השבוע החולף עמד בסימן קאמבקים שליליים. כך, למשל, פרשת אלי אוחנה והבית היהודי גילתה כמה מוגן מאמן נבחרת הנוער בהתאחדות לכדורגל. האם מקובל כל כך שאדם יודיע על התפטרותו מארגון, יוותר על המשרה החדשה ומיד ישוב לנהל מו"מ (שצפוי לצלוח) עם מקום עבודתו הקודם? אל תנסו את זה מול המעסיק שלכם.
בומרנג אחר היה לברק יצחקי. במשך תקופה ארוכה נעדר השחקן עם הכישרון הטבעי הכי גדול, אולי, במדינת ישראל, כיכב בגביע המדינה, החמיץ מספרת נדירה והבקיע שער ייחודי מול הפועל אשקלון. אותו יצחקי, שהיה פצוע במשך עשרה חודשים, מתח את שריר הירך האחורי ויפספס את הדרבי. כנראה שאפילו יותר מזה.
גם "הקומץ" של מכבי תל אביב עשה חזרה מרשימה. חלק קטן מאוהדי מכבי תל אביב התקבץ מחוץ לקרית שלום ושרף את דגל הפועל תל אביב. "יצר לב האדם רע מנעוריו", נכתב בספר בראשית, ואותם ונדליסטים אלימים שוחרי מלחמה מוכיחים שלא יעזרו קמפיינים נגד אלימות, כשהם רוצים לעשות נזק הם גם יעשו נזק. אם אותם חוליגנים חסרי כבוד מפגינים נוכחות, מובן כעת מדוע גם המשטרה חוזרת ליציעים, בעוד מהלך שמזכיר כמה אנחנו צריכים שיגנו עלינו מפני עצמנו.
והיה עוד קאמבק לא חיובי במיוחד. הוא שייך למכבי חיפה. קאמבק של מפסידים.
עוד מליגת העל
בעקבות התיקו מול מכבי נתניה: הנהלת הפועל פתח תקוה תדון במצב הקבוצה
שחר זועם על שחקני מכבי חיפה: "זו בושה"
קאיודה הולך? "לדברים של רוני לוי יהיה משקל"
מאמן סכנין אלי כהן: "במצב הזה רק הנקודות חשובות"
מקום 3: מרקו בלבול
מדהים איך ששבוע אחד נראה לפעמים כמו חודש. רק ביום ראשון שעבר כולנו היינו משועשעים מהפנדל של מאור בוזגלו, מ"כישוף הוודו" של מדו קמארה ומהחזרה של אלירן עטר לכדורגל הישראלי. "בונים כאן משהו לשנים הבאות", הכריז יוסי בניון אחרי הניצחון על הפועל באר שבע והוסיף: "אנחנו בדרך הנכונה".
כי ככה זה השנה במכבי חיפה. כל ניצחון מייצר את האשליה של דרך נכונה, או של דרך בכלל. מי זוכר היום איזו אופוריה הייתה שם אחרי ה-2:4 על בני סכנין במחזור הפתיחה? אלא שהנסיעה בדרך הזו נמשכה הפעם שלושה ימים בלבד, עם ההדחה בגביע מול קרית שמונה, והפכה להידרדרות לשולי התהום עם ההפסד למכבי פתח תקוה.
"חודש וחצי הוא מעט זמן בכדורגל", התגונן מרקו בלבול בסיום. ובכן, לידיעת הקורא בלבול, הנה מאזן המאמנים המחליפים ב-2014/15 (לא כולל אלי כהן וגיא לוי, שטרם הדריכו את קבוצותיהם החדשות). איזה מזל שיש הפועל עכו.
בשבוע שעבר חיווה כותב שורות אלו את דעתו על פיטורי אסי דומב מהפועל תל אביב. סביר שמאמן שנותן לסביבתו להרגיש שהוא סותם חורים ותו לא, אכן יסיים את תפקידו ככזה. אבל בצד השני של סקאלת דומב נמצא אריק בנאדו. הלא גם בנאדו הגיע כתחליף זמני במקום ראובן עטר. אחרי תיקו משמים מול סכנין הוא סחב את הקבוצה לארבעה ניצחונות רצופים. לבלבול יש במשחקיו הראשונים 5 נקודות מ-15 אפשריות, לבנאדו היו 13 מ-15. טביעת האצבע שלו הורגשה מיד, ולאחר שהוביל את הקבוצה מהתחתית לסגנות, זכה לעוד שנה על הקווים. נכון, אשתקד בנאדו הצליח פחות והוחלף בצדק, אבל הוא לפחות נתן גושפנקה לצ'אנס שקיבל.
מכבי חיפה של בלבול, לעומת זאת, לא נראית אפילו כבויה, היא פשוט אסופה של שחקנים שלא נותנים כבוד לו ולמועדון שבשמו הם משחקים. הבלגן על כר הדשא לפני הפנדלים ביום רביעי, יחד עם התצוגה הריקנית וחוסר המשמעת של השחקנים בשבת, מעידים על כך שלקבוצה של בלבול אין דרך, אין השראה ואין שום דבר להסתמך עליו.
זה עדיין לא הסוף מבחינתו. למכבי חיפה יש כעת משחק חוץ בעכו ועוד מפגש עם מ.ס. אשדוד. אלה משחקים שבלבול צריך, שלא להגיד חייב, לנצח. למען שמו הטוב ולמען השם הטוב של המועדון שבו הוא מאמן.
מקום 2: איתמר ניצן
ה"תרגיל" שעשתה בקיץ מכבי נתניה לאוהד לויטה, כשדחקה אותו החוצה עם ההחתמה של אריאל הרוש, הזכיר כמה מעט קרדיט מקבל השוער הישראלי הממוצע היום. די בצדק, יש לומר. הטעויות המביכות והתחושה שאין על מי לסמוך גרמו לקבוצות עם שאיפות לחפש אופציה טובה יותר. מכבי תל אביב והפועל באר שבע המשיכו עם השוערים שהביאו להן אליפות וסגנות אשתקד, מכבי חיפה, שלפחות בתחילת העונה ראתה בעצמה מועמדת לאליפות, החליפה סרבי בסרבי.
איתמר ניצן הוא אחד מהשוערים הללו, שמבעלי פוטנציאל הפכו למייצגי הייאוש. לאחר הצלחה יחסית בתחילת הקריירה במכבי הרצליה, הוא הפך בעיקר לשוער משנה. כשכבר קיבל שוב את אפודת הפותח בהפועל ניר רמת השרון, ספג שערים מצחיקים שתרמו לירידת הקבוצה ללאומית. לכן, כשחתם במכבי פתח תקוה היה ברור לכולם, גם לו, שיזכה להזדמנות רק במקרה שצחי גיגי לא יוכל לפתוח.
ניצן ספג שתי שלישיות בתחילת העונה, מול מכבי תל אביב וקרית שמונה. לאחר שגיגי נפצע בקרסול ונעדר שוב, הוא הוזנק להרכב. בששת המשחקים שעמד בין הקורות, ניצן הוציא שני כדורים בלבד מהרשת. אפשר לקרוא לזה מזל, אבל מי שראה את ההצלה המדהימה לנגיחה של אלון תורג'מן בזמן הפציעות, ובכלל את המשחק המצוין וקור הרוח שלו מול מכבי חיפה, מבין שלניצן יש בחודשיים האחרונים חלק לא קטן בהצלחה של מכבי פתח תקוה.
המשחק בחיפה אמור להיות כזה שייתן לניצן דחיפה חזקה קדימה. את ההזדמנות המחודשת הזו אסור לו לשמוט. מכל הבחינות.
איש השבת: שלומי ארבייטמן
הפועל באר שבע אוהבת לצרף ליגיונרים. לאחר שבעונה שעברה הביאה מבלגיה את אליניב ברדה ומאור בוזגלו, השנה הצטרפו גם דור מלול, מאור מליקסון ושלומי ארבייטמן. מלול עדיין לא פתח באף משחק ולא משמש פקטור משמעותי, מליקסון מאכזב קשות וארבייטמן הוא סוג של תעלומה. על פניו, התפוקה שלו לפני המחזור הייתה סבירה שישה שערים ב-19 משחקים, אפשר לחיות עם זה. ולמרות הכול, משהו מרגיש חסר.
ארבייטמן, וראו זאת היטב בעיקר במשחקים מול מכבי תל אביב ומכבי חיפה, פשוט לא נראה בשבועות האחרונים מסונכרן עם הקישור של הפועל באר שבע. הוא לא הפסיק להיכנס לנבדלים עמוקים, התנגש במסלול הריצה של חברים לקבוצה ונראה תלוש, לעתים, מהמשחק. לא בכדי הוא שבת מהבקעה שבעה משחקים, משהו שם לא דפק כמו שצריך. מול הפועל עכו זה כבר נראה אחרת. במחצית הראשונה הוא עוד החמיץ שער בטוח מול דודו גורש, בשנייה כבר היה מפוקס ועשה שער משני המצבים שנפלו לרגליו.
תגידו, ובצדק, שזו רק הפועל עכו. זה נכון, אבל ארבייטמן והפועל באר שבע היו צריכים משהו שיצית אותם מחדש וקיבלו תרופה לפי המרשם. משחקים מהסוג הזה יכולים להוציא גם את השחקן וגם את הקבוצה לדרך חדשה, לאחר חודש חלש במיוחד. אם על הדרך גם ברדה ומליקסון יתעוררו, מה טוב.
בין השורות
שלומי דורה: צריך לחשוב איך להחיות את הקבוצה.
רוצה לומר: יש רופא באולם?
שלומי ארבייטמן: "אקבל באהבה כל שחקן שיגיע".
רוצה לומר: רק שלא יהיה חלוץ.
יוסי בניון: "אנחנו קבוצת תחתית והגיע הזמן שנשחק כמו קבוצת תחתית".
רוצה לומר: אנחנו מכבי חיפה, ונמשיך לשחק כמו פרימדונות.
עידן בראון: "מה חשבתם, שנהיה היום במקום שלישי או רביעי".
רוצים לומר לך: לא, האמת היא שחשבנו שתהיו איפה שאתם היום.