וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הרבה דיבורים, איפה המעשים?

3.6.2014 / 7:25

התבוסה של הפועל ירושלים קורעת את המסיכה של מפריחי הקלישאות שלה, מכבי חיפה מגיעה בשלה לגמר, מכבי תל אביב ממשיכה בווינריות הנדירה, ועוד מילה על הפועל ואדלשטיין. שי האוזמן מסכם

צילום: אדריאן הרבשטיין, עריכה: טל רזניק

1. משחק מספר 4 באילת נראה, לפחות בחלקים גדולים ממנו, דומה למדי לניצחונה של הקבוצה המקומית על מכבי תל אביב במשחק 2. הקבוצה של קטש שלטה במשחק והצליחה להחזיק בהפרשים שלא שיקפו בצורה הולמת את הדומיננטיות שלה. משחק ההתקפה של אילת, באמצעות וריאציות הפיק אנד רול הבלתי נגמרות של עודד קטש, הצליח להביך (שוב) את ההגנה של הצהובים. במקביל, הצליחה המחויבות ההגנתית של שחקנים כמו קווין פאלמר, אלישי כדיר, ניצן חנוכי וניב ברקוביץ' להחזיק את מכבי קצר במשך כשלושה רבעים. וזה עדיין לא הספיק כדי לגרור את אלופת אירופה למשחק חמישי בסדרה, ויש לכך לא מעט סיבות.

עודד קטש, מאמן הפועל אילת. מגד גוזני
קצת נתקע. קטש/מגד גוזני

קודם כל, ועם כל הכבוד ליכולת הביצוע ההתקפית המרשימה של אילת, בדומה לקבוצות קודמות של קטש, ברגע שמשחק הפיק אנד רול נתקע, נוצרת בעיה. דווקא בעיית העבירות של גבוהי מכבי והמעבר לסופר-מגה סמול בול (ללא טיוס וסופו) אפשרה למכבי לייצר פתרונות הגנתיים יעילים הרבה יותר מול החד גוניות של המארחים, שממש זעקה לפתרונות אחרים ברגעים הקשים. שנית, ובניגוד למחויבות של השחקנים שציינו, קשה להתעלם ממופע חוסר האכפתיות של יינסי גייטס ובמיוחד טריקו ווייט, שלפרקים נראה כמו הסטראוטיפ הקלישאתי של הזר שרוצה רק הביתה. מספיק רוצה הביתה כדי לוותר על כדורים. מספיק רוצה הביתה כדי לוותר לעצמו הגנתית. מספיק רוצה הביתה כדי לתת למסירה מצוינת של ברקוביץ' לחלוף לידו ולצאת החוצה, רק כי היא לא הגיעה בדיוק בדיוק למקום שרצה.

שלישית? מכבי תל אביב. היכולת של הקבוצה הזאת לנצח משחקים שהיא כבר הפסידה הפכה להיות סימן ההיכר של העונה הצהובה המופלאה הזאת. ועם רקורד של קאמבקים בלתי נתפסים, הרי שכניסה לדקות הסיום במינוס 5 או 7 ממש לא מרשימה או מרגשת את סגנית אלופת המדינה. 100 אחוזי הצלחה במשחקים שנכנסו העונה להארכה, זה מאזן בלתי שגרתי ובלתי ייאמן, שמספר את כל הסיפור של מכבי תל אביב העונה.

שחקן מכבי תל אביב טייריס רייס חוגג. Sebastian Widmann, GettyImages
מכבי ממשיכה לנצח משחקים שכבר הפסידה. רייס/GettyImages, Sebastian Widmann

2. לאחר שלקח אליפות בעונה שעברה, החליט כנראה הבוס של אלופת המדינה שהוא יודע. ומאחר שהוא יודע, לא היסס ג'ף רוזן להנחית על המאמן החדש שלו דני פרנקו שלל החתמות, מן הגורן והיקב, שאמורות היו – על פי כל היגיון ישר – לקחת ולרסק את כל מה שהשיגו שם בשנה שלפני. אז היה לנו שם את קוביאן מונצואלה, את שרווד בראון עם הקוקו ואת אפוויבו עם הסרפן. והקבוצה, בחלקים מסוימים של העונה, באמת עשתה קולות של קרבורטור. ואת הסדרה מול נס ציונה עברה עם השפיץ של הנעל ובדקה ה-90.

אבל דני פרנקו הצליח לייצר מהחבילה שהוא קיבל חתיכת קבוצה מרשימה, בראשות דונטה סמית' כמובן שמצליח לפתור בעצמו בעיות סגל מובנות בשתיים-שלוש עמדות. ופתאום, כשמביטים בחומר השחקנים הקיים ומגלים שניים-שלושה זרים מצוינים + מורן רוט, דגן יבזורי, בן רייס ועידו קוז'יקרו, אז אי אפשר לבטל את הסיכויים של האלופה להגיע לשלב הגמר (כי הרי זו לא באמת סדרה, כן?) ולעשות שם רעש. היכולת של חיפה לשמור על רמת ביצוע גבוהה במגרש הפתוח ולהימנע ממקבצים מרוכזים של איבודי כדור בזמן קצר יאפשרו לחיפה להחזיק קרוב אליה את מכבי. ולקוות טוב. בכל מקרה וכבר בשלב הזה, שאפו גדול לדני פרנקו ולעוזרו עופר רחימי.

הספסל של הפועל ירושלים. אדריאן הרבשטיין
ממשיכים מסורת לוזרית. שחקני ירושלים/אדריאן הרבשטיין

3. הדרך שבה הובסה הפועל ירושלים במשחק מספר 4 היא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות למועדון הזה. זה בדיוק סוג ההפסדים שחושף את האמת כמו שהיא וקורע את מסכות היחצ"נות מעל פניהם של מפריחי הקלישאות. מרשים היה לראות את בראד גרינברג מתראיין בסופו של המשחק ומאדיר את משחק הלחימה של הבחורים, במיוחד כי אין ולו צופה אחד - אדום, ירוק או צהוב - שמבין על מה לעזאזל מדבר הקואץ' מאמריקה. את מופעי החידלון ההגנתי הקודמים אפשר היה לייחס, במידה רבה של צדק, להיותו של ליאור אליהו בובה של שחקן מטרה הגנתי – להתקפה של היריבים. אבל לא אתמול. אתמול כבר ראינו את הרגליים הכבדות והמפורסמות של הלפרין, שמאפשרות אפילו לבריאן רנדל לחתוך אותו בכדרור היישר לתוך השער, את בעיות התקשורת עם רונלד דופרי, אבל בעיקר את חוסר השיטתיות ועמוד השדרה ההגנתי ברמת המאקרו, גם בכל הקשור לטקטיקה וגם ובעיקר בשל חוסר הנוכחות של גורם משפיע מהספסל.

במחשבות הראשונות שלאחר המשחק, תכננתי לרשום נקודה על הצומת אליו הגיעו אורי אלון וחבורתו. אין שום ספק שההנהלה החדשה של ירושלים עשתה מספר דברים מרשימים במיוחד העונה. הדיבורים על הדרך והבנייה. התקציב הגבוה. השקט התעשייתי. המינוי של מאמן-שחקנים מפויס וידידותי למשתמש כמו בראד גרינברג. כל זה נחמד ויפה, רק שהבעיה היא שאין כאן דבר זולת הנצחת חוסר המחויבות והלוזריות שהמועדון הזה מפגין שנה אחר שנה. ואז, כמה דקות אחרי, התראיין בזעם הבוס אלון. ואז, כמה דקות אחרי, התחילו לצוץ הידיעות שגרינברג בחוץ. ומסתבר שהקבוצה הזו ככל הנראה הפנימה שתי נקודות חשובות. האחת, שהעונה הזו היא אי הצלחה. נקודה. השנייה, שמועדון תאב תארים זקוק לבוס שיודע גם לזעום ואפילו להלך אימים לאחר הפסדים. וגם למאמן כזה. דיבורים על דרך ושיטה ראויים להערכה. גם נחמדות וג'נטלמניות. תארים? בשביל תארים צריכים לפעמים קורטוב של רוע.

מאמן הפועל תל אביב ארז אדלשטיין. מגד גוזני
אז למה הוא שוחרר? תגידו אתם. אדלשטיין/מגד גוזני

4. אם כבר נחמדות וג'נטלמניות, בואו נוסיף עוד כמה מילים על הפועל תל אביב. מאחר שהידיעות והדעות השונות שפורסמו מיד לאחר ההודעה על סיום דרכו של ארז אדלשטיין שם, כך מסתבר, פגעו קשות ברגשותיהם של אנשי הפועל, פצחו החברים האדומים במסע יחסי ציבור אינטנסיבי ולא פסחו על כל כתב ופרשן תחת כל עיתון, ערוץ ואתר אינטרנט רענן. והתוצאות לא איחרו לבוא. סיפורים מסמרי שיער על הצבעות פה אחד כנגד אדלשטיין (כולל דובר הקבוצה כמובן). טענות בדבר חוסר שביעות רצון מההחלטות המקצועיות או מהיעדר ההצלחות המקצועיות של מאמנם בשלוש השנים האחרונות לא איחרו לבצבץ. הבעיה היא שכל הטיעונים הללו, נכונים או שלא, לגיטימיים או לא, הם לא יותר ממסך עשן שנועד כנראה להרגיע את חברי העמותה. האמת פשוטה בהרבה. סגן יושב הראש חש שבניצחונות המאמן מקבל קרדיט מוגזם, בעוד שההפסדים מיוחסים לגורמים אחרים, ולא היסס לערב בתחושות שלו גם פרשנים שונים. אותו סגן יושב ראש (אם אינני טועה בתוארו) רצה דריסת רגל משמעותית יותר בכל הנוגע לקבלת ההחלטות המקצועיות, ולא היסס לשתף אחרים גם ברצונות אלה. מכן הדרך הייתה קצרה למהלך הטלת וטו מצדו על המאמן, שעד לא מזמן התבקש להאריך חוזהו במספר שנים נוספות. הוא רתם למהלך את רמי כהן, שרתם לשם כך את ההנהלה. נקודה.

רק ימים יגידו אם צדקה הפועל ירושלים בהחלטתה לוותר על גרינברג. רק העתיד יגלה אם טעתה הפועל תל אביב בכל הנוגע לאדלשטיין. העניין הוא שהאדומים מירושלים בחרו כפי שבחרו מסיבות מקצועיות ומשיקולים נכונים. האדומים מתל אביב? בדיוק מהסיבות והשיקולים ההפוכים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully