אין עליכם: המאמן, שחקן ההגנה, הרוקי והשחקן השישי ב-NBA

בקושי נכנס לכמעט נכנסו: דיאנדרה ג'ורדן. אם יזכה בתואר זאת תהיה בחירה רעה, כי נציג מהקבוצה שבמקום ה-16 ביעילות הגנתית לא אמור להתמודד על התואר.

כמעט נכנסו: סרג' איבקה, אל הורפורד, אנדרו בוגוט, מייקל קיד גילכריסט.

מקום שלישי – קאווי לאונרד: אזהרת מסע: מי שמתכנן להגיע בקרוב לסן אנטוניו, שישתדל לא לכדרר יותר מדי. בכלל, עדיף להימנע מלהגיע לסן אנטוניו בחודשיים הקרובים. לקח לקאווי זמן להיכנס לעונה, גם בגלל פציעות, אבל מאז האולסטאר זה הדבר האמיתי, גרסה משופרת של ה-MVP של הגמר. וזה מתחיל בהגנה. קאווי מנטרל כוכבים יריבים, כשמתחשק לו הוא שומר על קבוצות שלמות וידי התמנון שלו מאתרות כדורים בכל מקום (2.7 חטיפות למשחק מאז האולסטאר). מפחיד לחשוב מה יקרה כשהוא ילמד לשחק ככה עונות שלמות.

מקום שני – רודי גובר: לא מזמן הרחבתי לגבי תופעת הטבע מצרפת. גם אצלו הסיפור מתחיל אחרי האולסטאר, מאז הוא העוגן של הגנה שמספקת מספרים בקנה מידה היסטורי ואחת השאלות המסקרנות לקראת העונה הבאה היא אם יוטה מסוגלת להתקרב לכך בעונה שלמה. הוא מסתדר עם שחקני פוסט וגם עם סנטרים זריזים, הוא יכול לשמור על שחקני חוץ אם יוצא לו ובעיקר הוא הופך את הטבעת של הג'אז למקום שהכי קשה להגיע אליו בליגה. האפשרות שישתלט על הקטגוריה הזאת לעשור הקרוב לא מופרכת.

מקום ראשון – דריימונד גרין: ההגנה של קאווי וגובר הייתה מנקרת עיניים בחודשיים האחרונים, אבל יש גם את החצי הראשון של העונה. בתמונה הגדולה, גולדן סטייט תסיים את העונה בקלות כקבוצת ההגנה הטובה בליגה, והיא הייתה כזאת גם כשאנדרו בוגוט הנפלא היה פצוע. ההישג הגדול של גרין בקטגוריה הזאת היא שהוא שבר את החלוקה בין שחקני פנים לשחקני חוץ. הוא גם וגם. היכולת שלו להסתדר עם חלק גדול משחקני הפנים בליגה אפשרה לסטיב קר לשחק עם הרכבים נמוכים ולהשתמש בחילופים אוטומטיים יותר מכל קבוצה אחרת. ככל שהעונה התקדמה קר הרגיש יותר בנוח ללכת הכי נמוך שיש עם הרכב קטלני שבו דריימונד הוא הסנטר. הוא מתמודד בריבאונד עם כל אחד, הוא מגן על הטבעת כמעט ברמה של סנטר, הוא תמיד מוכן לעזרה והוא השחקן היחיד בליגה שבאמת מסוגל לשמור על חמש עמדות. תהיו בטוחים שרוב הסקאוטים בליגה קיבלו תמונה של דריימונד עם מסר ברור מהג'נרל מנג'ר שלהם: תמצאו לי אחד כזה.

מסכמים עונה: ההחלטה הכי חשובה של בלאט כמאמן הקאבס

מסכמים עונה: השדרוג הגדול שעומרי כספי עשה בשנתו השישית ב-NBA

שחקנה של אטלנטה תאבו ספולושה גמר את העונה בשל שבר בקרסול

לא נכנס: מצטער, דיוויד בלאט, גם כאן תופסת השאלה מה עם החצי הראשון. הוא יתנחם בכך שניתן להכניס אותו לאותו משפט עם גרג פופוביץ': מאמנים שהביאו קונטנדרית לשיא בזמן זה מצוין, אבל כאן מחפשים כאלה שהוציאו יותר מהצפוי מקבוצות פחות מוכשרות.

כמעט נכנסו: קווין סניידר, בראד סטיבנס, דייב ייגר, קווין מקהייל.

מקום שלישי – ג'ייסון קיד: הוא מעצבן ויחסי האנוש שלו מפוקפקים, אבל לאמן ג'ייסון קיד יודע. בעונת הבכורה שלו הוא ביצע מהפך פנים-עונתי מרשים בברוקלין, השנה הוא המשיך את הקו ולקח את מילווקי למקומות שאף אחד לא ציפה שתגיע כל כך מהר. למרות הפציעה של ג'בארי פרקר, למרות ההיעלמות של לארי סנדרס, למרות שאפילו את הסקורר המוביל ברנדון נייט לקחו לו באמצע העונה. הוא השתמש באוסף הפורוורדים הארוכים שלו כדי לבנות הגנה יעילה מאוד ומצא פתרונות לבעיית הריווח בהתקפה. אחרי הרבה מאוד שנים, מילווקי חזרה להיות אחת הקבוצות עם העתיד המבטיח ביותר בליגה.

מקום שני – מייק בודנהולצר: הגענו לשני המועמדים האמיתיים. באמצע העונה מיקמתי אותו במקום הראשון המשותף, ההחלטה של אטלנטה להוריד הילוך בשלב מוקדם מאוד פגעה בסיכויים שלו לזכות בתואר. אבל זה לא מקטין בכלום מהיצירה המפוארת שלו. בודנהולצר לקח אוסף של שחקנים חביבים והפך אותם לסן אנטוניו של המזרח, עם סגנון מלהיב, הגנה מפתיעה לטובה ותרומה מרשימה גם מהספסל. למרות הנטייה לזלזל בה, אטלנטה מגיעה לפלייאוף כקונטנדרית אמיתית שמסוגלת לנצח כל יריבה. גם בגלל שעל הקווים נמצא התלמיד המצטיין של פופ.

מקום ראשון – סטיב קר: זמן טוב להזכיר שאת העונה שעברה גולדן סטייט סיימה עם 51 נצחונות ונאבקה על מקום בפלייאוף כמעט עד הסוף. השנה הווריורס בדרך לאחת העונות הרגילות הגדולות אי פעם, עם סיכוי ל-67 ניצחונות אם ייקחו את זה ברצינות עד הסוף, כמות שרק קבוצה אחת הגיעה אליה מאז שיקגו של ג'ורדן (אגב, הקבוצה הזאת, דאלאס, הפסידה לגולדן סטייט בסיבוב הראשון ב-2007). זה קורה במערב שהיה השנה איכותי וקשה מתמיד וזה קורה בקבוצה שהשחקן הבכיר ביותר שהיא צירפה לסגל בקיץ הוא שון ליבינגסטון. וזה קורה בזכות מאמן שהבין שמדובר בקבוצה עמוסה במוסרים נהדרים ושחקנים חכמים ובנה שיטה התקפית שמנצלת את האיכויות הייחודיות שלהם. גם בהגנה הוא ידע לנצל את היתרונות של הסגל שלו ולקח כמה הימורים מעניינים מאוד. עכשיו קר מתחיל את הפלייאוף הראשון שלו כמאמן ראשי כפייבוריט לאליפות, הציפיות האלה מגיעות קודם כל בזכותו.

לא נכנסו: כמו תמיד אצלי, שחקני שנה שנייה. מצטער רודי ויאניס.

כמעט נכנסו: ניקולה ווצ'ביץ', אנתוני דייויס, דונטאס מוטיונאס, קליי תומפסון.

מקום שלישי – חסן וויטסייד: קצת מאולץ להכניס לכאן שחקן שבפעם הקודמת ששיחק ב-NBA הוא שיחק 18 משחקים ב-2012, אבל אי אפשר לסכם את העונה הזאת בלי להתייחס לתופעת וויטסייד, ויש סוג של הסכמה בליגה שזאת הקטגוריה אליה הוא שייך. כי מה שקורה איתו בחודשים האחרונים באמת מעיד על השיפור שהוא ביצע, גם ברמה המקצועית וגם המנטלית, שאפשר לו להפוך משחקן שנע בין קצה הספסל ב-NBA לכל מיני ליגות בעולם לאחת ההבטחות הגדולות בליגה. הוא ריבאונדר וחוסם ברמות הגבוהות ביותר, יש לו ידיים נהדרות ואפילו כמה מהלכים מעניינים בפוסט, הוא סבן פוטר אתלטי מהסוג שכל קבוצה מחפשת בימינו. הוא יכול להפוך לאולסטאר עם חוזה של שמונה ספרות או להרוס הכל תוך דקה, מה שבטוח זה שכשהוא על הפרקט הוא מהפנט.

מקום שני – דריימונד גרין: כן, שוב הוא. שחקן ההגנה של העונה התברר השנה גם בכוח התקפי משמעותי. הוא קולע שלשות, הוא מגיע לטבעת, יש לו חלק חשוב במשחק המסירות של הווריורס והוא יעיל במיוחד כשהוא חוסם בפיק נ' רול, מקבל כדור באזור קו העונשין ומשם מקבל החלטה. כשזה קורה בהרכב נמוך זה מהלך שאין דרך לעצור. ומדובר בשחקן שבשנה שעברה היה מחליף בינוני עם תרומה מינימלית להתקפה.

מקום ראשון – ג'ימי באטלר: למרות הפציעה שהובילה לתקופה מעט פחות טובה בחצי השני, זו עדיין קטגוריה שרשומה על שמו. שחקן הכנף של שיקגו היה מהשחקנים המאכזבים של העונה שעברה, מה שהפך את עונת הפריצה שלו למפתיעה כל כך. פתאום הוא שחקן התקפה קטלני בצבע, פתאום גם השלשות נכנסות באחוזים סבירים. הוא ביצע את קפיצת המדרגה מעוד שחקן חמישייה לאולסטאר, הוא קולע השנה שבע נקודות יותר עם שדרוג משמעותי באחוזים מכל הטווחים. בשביל עונות כאלה המציאו את הקטגוריה הזאת.

כמעט נכנסו: מרכוס סמארט, ג'ורדן קלרקסון, יוסוף נורקיץ', אלפריד פייטון.

מקום שלישי – נרלנס נואל: מחשבה מטרידה: יכול להיות שבחירת הפצועים של סם הינקי תוכיח את עצמה בסוף? יכול להיות שנואל וג'ואל אמביד יהפכו לצמד שחקני הפנים המפחיד בליגה? בכל מה שקשור ללהפחיד, נואל עשה את שלו בגדול בעונת הרוקי. הוא יסיים אותה עם כמעט שתי חטיפות ושתי חסימות למשחק, הוא קולע עונשין ומוסר טוב מהצפוי, יש ימים שנדמה שהוא נמצא בכל מקום בהגנה ומאז האולסטאר המספרים שלו זינקו והוא עושה הרבה פחות שטויות. אם יישאר בריא, קשה לשים גבול למה שהוא יכול להגיע אליו.

מקום שני – ניקולה מירוטיץ': דווקא באירופה רבים חשבו שהוא יהיה פלופ ב-NBA, אבל האמריקאים סימנו אותו כאירופאי המסקרן ביותר של השנים האחרונות והם נהנים מכל רגע. היו לו עליות וירידות ורוטציית הגבוהים העמוסה של שיקגו הפריעה לקמפיין רוקי העונה שלו, אבל לקראת הסוף הוא ביצע קפיצת מדרגה. יש לו יותר ויותר ימים שהשלשות נכנסות, הוא משתלט על רבעים אחרונים ושום דבר לא מפחיד אותו. לאחרונה הוא משחק לא מעט גם כסמול פורוורד, פשוט כי הוא טוב מכדי לא לקבל דקות. הרוקי היחיד שמשפיע בקבוצה איכותית.

מקום ראשון – אנדרו וויגינס: כל פעם שמירוטיץ' נראה בדרך לגנוב לו את התואר, וויגינס מזכיר שזאת השנה שלו וזה המחזור שלו. לקח לו חודשיים להיכנס לעניינים, אך ב-2015 הוא קולע 19 נקודות למשחק ומוסיף 4.8 ריבאונדים ו-2.3 אסיסטים. הוא מגיע בקלילות לצבע, מסיים טוב ליד הטבעת ועם התקדמות העונה למד גם לסחוט עבירות. יש לו בארסנל זריקה יעילה מאוד בסטפ-בק שקשה מאוד לעצור. ההגנה שלו טובה עם פוטנציאל להתפתח למצוינת. כשהוא יוסיף לכל זה קליעה משלוש, ואין סיבה שלא כי יש לו טכניקת זריקה נהדרת, הוא יוכל להיראות כמו השחקן הזה שפנטזו עליו כשהחלו לדבר עליו עוד בתיכונים.

כמעט נכנסו: אנתוני מורו, או ג'יי מאיו, אנדרה איגודלה, ניקולה מירוטיץ'

מקום שלישי – איזיאה תומאס: מירוטיץ' כמעט חדר גם לכאן, אבל בסופו של דבר הקטגוריה הזאת שייכת לשלושה תאומים זהים, שלושה שחקנים מאותו אבטיפוס קלאסי של השחקן השישי: הקומבו גארד הסקורר. איזיאה הוא המגוון מבין השלושה, היחיד שמסוגל גם לנהל משחק ברמה מסוימת, אבל הוא גם הבעייתי ביותר. העובדה שפיניקס העדיפה להיפטר ממנו אחרי שכבר ויתרה על גוראן דראגיץ' ולמרות חוזה מאוד נוח מעידה על סימני השאלה סביבו. בבוסטון הוא משתלב יפה ומשלים נהדר את סמארט ואייברי ברדלי ההגנתיים שעולים בחמישייה. אולי הוא מצא לו בית בעוד אחד מהכוחות העולים בליגה.

מקום שני – ג'מאל קרופורד: הפציעה שגרמה לו להחמיץ 17 משחקים אמורה לתת חותמת סופית על כך שג'מאל יאבד את התואר השנה לשחקן שעושה כמעט אותו דבר. אין מה לחדש לגביו: הוא עולה מהספסל, לא עושה שום דבר חוץ מליצור לעצמו מצבי זריקה ויש יותר מדי ימים שאין דרך לעצור אותו.

מקום ראשון – לו וויליאמס: יש לו סיפור מרגש של חזרה מפציעה קשה לקבוצה חדשה בה הוא הפך לשחקן מפתח. המחליף הבכיר של טורונטו עוזר לקנדים להישאר במאבק על המקום השלישי במזרח למרות הפציעה של קייל לאורי, הוא יודע להתעלות ברבעים אחרונים ומול קבוצות גדולות (קליבלנד סבלה ממנו במיוחד), הוא זורק המון שלשות וסוחט המון עבירות. המספרים שלו כמעט זהים לאלה של קרופורד, העובדה שיש לו 20 משחקים יותר כמחליף צריכה להכריע לטובתו, בטח אחרי שלשת הניצחון שלו הלילה.