מתוך המהדורה: אודי הירש מדבר על מעמדו של דיוויד בלאט בקליבלנד
בתחום אחד, ואך ורק בו, מצטיין כרגע דיוויד בלאט בקליבלנד: יחסי ציבור. הדברים לא נכתבים בביקורתיות או בסרקאזם. מאמן ישראלי לא יכול לקפוץ ממשרה בקבוצה אסיאתית שזכתה באליפות אירופה למינוי למועמדת לאליפות ה-NBA בלי מנה גדושה של שיווק עצמי. גדולי וטובי המאמנים בליגה לאורך השנים, בראשם פיל ג'קסון ופט ריילי, התמחו ביכולת למכור את עצמם במקביל ליכולות האימון שלהם. בלאט וסוכניו נתנו עבודה בקיץ, עת מיתגו אותו כ"גאון התקפי" וכמאמן שכל מה שנגע בו הפך לזהב. בלאט ממשיך למכור בלי הפסקה גם בימים האחרונים, ולא מרים ידיים אפילו בימי משבר. לאדריאן ווז'נרובסקי מ"יאהו ספורטס", אחד מכתבי ה-NBA החכמים ביותר ומי שאחראי לספר המופת "הנס של סנט אנתוני" סיפר שזכה ב-25 אליפויות. במסיבת העיתונאים לאחר התבוסה לטורונטו סיפר שמעולם לא היה בסיטואציה כזאת בקריירה שלו. הוא טען גם שמעולם לא סיים עונה במאזן שלילי ושזה לא יקרה השנה בפעם הראשונה.
האמירות האלו מרשימות, רק שאינן קשורות למציאות. בלאט מאמן כמקצוען החל ב-1994, ובחלק לא קטן מהעונות מאז היה עוזר מאמן. כיצד, אם כן, זכה ב-25 אליפויות? זה כולל את קבוצות הילדים והנערים של מכבי חיפה ונהריה שאותן אימן בימיו כשחקן? במהלך הדרך, חשוב להזכיר, היו לו גם עונות גרועות, שבמהלכן פוטר מאפס פילזן, ניצל מירידה עם בנטון טרוויזו, קרס עם דינמו מוסקבה או סתם סיים עם מאזן שלילי (כולל פלייאוף) עם גליל עליון. זה קורה לכל מאמן, רק לא למאמן המדומיין שבלאט המציא מעבר לים. כמעט שכחנו: רק לפני שנה וקצת הוא הפסיד את האליפות כמאמן מכבי תל אביב, וזאת אחרי טאטוא מביך מידי ריאל מדריד ברבע גמר היורוליג. רק שבצד השני של האוקיאנוס לא ממש מתמצאים בהלכות הכדורסל האירופי. זה פשוט רחוק מדי. רק השבוע כתב בריאן וינדהורסט, כתב רציני ומוכשר, שבלאט אימן במשך השנים בליגה האדריאטית. ככל הזכור לי, המאמן בילה שתי עונות באותה ליגה. אחת הסתיימה בתואר מגוחך, האחרת בהפסד מביך בגמר לקבוצה של שחקן אחד, זאדאר של מרקו פופוביץ'. הרשו לי לנחש שאת זה בלאט לא יזכיר במסיבת העיתונאים אחרי ההפסד הבא.
עוד על דיוויד בלאט וקליבלנד:
בלאט מבטיח: "מעולם לא סיימתי במאזן שלילי וזה לא יקרה כאן"
אבל התקשורת ממשיכה לקטול
הקבוצה הכי לוהטת ב-NBA: פורטלנד
ראש עיריית אקרון על לברון ג'יימס: "הוא טוב יותר כאדם מאשר כשחקן כדורסל"
למעשה, בלאט תמיד היה גאון שיווקי. בניגוד לאנשי מכירות אחרים, כמו אברהם גרנט ושרון דרוקר, הוא ידע להסוות תמיד את תהליך המכירה ולבצע אותו באלגנטיות, בלי להשאיר עקבות. גרנט קנה בעיקר את לבם של המעסיקים אבל עורר אנטגוניזם בקרב הציבור הרחב, בעוד דרוקר נתפס תמיד כמי שמשקיע יותר ביח"צ מאשר בהגנת לחץ. בלאט, לעומת זאת, תמיד היה "הג'נטלמן", גם אחרי שתפס באגרסיביות את מקומו של אריק שיבק בעונתו הראשונה בגליל; גם כששוחח בטלפון עם ספסל מכבי תל אביב והעביר את תוכן פסקי הזמן של אפי בירנבוים בגמר הפלייאוף מול ירושלים ב-1999, מעל לראשו של עוזר המאמן דאז ברד ליף; גם כשהתבכיין וטינף בפומבי על מעסיקיו ממכבי תל אביב בשנים האחרונות; גם כשהשתולל באופן מביש וחסר שליטה על הקווים. לעולה החדש והסימפטי, בעל הדיבור הרך והמבטא החינני, נסלח הכול.
הבעיה היא שבמגרש הכדורסל נחשפת האמת. אין בלופים, בטח לא ברמה הגבוהה ביותר של המשחק, ב-NBA. למרות ההסתייגויות, חשוב לומר שבלאט הוא מאמן כדורסל טוב מאוד. הוא יסודי, וורקוהוליק, תלמיד של המשחק, מעודכן בכל החידושים, בעל דרייב עצום להצלחה, קשוח. לפעמים זה מצליח לו, כפי שקרה בעונה האחרונה, ולפעמים לא, כפי שקרה במקרים שצוינו לעיל. לכן, בלאט הוא באמת מהמאמנים הבכירים באירופה, כפי שצוין בחודשים האחרונים פעם אחר פעם על ידי כתבי ה-NBA, אבל הוא לא הבכיר שבהם, אפילו לא קרוב. גם בשנים הפחות טובות שלו, אף אחד לא מדגדג ולא יכול לצחצח את הנעליים לגאון האמיתי של היבשת, ז'לימיר אוברדוביץ'. אחריו בדירוג, בלי מתחרים, אטורה מסינה, כיום סתם עוזר מאמן זוטר בסן אנטוניו ספרס. אחר כך, זה לצד זה, דושאן איבקוביץ' הגדול ואחד, אולי שמעתם את שמו, פיני גרשון. האחרון, אגב, הוא גאון התקפי אמיתי. מאמן כדורסל פחות יסודי מבלאט, אבל חד יותר מעוזרו לשעבר בצד ההוא של המגרש. ואז מגיע מאמן קליבלנד קאבלירס. קרוב לצמרת, אך רחוק מהפסגה.
רק שלבלאט יש דרך מאוד מסוימת להוציא את המירב מקבוצותיו: הוא נודניק בלתי נלאה. הוא צועק על שחקניו ואז צועק עליהם עוד קצת. לפעמים, אם זה לא מספיק, הוא גם מקלל אותם, ככה בקטנה. זה בסדר: כך מרבית המאמנים האירופאים הבכירים מאמנים את קבוצותיהם. זה הסגנון כאן. רק שהסגנון הזה לא רלוונטי ב-NBA, אלא בליגת המכללות האמריקאית. בעונות הגדולות של מכבי תחת בלאט, במיוחד ב-2011, היא הייתה פשוט קבוצת מכללות משודרגת, ששומרת באגרסיביות על כל המגרש ומשחקת באינטנסיביות שהולמת ילדים בני 20. בלאט היה על הקווים, מדרבן, צורח ומקלל. כמו שמקובל במכללות, שם המאמן הוא מלך.
ב-NBA זה לא עובד. שלושה מאמני NBA מרשים לעצמם להשתולל באמת על הקווים: גרג פופוביץ', שהוא אחד האנשים הכריזמטיים והחכמים על פני הגלובוס; סטן ואן גאנדי, פעם באורלנדו וכיום בדטרויט, אחד מאנשי המקצוע המוערכים בליגה; וטום ת'יבודו, גאון הגנתי (אבל על אמת, לא בכאילו). השאר מאמנים בכוח האישיות המרשימה שלהם, הידע הרחב והיכולת להתחבר לשחקניהם. יש שעושים זאת בהצלחה, ויש שמפוטרים. בלאט לא יכול באמת לקלל את לברון ג'יימס, קווין לאב או קיירי ארווינג. הוא לא יכול לצרוח עליהם מלוא הגרון. בניגוד לפופוביץ' ו-ואן גאנדי, הוא לא הג'נרל מנג'ר של הקבוצה שלו. השליטה שלו מוגבלת ומעמדו מעורער בהגדרה. הכוכבים שלו חזקים יותר ממנו.
במילים אחרות, בלאט מנסה לאמן כשהסגולה העיקרית שלו בתחום הניג'וס ניטלת ממנו. הוא בטריטוריה חדשה אימון על ידי שכנוע וניכר שאינו מכיר את כלליה. כשסטיב קר, מאמן רוקי אחר שבלאט אמור היה להיות עוזרו, מנסה לשכנע את כוכבי גולדן סטייט להקשיב לו, הם רואים לנגד עיניהם שחקן עבר שקלע סלי ניצחון בגמר הפלייאוף, שדרן מחונן וג'נרל מנג'ר מצוין. קר שוחה בליגה. כשבלאט עומד בפני שחקני קליבלנד, הם רואים לנגד עיניהם מישהו מהמזרח התיכון שלא דרך ב-NBA מעולם. הוא חייב להיות בעל אישיות כמעט לא אנושית כדי לרכוש את לבם: מלא ביטחון ברמות מטורללות, מסוגל להתעמת עם הכוכב הגדול ביותר בדיוק כמו עם אחרון שחקני הספסל, שולט באופן מוחלט בתחום הטקטי ומנהל משחק מושלם (תחום שבו בלאט לא הצטיין גם באירופה, עוד בימים שדיוויד פדרמן שמע את הקולות). לברון ג'יימס, קווין לאב וקיירי ארווינג, שנראים כרגע אדישים ומרוחקים, אינם אנטישמיים או רעי לב ככה פועלים שחקני על. הם בוחנים אותך בכל שניה, ואם הפסדת את אמונם תתקשה מאוד להחזיר אותו.
בלאט קיבל הצעה שלא ניתן לסרב לה מקליבלנד, אבל הקריירה שלו הייתה יוצאת נשכרת אם היה מבלה מספר שנים כעוזר ולומד את הדינמיקה של הליגה. זו גם הייתה הכוונה הראשונית של המאמן, עד שסנוור את אנשי הקאבלירס בריאיון. הוא עשה זאת מכיוון שהוא איש מכירות מעולה, רק שהתכונה הזאת כוחה יפה רק לקבלת התפקיד. כדי להצליח, בלאט יצטרך לעצום עיניים, לדמיין שלברון ג'יימס הוא בעצם דווין סמית ולהתייחס אליו כאילו הוא סתם שחקן כדורסל ולא השחקן הכי טוב בעולם. זו הדרך היחידה שבלאט יודע לאמן. אה, כן: עליו לקוות שלברון לא ידרוש למחרת מההנהלה את פיטוריו, כי כאן זאת לא הליגה האדריאטית.