פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        רטרו-ספקטיבה

        ביום שישי, אחרי סל הניצחון של רייס, שמלוק מחרובסקי בכה. הוא לא היה היחיד. גם אריה ברנוביץ' וחיים שטרקמן חזרו 40 שנה אחורה. גם להם מכבי הזו הזכירה את מכבי תל אביב של פעם: האנדרדוגית הנושכת. הבלוג של גרינוולד מסביר כיצד המהפך הזה התרחש והאם זה יספיק בגמר

        רטרו-ספקטיבה
        עריכה: יותם בן דוד

        רגע לפני שמתחיל המשחק ביום שישי קולט אריה ברנוביץ' את סשה גומלסקי יושב לו על הספה בסלון. הוא כבר בן 82, הגזבר המיתולוגי של מכבי – בגיל כזה עומס החוויות והאירועים עלול לבלבל – אבל כשברנוביץ' שומע את הקול המאנפף ואת המבטא הרוסי הכבד הוא יודע שאינו טועה.

        "מעט נישט הובען א פרובלעם מיט מכבי" (ביידיש: לא תהיה לנו בעיה עם מכבי), מפטיר כלפיו גומלסקי ביובש.

        זה היה אותו המשפט שאמר לו אותו המאמן 37 שנים קודם לכן, כשישבו יחד בשורה הראשונה של אולם בית הספר הקטן בוירטון וצפו במכבי גוברת על ספרטק ברנו בתוצאה 76:91. יממה לאחר מכן עתיד היה להיערך המפגש ההיסטורי בין מכבי לבין קבוצת הצבא האדום המהוללת, אבל גומלסקי לא דאג. הוא אמר את מה שאמר, הנהן כלפי ברנוביץ' ביהירות, ויצא מהאולם.

        אותו הבוקר, בשדה התעופה של בריסל, קיבלו ברנוביץ' ושמעון מזרחי את פניהם של הרוסים. ברנוביץ' נזכר, כשאמר גומלסקי את מה שאמר, כיצד התחלפה התרגשותם בדכדוך כשחלפו על פניהם אגדות כמו האחים בלוב וירמין ואדשקו ומישקין; ואיך כאשר נותרו לבד ברכב – עת עשו דרכם בחזרה לעיירה – הפך הדכדוך לחרדה עמוקה.

        "אלוהים אדירים, אלה אלופי העולם! הם ניצחו את האמריקאים באולימפיאדה", אחז ברנוביץ' בראשו. "שמעון", אמר, "למה הכנסנו את עצמנו?".

        אלכסנדר גומלסקי מאמן נבחרת ברית המועצות לשעבר (AP)
        לא תהיה לנו בעיה עם מכבי, האמנם? גומלסקי (צילום: AP)

        תשע שנים קודם לקרב בוירטון, בפברואר 1968, פגשה מכבי לראשונה את ריאל מדריד וישראל הקטנה יצאה מגדרה. ריאל הייתה, בלי ספק, המועדון המפואר ביותר ביבשת: אלופת אירופה שלוש פעמים ומחזיקת הגביע המכהנת. שיחקו במדיה השחקנים הגדולים ביותר: בראבנדר, אייקן, ליוק, רודריגז, סיינז; וכשנחתו במדריד נדהמו אנשי מכבי מן הקומפלקס המפואר של ריאל ומאולמה הגדוש דרך-קבע ב-7,000 צופים חברי הכת הלבנה.

        הטריו המפורסם של מכבי כלל את טל ברודי, תני כהן-מינץ וחיים שטרקמן (מיקי ברקוביץ' היה אז בן 14).

        "אתה יודע מה זה היה בשבילנו, להגיע למדריד? חלום", נזכר הרכז חיימון. "מה היינו? כלום. באנו ממגרש בלטות ברחוב מכבי שהיו בו 300 מושבים מעץ. ריאל חילקו במתנה שעונים לשחקני הקבוצה האורחת - ואנחנו, אם היינו מקבלים נעלי התעמלות פעם בשנה, זה היה טוב".

        ריאל ניצחה, בהליכה, 54:64. היא נסעה לגומלין בתל אביב בטוחה בעצמה - אבל שם, ביד אליהו הפתוח ובלהט הקהל, הסתערו המכבים, כפו הארכה ולבסוף ניצחו 88:96. חסרו להם שלוש נקודות כדי להדיח את האלופה, אבל החיזוק המוראלי שקיבלו היה אדיר. "אם שחקני ריאל התחבקו והתנשקו בסיום, הבנו שאנחנו כנראה שווים משהו", אמר שטרקמן.

        שחקן מכבי תל אביב טל ברודי (צילום מסך , ויקיפדיה)
        ריאל מדריד של פעם היתה סיפור אחר. טל ברודי (צילום: וויקפדיה)

        אחרי הניצחון הגדול על הרוסים הלכו המכבים לחגוג במסעדה מקומית ובמקרה פגשו שם את אנשי הקבוצה הרוסית. ברנוביץ' לא היה מוכן להחמיץ את ההזדמנות. "נו", לחש לגומלסקי, "דווקא כן הייתה לכם פרובלמה עם מכבי".

        למילאנו ברנוביץ' לא נסע. טוב לו לראות את המשחקים מהבית, בניחותא. אבל "כשרייס קלע את הסל אחזה בי אותה התרגשות כמו אז", הוא מספר. "פתאום הכל חזר אלי מוירטון: הריחות, המראות. כשהלכתי בשבת ברחוב כולם שאלו אותי: 'נו, אריה, מה אתה אומר על הקבוצה שלך?'. 'מה יש לומר?', עניתי, 'כדורסל משחקים אנשים, לא שטרות'".

        ברחוב של ברנוביץ' בשכונת כוכב הצפון בתל אביב מתגורר שמלוק מחרובסקי. הוא היה פעיל במכבי עוד לפני שברנוביץ' ומזרחי הצטרפו להנהלה בקיץ 69'. החל מ-1960 ניהל מחרובסקי את הקבוצה; סבל שנים של התבוססות במי-אפסיים לפני הנס המקורי ע"ש בדאלונה (1967) ואותם מאבקים ראשוניים, בתוליים, מול ריאל. מוני פנאן החליף את מחרובסקי בתפקיד בתום עונת 1991/2, אבל מחרובסקי נותר פעיל מאחורי הקלעים עד לסוף שנות ה-90'.

        שלשום, הוא מודה, בכה. "מאז המאבקים עם בראבנדר ועד היום אנחנו רוצים, ורוצים, ורוצים", אומר שמלוק. כשהוא שח על מכבי הוא עדיין מדבר ברבים – זכות קניינית השמורה למתי מעט. "גם בשנים שהיינו אנדרדוג רצינו לנצח, ובטח בשנים שהיינו פייבוריטים", הוא ממשיך. "כשהיה צריך לגנוב, גנבנו. אם היית שואל אותי בשישי בבוקר מה יהיה, הייתי אומר: אנחנו לא יכולים לנצח את צסק"א, אנחנו אולי יכולים לגנוב. אבל בספורט זה מותר".

        שמלוק מחרובסקי מקבל פרס הוקרה מאנשי מכבי תל אביב דייויד פדרמן, שמעון מזרחי (ברני ארדוב)
        "אם היית שואל אותי בשישי בבוקר מה יהיה, הייתי אומר: אנחנו לא יכולים לנצח את צסק"א". שמלוק מקבל גביע הוקרה ב-2011 (צילום: ברני ארדוב)

        ***

        ריאל מסומנת הערב כפייבוריטית כבדה. 46 שנה עברו מאז המפגש הראשון בין הקבוצות, פערי הרמות והתקציב הצטמצמו, ואז התהפכו, ואז שוב התהפכו והתנפחו, אבל דומה שמכבי עולה למשחק מכריע מעמדת נחיתות-לכאורה בה לא הייתה שנים, אולי רק בסוף שנות ה-60' ותחילת ה-70'. ואולי רק ב-77', לפני המפגש מול וארזה בגמר המונומנטאלי בבלגרד, נחשבה העפלתה למעמד הזה כה סנסציונית (בשנת 2000, המפתיעה ביותר עד זו הנוכחית, בנתה מכבי את יכולת ההרתעה שלה משלב לשלב – ניצחה את פאוק סלוניקי וגברה בשלושה משחקים בלתי-נשכחים על פאף בולוניה בדרך לפיינל פור בסלוניקי, ובחצי-הגמר הייתה גדולה על ברצלונה. בניגוד לקבוצה הנוכחית, מכבי של שנת 2000 לא הותירה רושם של גנבת. ב-2008 היה הסגל מבוסס על שמות גדולים הרבה יותר מאשר בקבוצה הנוכחית, לרבות חלק מהשלד המנצח של שושלת גרשון השנייה, כך שמהבחינה הזו לא היה מדובר בהפתעה מרעישה מדי).

        העובדה הזו מרתקת ומרגשת משום שמכבי מוכיחה העונה שגם גברת בת 82 יכולה להשתנות. במשך עשרות שנים התנהלה מכבי מתוך פוזיציה פסיכולוגית, גם אם לא מקצועית, של פייבוריטית, או לכל הפחות מפוזיציה פסיכולוגית של שווה בין שוות – גם כאשר התמודדה באירופה מול קבוצות עשירות, מעוטרות וחזקות ממנה. לא כן הקבוצה הנוכחית.

        מכבי הזו נראית כל כך חלשה, כל כך פגיעה, עד שהיה מוסכם על הכל – גם על אנשי מכבי עצמם – שלמרות ההיסטוריה והמסורת והמורשת המכבית, הקבוצה הזו בוודאי איננה פייבוריטית מול האימפריות ממוסקבה וממדריד, ואפילו אינה שווה להן, ושגם אותה מסורת מדוברת אין בה כדי למזער מבחינה מהותית את הפער המקצועי התהומי. מכבי הזו התבררה, אפוסטריורית, כאנדרדוג – לאו דווקא בגלל גובה התקציב שלה (ממילא בנתה מכבי קבוצות טובות בהרבה בסכומים נמוכים יותר, והלא בתחילת העונה הצהיר בלאט שהמטרה היא פיינל פור), אלא משום שמהרגע הראשון היא לא שיחקה כמו קבוצה הראויה למעמד.

        כמעט מתבקש היה שמכבי תקרוס בשל כך מבחינה מנטאלית. כי הפוזיציה הזו של האנדרדוג המובהק כל כך זרה לה, ל-DNA המכביסטי שלה. זו פוזיציה שאמורה לגזור התייחסות שונה – ברמת הגישה – למשחק. קבוצה שהיא אנדרדוג איננה יכולה להחזיק בגינונים של פייבוריטית, או בלוקסוסים כלשהם, ומרגע שאיבדה מכבי את ההרתעה שלה אפילו בישראל, כפי שהוכח גם בסדרת רבע-הגמר מול גליל/גלבוע, מכבי אמורה הייתה לרדת מהאולימפוס הפסיכולוגי ולהתחיל לנשוך ולהרביץ כדי לשרוד, כמו איזה מיליונר שירד מנכסיו ונאלץ לטפס חזרה מעלה מהמקום הנמוך ביותר, מהרחוב.

        אבל מכבי לא קורסת ולא מתביישת. והיא מקבלת ומאמצת ומתאהבת מחדש בפוזיציית האנדרדוג. הקבוצה הנוכחית אולי עוד תיזכר כאחת המכוערות והאהובות אי-פעם בשל העובדה הזו; הנהירה חסרת-התקדים של אוהדיה לאיטליה (ומהדואומו של מילאנו, דרישת שלום למחאה החברתית) מרמזת שגם האוהדים התגעגעו לימיהם כדוד הנאבק בגוליית הרוסי/ספרדי (אבל בל נשכח, מכל מקום, שלדוד הזה יש 20 מיליון דולר בעו"ש). ויפה ומרגש לראות זאת.

        ומכבי מזכירה לנו דבר-מה נוסף השנה – כפי שהראתה בשנתיים הקודמות אולימפיאקוס: טיבה של קבוצת כדורסל נגזר אומנם ממידת הכישרון שלה, אבל גם מרמת הקשיחות המנטאלית של שחקניה. בקיץ האחרון שמו במכבי דגש מיוחד על אופי השחקנים; הוחלט, כלקח מהעונה שעברה, להחתים לא בהכרח את השחקנים המוכשרים ביותר, אלא את השחקנים העמידים ביותר. לפחות ברמה הפסיכולוגית, הסקאוטינג התברר כמוצלח. טייריס רייס, דיוויד בלו, אלכס טיוס וסופו שחורציאניטיס – שחווה בקריירה פסגות ותהומות שהיו יכולים לפרנס קריירות של עשרה שחקנים, וחושל בהן – יצרו קבוצת כדורסל בינונית, אבל הם מרכיבים חבורה בלתי-שבירה מבחינה מנטאלית. מכבי היא בוודאי לא הקבוצה הטובה באירופה, אבל היא אחת המחוברות ביותר.

        מכבי תל אביב (מגד גוזני)
        כמעט מתבקש היה שמכבי תקרוס בשל כך מבחינה מנטאלית. כי הפוזיציה הזו של האנדרדוג המובהק כל כך זרה לה, ל-DNA המכביסטי שלה (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        ***

        בשנתיים האחרונות מלווה פסיכולוג הספורט נועם איל את קבוצות הכדורגל והכדוריד של מכבי תל אביב. בפרק הזמן הזה ביצעו קפיצת מדרגה מנטאלית נחשונית: קבוצת הכדורגל הפכה ממפסידנית ודחויה לווינרית בלתי-עצירה; קבוצת הכדוריד זכתה שלשום באליפות ראשונה, היסטורית.

        שאלתי אותו מה לדעתו מדביק את שחקני קבוצת הכדורסל של מכבי, כיצד מתאים את עצמו מועדון לפיחות מקצועי-מנטאלי שכזה מפייבוריט לאנדרדוג, ואיך – והאם – יתבטאו הדברים הערב על הפרקט במילאנו.

        "כשמדובר במפגש אחד בין שתי קבוצות, מושג האנדרדוג מתמוסס כמעט לגמרי", אמר איל. "במשחק אחד כמעט כל היתרונות והחסרונות מתגמדים מול תופעות של מומנטום. אם אפילו תבחן את המושג הזה, 'פייבוריט', אז כשאתה הופך לפייבוריט במפגש חד-פעמי, זה כבר מכניס אותך למומנטום שלילי ונותן יתרון לאנדרדוג – מה שעוד יותר מקטין את התוכן הניבואי של מושג הפייבוריט. כך שבסופו של דבר, במפגש חד-פעמי אין כמעט לאף קבוצה יתרון, בטח לא מבחינה פסיכולוגית. מקצועית, מסתבר שבמעמדים של גמר יש צמצום אדיר ביכולות של יריבים. הם מתקרבים בהם לנקודת שוויון יותר מאשר בכל מפגש מסוג אחר.

        "במכבי יש משהו מסוים שאין ברוב הקבוצות האירופאיות כמו צסק"א", המשיך איל. "יש שם אלמנט שניתן לקרוא לו 'מיסטי' – שבו ברגע מסוים, החיבור שיש עם הקהל והפנאטיות שקיימת בתוך המועדון כבר עשרות שנים נותנת לשחקנים סוג של ביטחון. זה המכביזם, לדעתי. וזה נותן למכבי יתרון במעמדים כמו פיינל-פור. אני לוקח את המכביזם לסוג של הרגשה שחווים ספורטאים. לפעמים זו הרגשה שאפשר לייצר ולפעמים לא. זו התרגשות מיוחדת, שברגע שהיא נוצרת במגרש היא מחלחלת לשחקנים ונותנת להם להרגיש שהם חסרי גבולות. זה דבר שאני שומע מהשחקנים עצמם, גם בקבוצת הכדורגל וגם בקבוצת הכדוריד.

        "ביום שישי, בגמר של הכדוריד, הייתה את ההרגשה הזו. באותו רגע השחקנים מרגישים שהם יכולים לעשות דברים שהם לא עושים בצורה רגילה, במשחקים רגילים. זה מכניס ספורטאי למצב של אוטומאטיות, של פעולות שהוא עושה בלי שום מחשבה, והרגשה שכל מה שהוא יעשה ילך לו. ההתרגשות הזו משחררת את השחקנים מכל הכבלים והמעצורים ומספקת להם חופש מוחלט לעשות מה שבא להם במגרש. זה המצב האידיאלי, האוטופי, לספורטאי, והוא בא לידי ביטוי בהתעלויות של שחקנים, כמו למשל בלו במשחק מול צסק"א. בקבוצה שהיא ממושמעת ומסודרת מדי, שחקנים יתקשו להביא את עצמם לאוטומאטיות הזו.

        "שאלה טובה מהזווית הפסיכולוגית היא האם אפשר לייצר את ההשפעה שדיברתי עליה כמה פעמים בטווח קצר", המשיך איל ואמר. "אם ביום שישי מכבי הייתה מנצחת בזכות יכולת מקצועית נטו ולא בזכות התעלות נדירה בסיום, אולי הם היו שומרים למשחק היום את המחסנית של ההרגשה הזו שאני רואה כמכביזם. אבל ברגע שההטענה הזו מתרוקנת, אולי אפילו מבחינה עצבית קיימת מגבלה לחוש שוב את ההתרגשות בעוצמה שכזו בטווח זמן כל כך קצר. אם באירוע כמו פיינל פור אתה צריך להתעלות פעמיים כי אתה פחות טוב, הסיכוי שלך שזה יקרה קטן מהותית. אבל אם ריאל ראו את מה שקרה לצסק"א, יכול להיות שזה הדבר שיבהיל אותם וישפיע על המשחק. אולי השחקנים של מכבי יוכלו להביא את ההתרגשות הזו לכמה שברירי שניות. אם כן, הם צריכים לקוות שזה יקרה ברגע הנכון ביותר. ובשביל זה הם גם צריכים לשחק הערב כדורסל".

        ohad@walla.net.il

        שחקני מכבי תל אביב חוגגים עם טייריס רייס (GettyImages)
        נועם אייל: "אם באירוע כמו פיינל פור אתה צריך להתעלות פעמיים כי אתה פחות טוב, הסיכוי שלך שזה יקרה קטן מהותי" (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        מכבי תל אביב בגמר היורוליג: סיקור מיוחד

        האם ריאל מדריד תוריד את הקוף מהגב?

        בדרך למילאנו: ערן זהבי יביא את המזל גם לקבוצת הכדורסל?

        ריצ'רד דייץ, מבעלי מכבי תל אביב, מתמוגג מטייריס רייס

        שון ג'יימס: "בטוח שנזכה בגביע, יש לנו יותר לב"

        ניקולה וויצ'יץ': "ריאל אולי עדיפה, אבל היא לא תזכה. זה כמו נוקיה פה"

        אודי הירש על דייויד בלו, הסופרסטאר הכי שקט שיש

        21:00, שידור ישיר בוואלה! ספורט: גמר היורוליג הגדול