שיא השפל: היום המאושר והקשה של דיוויד בלאט

1. בלאט. זה היה אמור להיות היום הגדול ביותר בקריירת ה-NBA של דייויד בלאט. קבוצתו, נטולת קווין לאב וסובלת מפציעות של קיירי ארווינג, ג'יי אר סמית ואימאן שאמפרט, ניצחה בשניה האחרונה במשחק שהפסד בו פירושו היה כנראה הדחה צפויה מהפלייאוף. בעקבות הניצחון נמצא גמר המזרח – ולאור זהותה הצפויה של היריבה, וושינגטון הפצועה או אטלנטה המגמגמת, כנראה גם גמר ה-NBA – במרחק נגיעה.

רק שתחת זאת, באופן שמייצג את כל העונה המוזרה שעוברת עליו, במקום לדבר על הניצחון עוסקת התקשורת – שוב – בחוסר הניסיון של בלאט. ליתר דיוק, בשאלה מי באמת מוביל את הקאבלירס: בלאט, לברון ג'יימס או בכלל העוזר טיירון לו. במצב של שיוויון 84:84, 9.4 שניות לסיום, ביקש בלאט פסק זמן, אף שקבוצתו כבר ביקשה את שני האחרונים שעמדו לרשותה בניסיון קודם להכניס את הכדור למגרש מהצד, 18.8 שניות לסיום. עוזר המאמן טיירון לו תפס את בלאט ברגע האחרון ולמזלו השופטים לא הבחינו בו ולא הענישו אותו בעבירה טכנית. עבירה כזאת הייתה מכריעה ככל הנראה את המשחק, אולי גם את הסדרה וחורטת על מצחו של המאמן המושמץ בארה"ב – והנערץ עד כדי סגידה בארצו – אות קין נצחי. זיכרו כיצד לא הצליח כריס וובר למחוק מהזיכרון הקולקטיבי רגע טראומטי דומה מגמר ליגת המכללות במדי מישיגן נגד צפון קרוליינה, והבינו את גודל הקטסטרופה שנמנעה. בהמשך, 1.5 שניות לסיום, כשבלאט נהנה מההפקר וזכה בפסק זמן מאולתר בזמן שהשופטים בוחנים מהלך במצלמות הטלוויזיה, הוא הורה לכוכבו, לברון ג'יימס, להכניס את הכדור מתחת לסל במקום לנסות לקבל את הכדור ולנצח את המשחק בעצמו. ג'יימס סתר את המאמן, דרש ממנו לתכנן תרגיל חדש ולבסוף קלע סל ניצחון גדול.

קורה. בלאט אכן מאמן חסר ניסיון ב-NBA, וטבעי שלא ישלוט במספר פסקי הזמן. כוכבים גם מתעמתים עם מאמניהם חדשות לבקרים ודורשים את הכדור האחרון לעצמם, בכל רמה. קחו לדוגמה את פסק הזמן המיתולוגי של פיני גרשון וארז אדלשטיין כעוזרו בגמר הגביע ב-1996, כשהמאמן שירטט תרגיל אחד אבל הכוכב, עדי גורדון, דרש לעשות בידוד עבורו – וניצח. הקריירה של גרשון לא נשרטה. לאחר הניצחון של הקאבס, בתוכנית ה-NBA של TNT סיפר הפרשן ושחקן העבר קני סמית על אירוע שעליו שמע מדני איינג', בעבר שחקן הסלטיקס וכיום הג'נרל מנג'ר של המועדון: קייסי ג'ונס, מאמן הקבוצה בשנות ה-80', שירטט באחד המשחקים תרגיל בשניות האחרונות, ואז לארי בירד לקח את הלוח וסימן: "לא משנה מה התרגיל, בסופו אני צריך לקבל את הכדור בדיוק כאן". ג'ונס זכה עם הסלטיקס בשתי אליפויות NBA.

הבעיה היא שהקרדיט שלו זוכה בלאט מהתקשורת המקומית אפסי. לברון ג'יימס אמנם כמעט הפסיד לקאבלירס את המשחק עם עבירת תוקף מיותרת וג'יי אר סמית סייע לבולס לחזור לעניינים עם עבירה טכנית מטופשת, אבל בסוף כולם דיברו על בלאט. ג'יי איי אדנדה, כתב הכדורסל של ESPN, הסביר לי בשיחה בסטייפלס סנטר, אחרי משחק מספר 4 בין הקליפרס לרוקטס, למה האמריקאים לא רואים בבלאט מאמן מנוסה: "אנשים רוצים לראות שהוא יכול לנהל כוכבים ואגו ברמות האלו. מה שעשה בעבר באירופה לא נחשב בעינינו", הוא אומר. "אגב, זה נכון לא רק לגבי בלאט, אלא גם לגבי מאמן מכללות גדול כמו בילי דונובן, שזכה בשתי אליפויות עם פלורידה אבל יתחיל מאפס כשיאמן כוכבים כמו ראסל ווסטברוק וקווין דוראנט באוקלהומה סיטי. מבראד סטיבנס, שהגיע מהמכללות לקבוצה לא מאוד מוכשרת בבוסטון, מצפים רק שיגרום לשחקנים שלו לשחק חזק, אבל הוא לא צריך להתמודד עם אגואים. מבלאט מצפים שיצליח להנהיג את לברון ג'יימס ואת קיירי ארווינג ושינצח". מה ימחוק את סימני השאלה? "רק אליפות", עונה אדנדה. "למרות היעדרו של לאב, אני חושב שקליבלנד עדיין יכולה לזכות בתואר, ואלו הציפיות ממנה".

אדנדה מודה שלא דיבר פעמים רבות עם בלאט ולא גיבש דעה על אישיותו ויכולתו, אולם נדמה היה שההתנפלות החריגה עליו בתום תקריות פסקי הזמן נבעה גם מהסתייגות של אגפים בתקשורת מאופיו. בעוד בישראל נחשב בלאט ל"ג'נטלמן" – דימוי שמעיד בעיקר על שטחיות הסיקור הספורטיבי כאן – עיתונאים אמריקאים רבים מסתייגים ממה שהם מפרשים כיהירות של בלאט, חוסר הסבלנות שלו לשאלות ביקורתיות, האזכור המתמיד של הישגיו באירופה והנטייה להתווכח ולנסות להוכיח שהוא האיש הכי חכם בחדר. בלאט גם חטף חיצים על התירוצים הרבים שהוא שולף בכל הזדמנות. מסיבות העיתונאים שבהן נכחתי אחרי הניצחון הגדול של הקליפרס על הרוקטס ממחישות את הקודים המקובלים בקרב מאמני NBA: כשדוק ריברס נשאל מה החלק שלו בהתקדמות של בלייק גריפין, הוא עונה שהוא לא קשור לכך ושאת העבודה הקשה עשה הפורוורד בעצמו; אחריו מגיע קווין מקהייל המובס, ומצהיר בלי בעיה שהקבוצה שלו פשוט משחקת גרוע. בלי תירוצים, בלי התפארות. אולי זו צניעות מזויפת, אבל כך מתנסחים מרבית המאמנים בליגה, פרט לשניים: גרג פופוביץ' ודייויד בלאט. אחד הרוויח את הזכות להתנצח ביושר, השני טרם.

ההסתייגות של העיתונאים באה לידי ביטוי גם במהירות שבה ג'ייסון לויד מ"אקרון ביקון ג'ורנל" צייץ כי ג'יי אר סמית הגדיר את המהלך שבלאט תכנן בפסק הזמן המאולתר כ"מטופש", רק כי קיבל לידיו תמלול לא נכון של דברי הגארד. לויד מיהר לתקן ולהתנצל, אך הציוצים הרבים בטוויטר שחגגו על האמירה שלא נאמרה העידו עד כמה קהילת האינטרנט של אוהדי ה-NBA רואה בבלאט אאוטסיידר שזמנו קצוב.

הדברים שאמר סמית באמת, לפיהם השחקנים הטילו ספק בשרטוט הראשוני של בלאט, מעידים על הבעיה האמיתית של המאמן: לא עם התקשורת, אלא עם האנשים שהוא מדריך. גם לברון וגם סמית', כך נדמה, יצאו מגדרם כדי לשתף את העיתונאים, ואת העולם כולו, במידע שמוטב היה לו נשאר בין השחקנים לבין מאמנם – שדווקא לא הסגיר במסיבת העיתונאים את ההתרחשות בפסק הזמן. מישהו צייץ בטוויטר שסמית לא רק זרק את מאמנו מתחת לאוטובוס, אלא שהאוטובוס הוא זה מהסרט "ספיד", שדוהר במהירות עצומה. ג'יימס, המנהיג של הקאבלירס והאיש שעל פיו יישק דבר במועדון ובעיר כולה, לא מעריך את בלאט, כפי שניתן ללמוד מדיווחיו של כתב החצר שלו, בריאן וינדהורסט מ-ESPN, משפת הגוף שלו ומהעקיצות התכופות שלו לעבר המאמן בתקשורת, שהאחרונה שבהן הגיעה אתמול. סביר להניח שהיחס הזה מקרין על הקבוצה כולה. העיתונאים לא יכולים למנוע מבלאט לזכות באליפות; הספקות של השחקנים שלו דווקא כן.

זה המקום להתייחס לפיל שניצב באמצע הכתבה הזאת – טור של כותב שורות אלו מנובמבר 2014, בשעה שקליבלנד הייתה שרויה במשבר עמוק, שבו פיקפקתי ביכולתו של המאמן לעמוד באתגר שממתין לו ב-NBA. בעקבות הטור, שבו ציינתי שבלאט הוא אחד מהמאמנים הטובים באירופה אבל יתקשה לתרגם את הסגנון האגרסיבי והתובעני שלו לליגה, ספגתי שובל של קריאות נאצה וירטואליות, שנמשכות עד עצם היום הזה, גם באייטמים שכלל לא קשורים לבלאט, ויימשכו בוודאי גם במורד הטור הזה.

איש איש זכאי לדעתו לדעותיו ולטוקבקיו, הגם שהאווירה הפטריוטית עד בחילה סביב המאמן מלמדת משהו על גבולות חופש הדיבור בישראל הפטריוטית והפרנואידית של 2015. דווקא אחרי שתי הטראומות שחווה אתמול, צריך להודות ביושר שטעיתי בהערכת יכולותיו של בלאט. אף שאת השינוי שחל בקאבלירס במהלך העונה יש לזקוף גם לזכות השינויים בסגל, בדמות צירופם של סמית (שבלעדיו הקאבלירס לא היו מנצחים אתמול), טימופיי מוזגוב ואימן שאמפרט, בלאט מוכיח העונה שקורץ מחומרים כמעט על אנושיים ברמה המנטלית.

מול סביבה לעומתית, כוכב שלא סובל אותו ואוהדים שלא מעריכים אותו, הוא לא מרכין ראש, וממשיך להילחם – וחשוב מכל, לנצח. גם ברמת הכדורסל הוא ויתר על האגו ועל ההתקפה המורכבת שניסה להחדיר בתחילת העונה, זרק את מרבית התרגילים לפח ומתבסס כעת – בצדק – על בידודים לשחקן הטוב בעולם. אף אם יפסיד במקרה בסדרה לשיקגו, בלאט הוכיח שהוא שייך לליגה הזאת. עכשיו הוא רק צריך לשכנע בכך עוד אדם אחד, אולי היחיד שחשוב באמת: לברון.

בקליבלנד יסלחו לבלאט על הטעויות כמו לכל רוקי? רביץ מנתח

לברון הדהים עם הבאזר, קליבלנד איזנה ל-2:2 בשיקגו

לברון גילה שביטל את התרגיל של בלאט בפסק הזמן

הקליפרס שוב רמסו את הרוקטס ורחוקים ניצחון אחד מגמר המערב

הארדן מבקר את טקטיקת האק-א-ג'ורדן: "לא אוהב את זה, זה רע"

2. הקליפרס. אם הקאבס יעפילו לגמר, ייתכן מאוד שיפגשו שם את הקבוצה המשכנעת ביותר בפלייאוף נכון לעכשיו, הלוס אנג'לס קליפרס. רק לפני כשנה, במהלך הפלייאוף הקודם, היו הקליפרס שרויים בחוסר ודאות לגבי עתידם, בעקבות פרשת הציטוטים הגזעניים של הבעלים דאז, דונלד סטרלינג. אמש, בדרך למסיבת העיתונאים בסטייפלס סנטר, חלפתי על פני אדם קירח הלבוש בפשטות שצווח בשמחה כאילו איש אינו רואה אותו. זה היה המיליארדר סטיב באלמר, הבעלים החדש ומלא התשוקה של המועדון, שהוציא אותו מימי הקמצנות והניהול הכושל של קודמו. לקליפרס יש תקווה לטווח הארוך, אבל ייתכן שיומם יגיע מהר מהצפוי.

למען ההגינות, מרבית הסגל הנהדר של הקליפרס נבנה בזמן הג'נרל מנג'ר של סטרלינג, ניל אולשי, כיום בפורטלנד. המהלך הקבוע של השישיה שמובילה את הקבוצה והגיעה ברובה בימיו של אולשי – פיק אנד רול דאבל אלבו של דיאנדרה ג'ורדן ובלייק גריפין לכריס פול, כשהיד הקטלנית של ג'יי ג'יי רדיק ממתינה בפינה אחת ומאט בארנס או ג'מאל קרופורד בפינה השנייה – הוא אולי הנשק הקטלני ביותר בכדורסל כרגע. הרוקטס כשלו לחלוטין בעצירתו. בהיעדרו של הרכז הפותח הפצוע, פטריק בוורלי, נאלץ ג'יימס הארדן, מתקיף גדול ומגן קטן, לשמור על פול ואחרי החילוף בעקבות החסימה נשאר על אחד הגבוהים המפלצתיים, גריפין או ג'ורדן, במיסמץ' חסר סיכוי. מנגד, גם קבוצת הגנה מעולה כמו סן אנטוניו לא הצליחה לעצור את ההתקפה של דוק ריברס, הטובה בליגה לאורך כל העונה. עכשיו, כשההגנה של העוזר לורנס פרנק מתחילה לעבוד, הקליפרס מפחידים. כשלוקחים בחשבון את הגמגום של גולדן סטייט, את המצ'אפ המצוין שיש לקליפרס בצבע מול ממפיס ובעובדה שריברס הוא המאמן היחיד בין השמונה שנותרו בפלייאוף שכבר הוביל קבוצה באליפות, אפשר להגדיר את קבוצתו, בזהירות, כפייבוריטית.

אלא שיותר מכל, ההצלחה של הקליפרס תלויה בספסל שלהם, שעד הפלייאוף הסתכם באיש אחד, קרופורד, שולף נטול מצפון ובושה. ריברס נחשב למאמן מצוין, אבל לג'נרל מנג'ר בינוני. מהלך אחד מהעונה הנוכחית הגדיר את הכישלון: טרייד עבור בנו, אוסטין ריברס, שאכזב בניו אורלינס פליקנס ונחשב לשחקן שעשוי להיפלט מהליגה. דווקא בפלייאוף, ריברס התעורר לחיים, תחילה בהבלחה חד פעמית בסיבוב הראשון מול הספרס ואז בהתפוצצות של ממש מול הרוקטס, שנגדם הוא קולע 16 נקודות במשחק. אם יצליח לשמור על יציבות, לפתע הספסל של הקליפרס הופך משמעותי ומסוכן. ריברס, שחי ואימן בבוסטון בעוד משפחתו ובנו התגוררו באורלנדו, יכול העונה לא רק לקבע את מקומו כאחד המאמנים הגדולים במשחק, אלא גם לפצות את בנו על שנים ארוכות ללא אבא.

עד הניצחון הגדול, בדרך לניצחון הכמעט ודאי בסדרה מול הרוקטס המאכזבים, נאלצו 19,490 הצופים בסטייפלס סנטר לסבול עוד ערב של הטקטיקה הבלתי נסבלת של "האק א שאק", כלומר "האק א דיאנדרה". קווין מקהייל הסביר במסיבת העיתונאים שניסה להאט את הקצב בעקבות יציאתו המוקדמת של דווייט הווארד, שנקלע לבעיית עבירות. למרות זאת, הרוקטס היא קבוצה שמתבססת על ריצה במגרש הפתוח, והיא נפגעה מהמדיניות המוזרה הזאת עוד יותר מהקליפרס. ג'ורדן זרק 28 פעמים מהקו (ודייק ב-10) ושבר את שיא זריקות העונשין במחצית , והתוצאה הייתה מחצית מייגעת שנמשכה 84 דקות. הקומישינר אדם סילבר סיפר לאחרונה שקיבל מכתבים ממאמני נוער שביקשו ממנו לא לשנות את חוקי העבירות כדי שלשחקנים צעירים תהיה מוטיבציה ללמוד לזרוק מהעונשין, אך מנגד ספק אם הילדים שישבו ביציע קיבלו מוטיבציה ללכת לשחק כדורסל אחרי צפייה במחצית האיומה הזאת.

בעוד הקליפרס בדרך למעלה, הפרויקט של הרוקטס מגיע למבוי סתום. במשך מספר שנים מנסה הג'נרל מנג'ר, דריל מורי, מדען מטורף שהכניס את מהפכת הסטטיסטיקה המתקדמת לליגה, לבנות קבוצה שמתבססת על הנחות היסוד המספריות שלו. אלא שמספרים לא לוקחים בחשבון אישיות של שחקנים, וכשמקבצים בסגל אחד את הסופרסטאר גורר הרגליים ג'יימס הארדן, את השחצנות חסרת הבסיס של דווייט הווארד ואת האישיות הבעייתית של ג'וש סמית, התוצאה היא קריסה מנטלית ברגע האמת. גם סגנון המשחק החופשי של הרוקטס, אולי הקבוצה עם הכי מעט תרגילים בליגה, קורס מול ההכנה המדוקדקת של היריבה בפלייאוף. קווין מקהייל היה שחקן ענק, אבל ההתפרקות מעלה סימני שאלה לגבי יכולתו על הקווים. בתחילת העונה הנוכחית הוא חתם על הארכת חוזה לשלוש עונות, אבל יהיה מפתיע מאוד אם יסיים אותן. בינתיים, הוא לפחות הצליח לגנוב לבלאט את תשומת הלב השלילית של אומת הטוויטר, שגוזרת גזירה שווה, ואכזרית, על אגדת כדורסל ועל מאמן מהמזרח התיכון.