבפנים, כעוזר-מאמן. חוץ מזה, יש רק 30 קבוצות ב-NBA ואלפי מאמנים ברחבי אמריקה שמתחרים על מקומות עבודה ספורים".

        - ומה איתך? אתה רואה את עצמך מאמן בליגה יום אחד?

        "קודם כל, כמו שאמרתי לך, אני, כמו כל מאמן אירופאי, צריך לעבור תקופת התאקלמות לליגה שתאפשר לי לבצע את ההתאמות שדרושות כדי להיות מאמן ראשי ב-NBA. האם יש לי אספירציות לאמן כאן? כמובן. באתי לכאן בשביל זה. יש לי חוזה לעוד שנה אחת כעוזר. אחר כך, אם זה יקרה או לא – אני לא יודע. אני לא חושב על זה עכשיו. אני עושה את המיטב כדי ללמוד ולהשתפר. היום אני עדיין לא מוכן להיות מאמן ראשי, אבל נראה בעתיד. דבר איתי לגבי זה בעוד שנה או שתיים".

        ohad@walla.net.il