פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        סיכום מחזור ליגת העל: למסור לך בכל דקה

        הבעיה של מכבי תל אביב בהתקפה מזכירה במעט את הקבוצה של נמני בתחילת שנות ה-2000. חמי אוזן סוגר מחזור, מזהיר מפני התהליך ההתבטלות הבעייתי בפני זהבי אליו נכנסים הצהובים בעיניים עצומות ומצדיע ללוזונים על הגישה שלהם העונה, שהיא בדיוק ההפך מהפועל תל אביב

        סיכום מחזור ליגת העל: למסור לך בכל דקה

        Like

        תמונה אחת, דווקא מסיום המשחק בסמי עופר, יכולה לתת למכבי תל אביב רמז שכדאי לה לחשוב עליו, בנוגע לשאלה שמתחילה להתחדד ליותר מדי אנשים בראש: מה בדיוק הבעיה ההתקפית של הקבוצה, שכוללת את מכונת השערים הכי יעילה בישראל וגלריית חלוצים שלא היתה מביישת את נבחרת ישראל. אפשר לדבר בכלל על בעיה בקבוצה שכבשה הכי הרבה בליגה?

        והתמונה הזו היתה מבישה למדי: שחקני מכבי תל אביב רצים אחרי שריקת הסיום לעבר ערן זהבי כדי לחגוג אתו את שער הניצחון בחיפה, שהושג בסופו של דבר בפנדל. מהצד נראה שאותם שחקנים שרצים להרים את זהבי חוגגים יותר את סיום בצורת השערים הקטנה של הכוכב הנפלא שלהם, ופחות את הניצחון החשוב שלהם. הם שמחים בשבילו, ואחר כך בשביל הקבוצה. הם שמחים שהנה השחקן שעושה בשבילם כמעט הכול יחזור לעשות כמעט הכול, ופחות שהקבוצה צמצמה את הפער בטבלה לנקודה.

        יש שיאמרו שזו תעודת כבוד למנהיגות של זהבי, וזה בוודאי נכון, אבל זו גם תחילתה של התבטלות. זה הזכיר לי ראיון שקיימתי פעם עם פרנץ הורבאט לעיתון "העיר", השם יקום דמו. הורבאט, חלוץ הונגרי ששיחק במכבי תל אביב בתחילת שנות ה-2000, נדרש לחידה מסתורית לא פחות עבור הצהובים של אז: איך זה שקבוצה שיש לה את אבי נמני, שכבש 25 שערים בעונה ונראה כמו הכלי הכי עוצמתי בליגת העל, לא מצמיחה עוד כוחות התקפיים לידו, והכובש הטוב ביותר אחריו ברשימה הוא טל בנין עם שמונה שערים, ואותו הורבאט עם שבעה.

        עוד מליגת העל:

        ערן זהבי על השמועות לגבי מצבו: "אנשים צריכים לסתום את הפה"
        הערכות במכבי חיפה: בוקולי יודיע על פרישה בחודשים הקרובים
        יוסיפוביץ: כך הפכה מכבי חיפה לקבוצה אומללה
        דו"ח שיפוט חמור: מכבי חיפה תיענש ברדיוס?

        ערן זהבי שחקן מכבי תל אביב חוגג עם חבריו (קובי אליהו)
        מפגן של התבטלות. מכבי תל אביב חוגגת עם זהבי (צילום: קובי אליהו)

        ההסבר של הורבאט לא היה ישראלי. הוא לא כלל רפש אישי, אלא ניתוח מקצועי פשוט. החלוץ ההונגרי שרטט תרגיל על דף ותיאר אותו בצורה בהירה מאוד לקוראים: החלוץ בורח לצדדים, מקבל את הכדור אליו, אבי נמני נכנס לשטח שהתפנה במרכז, מקבל את המסירה בזמן ועושה מזה שער. במקור, התיאור היה הרבה יותר רציני, אבל הבנתם את המסר. הקבוצה עבדה בעיקר בשביל הכוכב הגדול שלה, שמבחינת מספרים אישיים שמר על הרמה שלו, אבל מכבי תל אביב לא היתה פקטור אמיתי בצמרת.

        מצחיק לגלות שהעונה הכי גדולה של קשר מאז 25 השערים של נמני ב-2000/1 היתה של זהבי אשתקד. מכבי תל אביב של אבי נמני החדש אמנם נאבקת במקביל על התארים הגדולים, להבדיל מתחילת שנות ה-2000, אבל המועדון, שכנראה מכור למיתוסים על המגרש, חייב להביט על התהליך הדומה אליו הולכת הקבוצה בעיניים קצת עצומות: רוב המהלכים בהתקפה, יותר מדי מהלכים, מבוססים על ערן זהבי. מפגן האגואיסטיות של טל בן חיים אמש בסמי עופר נראה קצת כמו מרד בלתי מודע לעצמו בתרבות הארגונית הבעייתית של התקפת מכבי תל אביב. אחרי הכול, לאחרים הרבה יותר נוח להתכופף בפני המנהיג שלהם.

        קצת כמו בתיאור של הורבאט, זה גם נוגע למערך של מכבי תל אביב. כשזהבי שיחק בקישור הוא היה ערן זהבי המקורי: גיבור שבא מאחור ודרך מכלול הפעולות זוכה בתהילה המוצדקת. זהבי החדש מקבל את מרכז ההתקפה לידיו, וגם כשהוא לא פותח כחלוץ, הוא משתלט על האזורים האלה מתוקף מעמדו. ככה עדן בן בסט או כל חלוץ אחר זוכה לפחות כדורים, ובכל פעם שזהבי מתחיל ריצה לעומק, ישר השחקנים מעבירים את הכדור אליו, גם כשיש להם אופציות הגיונות יותר.

        כשמחברים את כל אלו, אפשר לראות אות האזהרה. ורק אם באמת רוצים. בישראל חובבת המובן מאליו טקסט כזה עלול לשמש התרסה נגד השחקן הגדול בדורנו, אבל זו לא הכוונה. זהבי הוא שחקן עצום, אבל גם סיפור ענק צריך מסגרת. ובמכבי תל אביב, המכורה לאגדות, חייבים להיזהר שבעתיים. הפער בין כמות השערים של זהבי לאחרים מצביע בדיוק על הבעיה – קבוצה שעובדת יותר מדי בשביל שחקן אחד, וככה גם הופכת לפעמים שקופה. זו לא תלות. לא, לא. זו, כאמור, התבטלות.

        אבי נמני שחקן מכבי תל אביב במשחק הפרישה שלו (ברני ארדוב)
        מצא את ההבדלים. נמני (צילום: ברני ארדוב)

        Share

        הבעיה, אם אפשר לקרוא לזה כך, של קרית שמונה והפועל באר שבע, היא מעט דומה: שתי הקבוצות שלא בשלות ב-100 אחוז לאליפות. אצל באר שבע הסיפור הוא בעיקר מנטלי, בעוד שאצל קרית שמונה העניין הוא מקצועי. מדובר בקבוצה שנתקלה בהזדמנות חד פעמית לזכות בתואר מדהים נוסף, שנה אחת מוקדם מדי. אם אפשר היה להריץ את התלכיד החדש שהתגבש אצל שירצקי ובכר עונה נוספת לפני שנותנים לה להתמודד על התואר החשוב מכולם, למאבק האליפות הזה היה הרבה יותר סיכוי ואמונה. אבל כשנותנים לך, לא תיקח? מישהו יכול לשלוט מתי תגיע עוד הזדמנות כזו?

        הסיפור עם קרית שמונה מעט מורכב יותר מהסיפור של באר שבע – קבוצה שתוך שנתיים הפכה ממועמדת לירידה למועמדת לאליפות, ואם תתמיד בדרכה החדשה אין סיבה שלא תלך באמת עד הסוף. לקרית שמונה יש רביעיית התקפה נהדרת – מנגה, קולה, מזרחי ועאבד, אבל היא חייבת כוכב שיהיה קצת מעליהם ברמתו. שחקן שיהיה מעט יותר טוב מאותה מסגרת קבוצתית, מאותה תקרה. שחקן כזה דוגמת דויד סולארי מודל 2011/12 נחוץ מאוד למאבק האליפות, אבל לא רק.

        קרית שמונה צריכה כוכב גם כדי לעורר יותר הזדהות בקרב האוהדים הפוטנציאלים שלה. לא מעט אוהדים נייטרליים שמקווים מדי שבת שהקבוצה תנצח ותשמור על מקומה בפסגה, מחפשים בסופו של יום פנים להזדהות איתם, ואף אחד מאלו שיש היום בקרית שמונה לא מסוגל לספק זאת. ספק אם כוכב אמיתי יגדיל באמת את הכוח האלקטורלי של המועדון הזה, אבל הוא בוודאי יכול לסייע.

        שחקני עירוני קרית שמונה (ג'יני)
        קבוצה מצוינת, אבל מי הפנים של המועדון? (צילום: סוכנות ג'יני)

        נכון לעכשיו, כאשר חושבים על קרית שמונה, חושבים על איזי שירצקי. וזה אומר הכול. אפשר להשליך זאת בזהירות על מה שקורה באשדוד. גם באשדוד עושים עבודה לא רעה, אבל הפנים של הקבוצה היה ונשאר ג'קי בן זקן. והקהל לא קונה את המוצר הזה. מוכרים לו ילדי פלא, מספרים לו על דרך ומקצועיות, בונים גם אקדמיה, אבל בסופו של דבר זה נראה כמו מועדון של איש אחד, והוא בכלל לא הבעלים. בעלים לא יכול להיות כוכב. תשאלו את מיטש גולדהאר.

        שירצקי חייב לחשוב על הנקודה הזו, לא רק למען העונה הזו, אלא גם למען העונות הבאות של קרית שמונה. גם בשנים הבאות קרית שמונה תהיה חלק מהצמרת, אין שאלה בכלל. אבל להיגיון הכלכלי שבו כמעט כל שחקן מרוויח אותו דבר וכולם משתכרים ברמה בינונית בקנה מידה של קבוצת צמרת, יש גם חסרונות. היתרונות ברורים. בכדורגל הישראלי, שחי הרבה מעבר ליכולתו, לתזה של שירצקי, שרוצה מדי שנה לצמצם עוד ועוד בהוצאות, יש עתיד. הווה ועתיד. אבל לכל תזה יש אנטיתזה. ולא פעם גם האנטיתזה משנה את התזה המקורית.

        איזי שרצקי, בעלים עירוני קרית שמונה (אדריאן הרבשטיין)
        בעלים לא יכול להיות כוכב. איזי שירצקי (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        Comment

        המחזור ה-17 הסתיים, ועדיין אין סימנים לכך שאלישע לוי מצליח לחבר את חבורת הכוכבים שלו בהתקפת הפועל באר שבע למכונה אחת: בוזגלו, ברדה, מליקסון וארבייטמן ממשיכים להוביל קבוצה טובה, אבל התלכיד רחוק מלהיות מושלם. הסך הכול עדיין קטן מסך חלקיו, ולמרות שמבחינה אישית רוב השחקנים בהתקפה ובקישור של באר שבע נמצאים בכושר סביר עד מצוין, המאמן לא מצליח לאחד את הקבוצה הזו למשהו הרבה יותר עוצמתי. אם במחזור ה-17 אין עדיין סימנים שזה הולך לקרות, אולי זה פשוט בלתי אפשרי. אולי התמהיל לא נועד לכך, והפועל באר שבע תמשיך להתבסס בעיקר על יכולת וכישרון אישיים (שזה, אגב, בעייתי מאוד במשחקים בהם השחקנים מגיעים מעט רדומים ואז היכולת הקבוצתית היא זו שמנצחת).

        וכאן, הבעיה הברורה לעין היא מליקסון, אבל לא רק. גם שלומי ארבייטמן מאכזב. וזה מצחיק. כי לארבייטמן יש שישה שערים ושני בישולים, אבל הוא עדיין מאכזב. זה רק מעיד איזה חלוץ גדול מסתתר בארבייטמן. איזה חלוץ ענק, בלתי נשכח, הוא יכול היה להיות אם היה מנהל את עצמו נכון. אלא שארבטיימן של באר שבע הוא כמעט אותו חלוץ, רק בלי חובת ההוכחה. בלי אותו ניצוץ של ילד רעב בעיניים. עונת השיא שלו היתה דווקא עונת הקיזוז, ו-28 השערים שלו נרשמו בעיקר כהערת אגב לצד הדאבל של הפועל תל אביב.

        מאז, ארבייטמן יצא לבלגיה ונראה בדיוק אותו שחקן כמו בבאר שבע. שחקן של הבלחות. חלוץ שמזכיר כמה עוצמה יש לו, רק כדי לשכוח את זה אחר כך. באר שבע זו הזדמנות נהדרת לארבייטמן לעטר את סיפור הקריירה שלו במשהו שהוא ראוי לוי – אליפות. כוכב כמו ארבייטמן צריך להביא אליפות כשחקן מוביל ולא כשחקן משני, ואם המאמן שלו יגרום לו לעכל את האתגר ולא רק לספור את הכסף שאלונה ברקת משלמת לו, הקבוצה הזו תמצא את הסקורר שהיא כל כך צריכה. נכון, זה לא יחבר את רביעיית הכוכבים של באר שבע. הקבוצה תמשיך להתבסס יותר מדי על יכולת אישית שחקנים. אבל יהיו לה הרבה יותר כאלה שמסוגלים.

        חלוץ הפועל באר שבע שלומי ארבייטמן (ברני ארדוב)
        לא ממש מעכל את האתגר. ארבייטמן (צילום: ברני ארדוב)

        המחזור הבא: הפועל באר שבע – מכבי פתח תקוה

        למרות שפחות מדברים על זה, נראה כי הסיפור שבסופו של דבר יגדיר את העונה של הפועל תל אביב הוא זה של מכבי פתח תקווה. אם הקבוצה של רן בן שמעון תסיים לפני האדומים בטבלה, או תגנוב להם את הכרטיס לפלייאוף העליון, זו תהיה ההגדרה הכי מדויקת לכישלון המהפכה בצוות המקצועי של הקבוצה. עם סגל הרבה פחות טוב, אותו מאמן שנזרק בצורה לא מכובדת מהפועל תל אביב מוציא נכון לעכשיו הרבה יותר. בלי ורמוט, בלי זגורי, בלי סאשה ובלי גוזלן.

        האם תורת הצדק המסתורי שתמיד מלווה את הכדורגל תישאר כך בסיום השנה, מוקדם עדיין לדעת. כרגע אפשר רק לדבר על הריחות הנעימים שעולים מהתבשיל של מכבי פתח תקווה החדשה של רן בן שמעון, תבשיל שעדיין לא מוכן. הסיכוי שזה יצליח בסופו של דבר גדל לא מעט בזכות כמה החלטות של הלוזונים. אם בעבר חשבנו כמה הם מרגישים יותר גדולים מהקבוצה וכמה הם רוצים את כל התהילה לעצמם, הגיע השנה הזו שרמזה שזה לא בדיוק כך.

        תחילה זו היתה ההזזה של ייטב לוזון לעמדת עוזר המאמן. לך תגיד לבן של אבי לוזון שהוא לא מספיק טוב להישאר מאמן ראשי והוא חייב לזוז הצידה, אבל מכבי פתח תקווה הדגימה שהיא מסוגלת לכך. אותו דבר לגבי עומר גולן, המנהל המקצועי. זה לא מובן מאליו שהלוזונים מעבירים את הכיף הזה של הניהול הספורטיבי לאדם אחר, חבר טוב ככל שיהיה, וגם כאן הם זזו מעט הצידה. הביאו את בן שמעון, איתו היו להם לא מעט עימותים בעבר, והכל למען טובת לקבוצה, שקודמת הפעם לטובת המשפחה. אם רק טובת הקבוצה היתה מדריכה את ראשי הפועל תל אביב, הם לא היו צריכים לחשוש כל כך שאותו רן בן שמעון יסיים אולי לפניהם בטבלה.

        רן בן שמעון מאמן מכבי פתח תקוה (ברני ארדוב)
        אינדיקציה לכך שהלוזונים יודעים גם לזוז הצידה. בן שמעון (צילום: ברני ארדוב)