(1) אטלנטה הוקס (2) קליבלנד קאבלירס
מאזן בעונה הרגילה: 1:3 לאטלנטה.
המאמנים בפלייאוף: מייק בודנהולצר 8:11, דיוויד בלאט 2:8.
איך אטלנטה תנצח: אטלנטה צריכה להיות מוטרדת מהדמיון בינה לבין אינדיאנה של העונה שעברה. גם אינדיאנה נראתה כמו קונטנדרית בכירה בחצי הראשון של העונה ומשהו לא טוב קרה לה בחצי השני, גם היא הצליחה לעבור את שני הסיבובים הראשונים אבל עם הרבה יותר קשיים מהצפוי, גם היא מצאה פתרונות לוושינגטון העיקשת בסיבוב השני, גם היא פגשה את לברון בגמר המזרח. אצל הפייסרס הקריסה הייתה טוטאלית, אצל ההוקס הירידה ביכולת הרבה יותר חמקמקה.
לכן, עם כל הכבוד להתאמות למפגש עם קליבלנד, המאבק האמיתי של אטלנטה הוא מול עצמה, בניסיון למצוא מחדש את היכולת של רוב העונה. אטלנטה של דצמבר-ינואר הייתה נחשבת לפייבוריטית ברורה בסדרה הזאת. אבל שחקני החמישייה, פרט לדמארי קארול, לא נמצאים בכושר שיא והספסל, פרט לדניס שרודר, התפוגג. יחד עם היכולת האישית, נעלמה גם הקבוצה המתואמת והמדויקת שהשתלטה על הליגה לחלקים ארוכים. זה החיסרון של קבוצות המבוססות על יכולת קבוצתית: כל תקלה קטנה באזור צדדי פוגעת באופן משמעותי בכל המכונה. ואטלנטה עמוסה בתקלות צדדיות: אל הורפורד ופול מילסאפ לא בשיא הכשירות, קייל קורבר לא פוגע, תאבו ספולושה פצוע (חשוב במיוחד כי זה משאיר את קארול כשומר היחיד על לברון) ושחקנים שכיכבו מול הקאבס בעונה הרגילה כמו שלווין מאק ומייק סקוט נעלמו לגמרי.
בלאט: "לא מתבייש לומר שאני עוד לומד. שמח לצאת עם השחקנים לקרב"
אזור הנוחות שלו: הדומיננטיות של לברון לעומת ג'ורדן בגמרים אזורים
הכתבים בארצות הברית קבעו: קליבלנד תעבור את אטלנטה בגמר המזרח
גולדן סטייט גברה 106:110 על יוסטון ועלתה ל-0:1 בגמר המערב
מייק בודנהולצר יצטרך ללכת עם מה שהביא אותו עד הלום ולקוות שהקסם עדיין קיים. שתיים מההצגות הגדולות ביותר של הקבוצה שלו היו מול קליבלנד, כולל המפגש במרץ בו קליבלנד שיחקה עם סגל מלא. כאשר אטלנטה טובה היא חושפת את הבעיות של הקאבס. בהתקפה, התנועה ללא כדור והיכולת להמשיך מהלכים מעבר לפעולה הראשונית חושפות את הקושי של הקאבס לשמור על ריכוז ולסיים רוטציות. בהגנה, השילוב בין תיאום לזריזות מונע משחקני המשנה של הקאבס את הזריקות הפנויות שהם רגילים לקבל ומכריח אותם לבצע פעולות מורכבות מדי עבורם.
במפגש במרץ, בודנהולצר שלח שני שחקנים לתקוף את מוליך הכדור בפיק נ' רול וכפה על קליבלנד לא מעט איבודים. ניתן להניח שהוא ימשיך בכך, בעיקר מול לברון ג'יימס. השיטה הזאת תהיה יעילה במיוחד כאשר בלאט ישתמש בהרכב שני הגבוהים שלו. בסיבוב הקודם, כשטימופיי מוזגוב וטריסטן תומפסון שיחקו ביחד ושיקגו הכריחה אותם ליצור, בדרך כלל זה הסתיים רע עבור קליבלנד. יכול להיות שדאבל טים על מוביל הכדור יהיה מספיק אפקטיבי כדי להכריח את בלאט לזנוח את הרכב שני הגבוהים לחלוטין.
מול הרכבים נמוכים, בודנהולצר ינסה לנצל את משחק הפנים של פול מילסאפ, אם לברון ישמור עליו ניתן להתיש אותו בצורה כזו. קיירי אירווינג יצטרך להוכיח שהוא מסוגל לשמור במצבו, אטלנטה תשמח לשחק באופן קבוע על השחקן שלו, קשה מאוד להחביא שומרים נגד ההוקס. הסנטרים של אטלנטה יתגלגלו החוצה ויכריחו את טימופיי מוזגוב להגיע לאיזורים שהוא לא אוהב להיות בהם. בקיצור, לאטלנטה יש כלים לנצל כל חיסרון וכל בעיה אפשרית של קליבלנד, אבל לשם כך בודנהולצר יהיה זקוק לרמת ביצוע שתזכיר את מפגשי העונה הרגילה ולא תאפשר לקאבס בחירות קלות.
איך קליבלנד תנצח: ניתוח הצד של קליבלנד מתחיל היכן שזה של אטלנטה נגמר: עד ששחקני ההוקס יוכיחו אחרת, ההגנה של קליבלנד תוכל להרשות לעצמה להמר. בפלייאוף, עד כה, אחוזי הקליעה מחצי מרחק של אל הורפורד ופול מילסאפ לא מצדיקים הכנות מיוחדות, גם לא אחוזי השלשות של כל הספסל של אטלנטה (פרו אנטיץ' הוא היחיד שם שקולע שלשות ביותר מ-30 אחוזים). בלאט צריך להיות מוכן להתמודד גם עם אטלנטה בשיאה, אבל לפחות במשחק-שניים הראשונים הוא יוכל להתמקד במניעת התנועה ללא כדור לטבעת, משחק הפנים של הורפורד ומילסאפ, החדירות של ג'ף טיג והשלשות של קייל קורבר (במשחק במרץ ג'יי אר סמית' רדף אחריו באופן מוצלח מאוד) ולבדוק אם האחרים מסוגלים לנצח אותו בזריקות מבחוץ.
אפשר להניח שבלאט יעלה בחמישייה את מוזגוב וטריסטן ביחד אבל ייתן דקות ארוכות יותר להרכבים נמוכים. הרכב שני הגבוהים עשוי לחגוג בריבאונד, מוזגוב מסוגל גם לתפוס עמדה מתחת לסל מול שחקנים הרבה יותר נמוכים ממנו. עד שהורפורד יוכיח אחרת מוזגוב יוכל להישאר קרוב לטבעת בהגנה על פיק נ' פופ (מצב בו החוסם מתגלגל החוצה ומתפנה לקליעה). בשנה שעברה, פרנק ווגל מאינדיאנה התמודד עם פיק נ' פופ של השחקן של רוי היברט בסוג של חילוף בו היברט נשאר עם החודר ושחקן החוץ נשאר עם החוסם. אם מוזגוב יתקשה בדרכים אחרות, זה עשוי להיות פתרון מוצלח עבורו. זה לא אידיאלי כי זה יוצר מיס מאץ', אבל זו סיטואציה בה צריך זמן לנצל את המיס-מאץ', זמן בו שחקני הגנה זריזים יכולים לבצע חילופים שיקלו על המצב.
אבל אם מוזגוב יתקשה מול יריבה עם חמישה קלעי חוץ, הפתרון הטוב ביותר של בלאט עשוי להיות להשתמש הרבה יותר בהרכבים נמוכים עם טריסטן תומפסון בסנטר. ההרכבים האלה אידיאליים לחילופים אוטומטיים, פתרון הגנתי שיהפוך את אטלנטה למה שהיא לא רוצה ולא יודעת להיות: קבוצה שמתבססת על בידודים. אני מהמר שבמאני טיים נראה הרבה מסוג ההגנה הזה. בכלל, ההרכבים הנמוכים הוכיחו את עצמם גם בהגנה, כל משחק מול שיקגו היו להם כמה דקות של טירוף. לאטלנטה יהיה הרבה יותר קשה לנצל את קשיי הריבאונד של הרכבים נמוכים של קליבלנד.
בהתקפה, בלאט יכול להיות בטוח שהוא ייתקל בדאבל טים גבוה על לברון. זה יהיה המקום בו החיסרון של קווין לאב יורגש במיוחד, כשחקן פנים שיכול להתפנות לקבל כדור רחוק מהסל, להוות איום בקליעה מבחוץ ובעיקר להשתמש ביכולת המסירה שלו כדי לנצל את היתרון המספרי שנוצר. בלעדיו, שחקני המשנה יהיו חייבים להיות בריכוז מקסימלי במצבים האלה גם בתנועה לקבל כדור וגם ביכולת ליזום יותר מהרגיל עבורם.
אם קיירי אירווינג יהיה קרוב לכושר האמיתי שלו, יהיה לבלאט קל יותר לאפשר ללברון לא להוביל כדור אלא לקבל אותו יותר פעמים בפוסט. זה היה המקום בו הוא היה יעיל במיוחד מול שיקגו. לאטלנטה יש עוד פחות כלים להתמודד עם המקרים בהם לברון משנה צורה לבולדוזר, הוא יפגוש בצבע ידיים הרבה פחות ארוכות. קשה להאמין שקיירי יהיה במצב פיזי טוב מספיק כדי לככב בסדרה, אך אם הוא יהיה מספיק טוב בניצול המצבים בהם ההגנה מתמקדת בלברון והוא נמצא בצד השני זה בהחלט עשוי להספיק כדי שההתקפה של הקאבס תהיה אפקטיבית.
למה זו ה-סדרה: גמר אזורי הוא בדרך כלל מפגש בין קבוצות איכותיות עם שיטה מגובשת שכבר נפגשו השנה ארבע פעמים. לא כאן. שתי הקבוצות הגיעו לגמר האזורי כסוג של ברירת מחדל בקונפרנס המשנה של ה-NBA כשהן רחוקות ממצבן האידיאלי, ואף פעם לא נפגשו בהרכבים הנוכחיים ובכושר הנוכחי. התוצאה היא סדרה במרחק נגיעה מהאליפות שאנחנו לא יודעים עליה כלום.
אנחנו לא יודעים איזה קיירי יגיע לסדרה, אנחנו לא יודעים איזו אטלנטה תגיע לסדרה, אנחנו לא יודעים אם דמארי קארול מסוגל לשמור על גרסת הפלייאוף של לברון, אנחנו לא יודעים אם עוד מישהו באטלנטה מסוגל בכלל להטריד את קינג ג'יימס, אנחנו לא יודעים מה יקרה כשההרכב הגבוה של בלאט, שלא ראה דקה נגד ההוקס עד כה, יפגוש את הרכב קלעי החוץ של אטלנטה (שליטה בריבאונד? חוסר יכולת להתמודד עם הניידות?), אנחנו לא יודעים איך ההרכב הנמוך של הקאבס יתפקד לאורך דקות ארוכות מול קבוצת התקפה מלוטשת. גמר אזורי שמתחיל מאפס זה לא משהו שרואים כל שנה.
ולתחזית: הנה מה שאנחנו כן יודעים: שקליבלנד היא קבוצה קשוחה שיודעת להוציא מעצמה את המקסימום כשזה חשוב לה, ושיש לה את השחקן הטוב בעולם. לכן קליבלנד היא ברירת המחדל בסדרה שיש בה מעט מאוד נתונים התחלתיים ברורים. על אטלנטה אנחנו יודעים מעט מאוד ולא ברור איך תגיב למעמד החדש עבורה. יכול להיות שתתעלה, אבל בדרך כלל צריך להפסיד פעם אחת לפחות בגמר אזורי לפני שממשיכים הלאה, מה שרלוונטי במיוחד לקבוצה שלא מגיעה לסדרה בכושר טוב. 2:4 לקליבלנד.
