האח הגדול חוזר?

כששחקנים כמו דן איינבינדר משתלבים בסיפור הצלחה כמו זה של מכבי תל אביב, נהוג לתת את הקרדיט למערכת. נהוג לומר – זה שחקן שמכבי תל אביב עשתה, הקבוצה שהופכת כל בורג אצלה למנוע משוכלל. שים אותו בכל קבוצה אחרת, ותראה כמה הוא גרוע. כמה הוא לא מתאים. זו לא חוכמה להיראות טוב עם מכונה משומנת כל כך.

חלק מהשחקנים שאיכשהו זלגו להרכב האלופה בשנתיים האחרונות אכן מתאימים לתיאור הזה, אבל לא איינבינדר. איינבינדר הוא לא עוד סיפור הצלחה של מכבי תל אביב. הוא סיפור הצלחה בזכות עצמו. יש שיטעימו ויגידו שהוא לא סיפור הצלחה, אלא בסך בורג מוצלח, וזה גם בסדר. אבל העובדה שהוא חלק כל כך ברור ברוטציה בקישור של מכבי תל אביב היא לא מובנית מאליה. ראינו מה קרה לשחקנים דומים בעבר: חסן אבו זייד, רפי דהן, משה לוגסי. אף אחד מהם לא הצליח לשכנע את המערכת שהוא מתאים להיות אפילו בורג מוצלח. איינבינדר, במשחק חף מפחד, כן.

זה בדיוק מה שמבדיל את איינבינדר מאלו שקדמו לו. הוא אולי לא מוכשר יותר מהם, אבל הוא אמיץ, מקצועי ורציני יותר. הוא ממלא את התפקיד שלו בדיוק לפי מידותיו, ולמרות כמה שיגעונות תוך כדי משחק, לא מנסה להיות מה שהוא לא. לא קשר גדול, אבל קשר טוב מהסוג הטוב באמת: זה שברוב המשחקים שומר על רמה זהה, משחק ללא חשש מכלום ולוקח את ההזדמנויות שנתנו לו. ככה היה בבית"ר ירושלים (שבטיפשותה הרבה מכרה אותו למרות שעדיף היה לה למכור שחקנים אחרים או לחסוך במקומות אחרים), וככה היה בקרית שמונה. אותו איינבינדר. שחקן שהיכולת שלו לא מושפעת מהתנאים או הסיטואציה. שחקן שכל מערכת שמקדשת את היציבות והרצינות צריכה.

בני יהודה ירדה ליגה לפני 13 שנה. 13 שנים רצופות בליגת העל הן מחזור חיים הגיוני לקבוצה כמו בני יהודה. עם כל העצב על הירידה, לקבוצה שלא באמת מתמודדת על האליפות לא יקרה שום דבר אם אחת לתקופה כזו היא תעצור שנייה, תטעין את עצמה מחדש, ותחזור לעוד עשור של שנים יפות בצמרת, גמרי גביע, מסעות היחלצות מרגשים מהתחתית, אולי אפילו מאבק על איזה תואר, וחוזר חלילה. מה עדיף? להיות מ.ס אשדוד? – קבוצה שמקומה מובטח בליגת העל קצת יותר מזה של בני יהודה, אבל החיים שלה כל כך משעממים. אם ככה הקבוצה של השכונה תמשיך לשרוד בעידן המודרני, אין באמת מה להלין.

הבעיה בירידה של בני יהודה היא אחרת. בכל ירידה קבוצה צריכה להמציא את עצמה מחדש, וקשה לראות איך בני יהודה הזו עושה את זה. על פניו, נראה כי עידן דמאיו נגמר. סיפור הבעלות המוזר הזה, שהביא לכתומים שנים לא רעות בכלל, מבלי לשכוח גם את הרבדים השליליים והלוזריים, נראה כמו משהו שעומד להסתיים. אין דרך לאחות את הקרע. דמאיו, כפי שאפשר היה לראות במהומות בסיום משחק הירידה, משאיר אחריו מועדון שבור, מועדון מרוסק, מועדון קרוע, מועדון שלא יכול להמשיך הלאה בלי מהפכה.

בפעם הקודמת שהקבוצה ירדה זה היה בתחילת עידן הבעלות הפרטית, אחרי שנים רבות בשליטת העמותה הוותיקה. בני יהודה עברה אותן בשלום כי הציעה לעצמה משהו חדש. לבני יהודה הנוכחית אין משהו חדש להציע. היא צריכה מבנה ארגוני אחר, אולי בעלות חדשה, אולי חזרה של כוחות ישנים, העיקר נוסחה שונה. כל דבר אחר יכול להפוך את בני יהודה להפועל פתח תקווה – קבוצה שעלתה ליגה למרות הכל, כי הליגה הלאומית חלשה מאוד, אבל רק כדי לחזור לשם מהר. אם משה דמאיו לא יכיר בכך שעליו לוותר על מלכותו, 13 שנים בליגת העל יכולות להיות פתאום פנטזיה.

עם או בלי קשר, את האלימות במשחק הירידה של בני יהודה יש לבדוק בצורה הכי מקיפה שיש. שזה אומר, ועדת חקירה של ממש. אלימות כזו כלפי אוהדים, אלימות כזו של אוהדים, מריחה כמו משהו הרבה יותר חמור מעוד התפרצות זעם. שלא תטעו – איש לא באמת מאמין שבדיקה אמיתית כזו של הזוועות תתבצע. התקשורת צעקה להתאחדות לכדורגל דברים חמורים יותר באוזן, ובמקרים מסוימים אף הביאה הוכחות לטענותיה, מבלי שפעולה אמיתית נעשתה. מבלי להאשים איש, לכולם ברור שהאינטרס של משה דמאיו ואבי לוזון אחד הוא. אבל עדיין אסור לוותר, אסור להתייאש, אסור לוותר על זכות הדיבור. כמעט בכל משחק אחר, סקנדל כזה באמת היה הופך לסקנדל. היו קוראים לזה אירועי המושבה, או מהומות הדרבי, אבל כשמדובר בבני יהודה הכי קל לפטור זאת בטענה שאלו אוהדי בני יהודה. כאילו הם רגילים לזה, כאילו התשובה הזו מתאימה לכל מהומה. מי שראה את הבלגן בבלומפילד במוצ"ש, מבין שאולי יש כאן משהו שהוא מעבר.

העיכוב במינוי של מנחם קורצקי למאמן בית"ר ירושלים הוא לא משהו שמלמד טובות לקראת עתיד. שוב בית"ר תשתרך מאחור בכל הנוגע להתארגנות לקראת העונה הבאה, אם וכאשר באמת המינוי יושלם, אבל זה רק חלק מהסיפור. בבית"ר הגדירו את ההימור שלהם על מאמן רעננה בתור "ברק בכר שלנו", "האיש שיהפוך אותנו לסוג של קרית שמונה", שזה רק מלמד שאלי טביב לא באמת יודע מה הוא רוצה לעשות עם קורצקי. לא הופכים ביום אחד לקרית שמונה חדשה. ברק בכר לא הגיע משום מקום. בכר נולד מתוך מערכת שעובדת לאורך שנים ביחד. מערכת יציבה, מקצועית, מערכת שמעדיפה לעבוד בשקט מאחורי הקלעים. בית"ר, של טביב, של גאידמק, לא משנה של מי, היא הדבר הכי רחוק מקרית שמונה, ועוד לא דיברנו על השפעת הקהל. מינוי של מאמן לא ישנה זאת במאומה. אם כבר, העיכוב במינוי המאמן רק ממחיש את הפער בין מה שבית"ר רוצה להשיג בהימור על קורצקי לבין מה שיקרה בפועל.

לפני כן, כפי שחשף בעבר כתב וואלה! ספורט אופיר סער, דובר גם על בואו של אלי אוחנה בתור המנג'ר המקצועי. אם כבר, מהלך כזה, אם באמת יתממש, אולי יקרב את בית"ר למשהו שדומה לקרית שמונה. אוחנה הוא לא גאון כדורגל, ולכן הוא גם מאמן לא טוב, אבל כמנהל יש לו סיכוי לא רע להצליח. וחוץ מזה, לבית"ר אין כרגע יותר מדי אופציות טובות יותר. אוחנה, למרות החסרונות המקצועיים, יכול להביא איתו את הדבר שהכי חסר לבית"ר היום: תדמית. התדמית של בית"ר מרוסקת. הזהות הלכה לאיבוד, הקשר בין העבר להווה רופף מאוד. אוחנה יכול למלא את החסך הזה ולהזכיר לרבים מיהי בית"ר. הוא יכול להשיב חלק מהערכים והמסורת ולתת למועדון פנים אותם הוא העדיף לכסות בכובע גרב בשנים האחרונות.

לאוחנה יש רק מה להפסיד כרגע אם באמת יתפתה להצעה של טביב. להגיע לבית"ר עם טביב זה משהו שיכול לסכן את ההילה שלו, את השם שלו, ולסבך אותו מאוד. את המצב הזה אפשר אולי רק לדמות לחזרה של אוחנה מהכדורגל האירופי ישר לליגה השנייה. המצב היום אמנם הרבה יותר חמור, אבל דמות כמו אוחנה היא אולי התרופה לנסיגה המתמשכת והסופנית בדמותה של בית"ר. הוא יכול לתת שקט למאמן לעבוד, הוא יכול לתת לבוס לעשות שטויות מבלי שכל הזמן יעסקו בזה, ובגילו, ואחרי שנים רבות בנבחרות הנוער, הוא יכול להביא איתו גם ניסיון של אדם בוגר שגם למד משהו. זה לא כמו הפעמיים הקודמות בהן הפך למאמן בית"ר, אז עדיין היו ברקע השנים הגדולות של המועדון, אותן המאמן הצעיר לא יכול היה לשחזר. אוחנה, אם יבוא, יגיע במצב אחר. זה אמנם לא ג'ורדי קרויף, אבל בלעדיו מנחם קורצקי יתקשה מאוד להיות ברק בכר.

בית"ר ירושלים: כל השחקנים הישראלים זומנו לוועדת משמעת.

הפועל חיפה במשא ומתן מתקדם עם ראובן עטר

הפועל באר שבע בודקת את אופציית בן שהר, קובי מויאל סירב

מכבי תל אביב: מיטש גולדהאר עדיין מחכה לסוזה וג'ורדי