כאשר התחילה ההארכה באצטדיון האור, ושחקני אתלטיקו מדריד עשו מאמץ עליון לא ליפול מהרגליים, נזכרתי בחצי גמר יורו 92' בין דנמרק להולנד. נקודות הדמיון בין שני המשחקים היו רבות, וחלקן אף מדהימות באמת.
גם אז הוביל האנדרדוג הנחוש מול הפייבוריטית הברורה, 1:2 בהפסקה מצמד של הנריק לארסן המפתיע. הדנים הפגינו יכולת נהדרת, אולם הלכו והתעייפו ככל שחלף הזמן. בדקה ה-57 הוחלף הכוכב הבולט שלהם, בריאן לאודרופ, שלא יכול היה לסחוב עוד. כעבור 13 דקות הגיעה המכה הקשה ביותר, כאשר הנריק אנדסן, המגן השמאלי הנהדר שהיה השחקן המצטיין במגרש עד אז, סובב את הברך באופן מזעזע. לפני 22 שנה היה עדיין מותר לבצע שני חילופים בלבד, וכך נותר ריצ'רד מולר נילסן ללא קלפים נוספים.
הדנים עמדו בלחץ העצום של ההולנדים, ונגעו בגמר, אבל אז הגיע פרנק רייקארד שהשווה ל-2:2 בדקה ה-86, והחלום התרסק. ההארכה הפכה לעינוי מתמשך עבור חניכיו של מולר נילסן, שלא עמדו בעומס הפיזי. המגן הימני ג'ון סיבבאק נפצע, סחב את הרגל, ולא יכול היה עוד לתרום למשימה. הוא נשלח לעמדת החלוץ, בעוד החלוץ האמיתי, פלמינג פואולסן, ירד להגנה ועזר בסגירה על אף שהיה פגוע בעצמו. רק עזאזל יודע כיצד שרדה דנמרק את המטווח במשך 30 דקות. פטר שמייכל הציל שני שערים בטוחים, והוא גם האליל גם בדו קרב הפנדלים כאשר עצר בזינוק מופלא את הבעיטה את מרקו ואן באסטן.
פיליפה לואיס כמו הנריק אנדרסן
הניצחון על גרמניה בגמר מפורסם יותר, אך הקרב ההוא מול הכתומים, על סף אפיסת כוחות, היה הרואי הרבה יותר. זו הייתה הגבורה שניסו להפגין אתמול הלוחמים של אתלטיקו. הפציעה של פיליפה לואיס אינה ברת השוואה בחומרתה לזו של אנדרסן, אבל גם הפעם היה זה המגן השמאלי והשחקן המצטיין על המגרש. אחרי שירד, לא נותרו לדייגו סימאונה חילופים נוספים, ואז השווה סרחיו ראמוס, על תקן רייקארד, בזמן פציעות. לכן, כאשר נפצע המגן הימני חואנפראן, ש"גילם" את התפקיד של סיבבאק, הוא נאלץ לסבול על המגרש. בניגוד למולר נילסן, העדיף מאמן אתלטיקו להשאירו בהגנה, ושילם בסופו של דבר את המחיר. אתלטיקו לא שחזרה את הפלא הדני. היא נכנעה בדקה ה-110 להתקפה שהגיעה מהאגף של חואנפראן.
קשה לחשוב על קבוצה מוכנה יותר פיזית מאשר אתלטיקו, ולכן תשישות מסוג זה לא הייתה צפויה, אבל היו לה מספר סיבות. השחקנים הפגינו הקרבה יוצאת דופן במשחק האליפות מול ברצלונה שבוע קודם לכן. הוא שאב אנרגיות עצומות, בעוד ריאל טיילה במשחק חימום חסר משמעות נגד אספניול. פציעותיהם של דייגו קוסטה וארדה טוראן חייבו אז את כל היתר להשקיע יותר. לבסוף, גם אמש הוחלף החלוץ הברזילאי המתאזרח מיד בפתיחה, וגנז מסימאונה את החילוף היקר שכה חסר לו בהמשך.
פיאסקו המכשפה הסרבית
לאור השלכות אלה, מתעצמת עוד יותר חשיבות שיתופו של דייגו קוסטה, ואין מנוס מלקבוע כי השחקן והמאמן שגו קשות. הבקשה המפורסמת של התאולוג האמריקאי ריינהולד ניבור אומרת: "תן לי שקט נפשי לקבל דברים שאין ביכולתי לשנות, תן לי אומץ לשנות את אשר ביכולתי, ותן לי תבונה להבדיל בין השניים". החלוץ לא ניחן בתבונה זו.
חייבים להבין ללבו עיתוי הפציעה שמנעה ממנו ליטול חלק בשני המשחקים החשובים ביותר בחייו, והאחרונים במדי אתלטיקו לפני המעבר המתוכנן לצ'לסי, מהווה לא פחות מטרגדיה אישית. ניתן לסלוח על הניסיון הכושל להיות בהרכב מול בארסה לפני שבוע, אבל לא על הניסיון השני. הנסיעה הביזארית למכשפה הסרבית, והדחף להעמיד את עצמו מעל הקבוצה, פגעו קשות בסיכויי הזכייה. במצב זה, נדרש סימאונה להפגין מנהיגות ולהסביר לקוסטה את מגבלותיו. הוא לא עשה זאת, וקולצ'ונרוס שילמו את מלוא המחיר. לו לא היה מבזבז צ'ולו את החילוף בדקה התשיעית, הכול יכול היה להיות אחרת.
אנצ'לוטי, 25 שנה אחרי
באופן כללי, על אף שהיה רחוק שניות ספורות מהנפת הגביע, הפסיד סימאונה שוק על ירך לקרלו אנצ'לוטי, ונכנע לראשונה כמאמן (ובפעם השנייה בחייו) במשחק גמר כלשהו. לניסיון העצום של האיטלקי, אל מול עמיתו שרק מתחיל את הקריירה, היה תפקיד מרכזי. רבע מאה בדיוק קודם לכן, ב-24 במאי 1989, הניף אנצ'לוטי את גביע האלופות הראשון שלו, כשחקן מילאן שהביסה 0:4 את סטיאווה בוקרשט בגמר הבלתי נשכח בקאמפ נואו. אתמול הוא סגר מעגל וליקט גביע חמישי בחייו, תוך שהוא משתווה בפסגה לבוב פייזלי עם שלוש זכיות כמאמן.
קור הרוח של אנצ'לוטי בלט אל מול אובדן העשתונות החריג של הארגנטיני. סימאונה, שעשה עבודה חסרת תקדים כאשר קיבל לידיו לפני שנתיים וחצי שחקנים לוזרים והביא אותם, כמעט ללא שינויים בסגל, לפסגת הכדורגל העולמי, ביסס את כל התורה על קביעה פשוטה "אנחנו מסוגלים להתגבר על כל דבר". רוח צ'ולו בלתי ניתנת לשבירה. לכן היה מוזר לראות אותו מתפרץ לעברו של השופט ביורן קייפרס בהפסקה בין המחציות בהארכה בטענות נגד הוספת דקה מיותרת. היה זה בניגוד מוחלט לגישתו הרגילה. המסר לשופט לא היה רלוונטי. המסר לשחקניו היה הרסני. בלי להתכוון, שידר להם צ'ולו סימני מצוקה, ואין אדם שמשפיע עליהם יותר ממנו.
די מריה הוא לא מסי
גם מבחינה טקטית, ידו של אנצ'לוטי הייתה על העליונה. המערך הראשוני של סימאונה עבד היטב, אבל האיטלקי הוותיק ביצע התאמות נכונות יותר תוך כדי תנועה. כאשר ראה כי כריסטיאנו רונאלדו לא פוגע באגף, הוא העביר אותו למרכז, והסיט שמאלה את אנחל די מריה. האטרייה מרוסאריו היה איש המשחק, לצדו של ראמוס שנמצא בתקופה הטובה בקריירה.
הארגנטיני החמקמק היה היחיד שהצליח לאתגר ולהביך את העורף המאורגן של היריבה במשך רוב המשחק, וסחט לא פחות משלושה צהובים בגין עבירות שנעשו עליו. הראשונה שבהן הכניסה המאוחרת והצינית של ראול גרסיה מאחור הייתה אף שווה אולי כרטיס בצבע אחר. צעד נבון נוסף של אנצ'לוטי היה בחילוף של סמי חדירה, שעדיין רחוק מכושרו האופטימלי, וההסטה של לוקה מודריץ' לעמדת הקשר האחורי. המשחק של ריאל זרם טוב יותר אחרי השינוי, גם אם חסרונו של צ'אבי אלונסו המושעה זעק לשמיים.
קורטואה עדיין לא שמייכל
בסופו של דבר, אירגן די מריה את המהלך המכריע. בניגוד ליליד רוסאריו אחר שהפסיד לאתלטיקו ברבע הגמר ונאלץ להתנצל בפני אוהדיו לאחרונה, האטרייה ממש לא שמר על עצמו לפני המונדיאל, וחשיבותו עבור אלביסלסטה בברזיל תהיה כבירה. בעוד סימאונה לא הגיב בזמן לפציעה של חואנפראן ולא הזיז את חוסה סוסה לעמדת המגן הימני כפי נכון היה לעשות, קיבל די מריה חופש פעולה מוחלט. הפריצה הסוחפת שלו נעצרה על ידי טיבו קורטואה, וגארת' בייל נגח את שער הניצחון.
השוער הבלגי היה טוב עד אז. הוא לא עשה שטויות כמו איקר קסיאס, ואי אפשר לבוא אליו בטענות מיוחדות גם בהדיפה ספציפית זו (בניגוד לשער של מארסלו שהיה באשמתו הישירה), אבל דבר אחד בטוח: עם כל הכבוד לכישרונו, הוא עדיין לא שמייכל. הדני הענק הציל את נבחרתו לפני 22 שנה. קורטואה לא עשה זאת.
השער הכי מיותר בקריירה של רונאלדו
הוולשי הראשון שכובש בגמר ליגת האלופות הפך ברגע אחד לווינר הגדול של ריאל הוא חתום על ניצחונותיה בשני הגמרים העונה, ואיש לא יבוא יותר בטענות על תג המחיר המפלצתי שלי. עם זאת, יש לציין כי בייל הפגין יכולת פושרת עד אז, ואף החמיץ ברשלנות את שתי ההזדמנויות הטובות ביותר של לוס בלאנקוס. הפספוסים האלה היו הופכים אותו לאחד השעירים לעזאזל מבחינת האוהדים, אלמלא הנגיחה של ראמוס. במקום זאת, הוא מצא את עצמו מחובק על ידי כל חבריו בחגיגות עליזות במיוחד. כולם היו שם, פרט לאחד. רונאלדו נותר לעמוד במרכז המגרש.
הכוכב הגדול של ריאל היה השחקן החלש ביותר שלה אמש. הוא לא היה מעורב מספיק, שפת גופו שידרה תסכול, והיעדר הרצון המופגן ליטול חלק בשמחתו של בייל צרם למדי. צרמה הרבה יותר התנהגותו כעבור עשר דקות. הצלילה ברחבה, אשר הובילה לפנדל, לא הייתה ספורטיבית, אבל הוא רצה לכבוש את שערו ה-17 במפעל בכל מחיר. אז הוא הפיל את קייפרס בפח, שלח פנימה כדור חסר חשיבות לחלוטין מהנקודה הלבנה, ואז הוריד את החולצה ויצא בחגיגות מוגזמות ומופרזות כאילו היה זה שער הניצחון. הוא חשק לראות את התמונה הזו בכל העיתונים. הוא רצה לגנוב לפחות חלק מהתהילה מהגיבורים האמיתיים של הזכייה ההיסטורית בדסימה ראמוס, די מריה ובייל.
אז הוא קיבל את התמונה, ושמו נרשם על הלוח, אך על הדרך השאיר טעם מר ופגם בחוויה. ריאל הייתה גדולה, אבל רונאלדו יצא קטן. קטן מאוד.
