מכבי חיפה בלי יעקב שחר היא בסך הכול בית"ר ירושלים

אוהדי מכבי חיפה משחקים באש. מצד אחד, הם צודקים. זכותם לא לרצות שחקן שזרק לעברם מושב של כיסא. המחאה שלהם היא תוצאה של התגובה המגומגמת של מכבי חיפה להתנהגות הבלתי נסלחת של טאלב טואטחה. ההתנצלות שלו נראתה כאילו נכפתה עליו והעונש הקל שספג מהמועדון נראה כמו מס שפתיים. רוב בעיות הניהול במכבי חיפה החדשה השתקפו בהתפרצות הזו של הקהל. הוויתור לשחקנים, הזלזול בכבוד האוהדים, גישת ה-"יהיה בסדר כי אנחנו מכבי חיפה". מאחר שמדובר בתחום שבו האוהדים מרגישים שהם יכולים לתקן טעויות, הם בחרו להגיב.

אלא שהתגובה הזו הייתה צריכה להסתיים במחאה במשחק הראשון. מרגע שהמחאה הפכה לאובססיה, לקמפיין, היא החלה לחתור תחת יסודות המועדון ולנסות לנהל את הקבוצה. יתרה מזו, למחאה המוצדקת שחרגה מפרופורציה יש הפעם ניצנים של מאפיין מסוכן מאוד, שעלול להמיט אסון על מכבי חיפה אם גם הניסוי עם אלכסנדר סטנוייביץ' ייכשל: חוסר כבוד ליעקב שחר. משהו בתודעה החזקה של החלק המשפיע באוהדי מכבי חיפה נשבר בטעות – הם פתאום מאמינים שהם מסוגלים בלי יעקב שחר. שהוא לא צריך להיות פרח מוגן. אחד מדפוסי ההתנהגות הכי חשובים בסיפור ההצלחה של מכבי חיפה זו אותה הגנה עיוורת לנשיא, לאדם שנתן למועדון הזה ביטחון ושקט שיש רק במכבי תל אביב בכדורסל. אתמול, לא רק בשלטים נגדו, התגלו סימנים ראשונים של צורת חשיבה חדשה שמאיימת על המועדון.

במקרה הזה כדאי לומר את הדברים בלי לייפות אותם: מכבי חיפה בלי יעקב שחר היא בית"ר ירושלים. קבוצה רגשית, ייצרית, קבוצה שמייצגת תחושת שונות מהמרכז התל אביבי, אבל גם קבוצה לא יציבה שחיה מהיד לפה. אם מכבי חיפה חושבת שיעקב שחר חדש עומד בתור לקנות את המועדון, היא צריכה לראות כמה קשה להפועל תל אביב למצוא בעלים רציני וכמה נוראים החיים של בית"ר ירושלים. אם מכבי חיפה חושבת שתהילת העבר שלה מבטיחה לה ביטחון, היא צריכה לראות מה קרה למכבי נתניה אחרי עונות האליפות הגדולות, שהכסף הפרטי החל לשלוט בענף. גולדהאר לא יבוא למכבי חיפה. גולדהאר בא בדרך כלל רק למכבי תל אביב. הקבוצה שמייצגת את העשירים, החזקים, שתמיד דואגים למצוא אחד כזה שיישא את ההיסטוריה של המועדון שלהם. מכבי חיפה ללא יעקב שחר יכולה למצוא, אם לא יתרחש נס, איזה ג'ף רוזן כזה. במקרה הטוב.

לכן, אוהדי מכבי חיפה חייבים להחזיר את הגבולות למחאה ולא להטיל ספק במיתוס של שחר, גם כשהם לפעמים צודקים. ייתכן מאוד שהמאמן החדש, שנראה כמו בחירה מצוינת, יסדר את הכול מחדש ויחזיר את האידיליה. אבל גם ייתכן שלא. במקרה כזה, לבית"ר ירושלים של הצפון אסור לשרוף את המועדון, אסור להם למרר את החיים ממי שמונע מהם להיות באמת בית"ר ירושלים. מישהו בסוף יזרוק אותם מגן עדן.

1. בהפועל תל אביב מצפים בקוצר רוח אבל גם בחשש מסוים לתשובה של רן בן שמעון, בנוגע למתווה השכר החדש שהוצע לו, שישאיר אותו בקבוצה לעונה נוספת. החשש הזה הוא מובן. אחרי הכל, ולמרות כל התוצאות הטובות בפלייאוף העליון, מי מבטיח שבן שמעון לא ייחנק שוב מגודל המעמד? מי מאמין שהבלגן לא יכריע אותו שוב כשמאני טיים יהיה באמת מאני טיים? מי סבור שיגיב טוב יותר ללחץ שמלווה מאמן שעובד בהפועל תל אביב? האמת? אף אחד.

הפרמטר שאולי יכול לרמוז להפועל תל אביב שמה שקורה בימים אלו באמת יזכה להמשכיות, הוא זהות הסגל. אין הכוונה רק לאיכות הסגל. אלא גם לזהות האנשים עצמם. אם בהפועל תל אביב מתכננים – מילה קצת גדולה על המועדון הזה תחת חיים רמון – להפוך את הסגל ב-180 מעלות, אולי עדיף להם להביא מאמן אחר. שייגדל יחד עם הסגל החדש, וימנע מבן שמעון לעבור את כל התהליך הזה מהתחלה. אם הסגל של העונה הבאה יבוסס ברובו על הסגל הזה, אז היתרון בשימור בן שמעון יהיה בעל ערך.

אלו לא סתם שאלות היפותטיות כשזה נוגע להפועל תל אביב. הפועל תל אביב החדשה סובלת מאוד מפער גדול בין מה שהיא אומרת ומשדרת, למה שקורה בפועל, בדרך כלל ברגע האחרון. מאיימים שאין כסף, מבטיחים עתיד שחור, מכריזים על צונאמי כלכלי, רק כדי לקנות חמישה שחקנים חדשים ולהעמיד תקציב מאוד מכובד בסופו של דבר.

הפעם, כדי להימנע מהנזק שבלופים כאלה מייצרים, הפועל תל אביב חייבת להגדיר עכשיו ורק עכשיו מה בדיוק היא הולכת באמת לעשות בעונה הבאה. מה התקציב שבטוח היא יכולה להעמיד ולפי זה להכריע לגבי זהות הסגל, ממנו תיגזר גם ההחלטה הנכונה לגבי בן שמעון. כי גם אם האחרון יסכים לקצץ בשכרו באופן משביע רצון, אפקט ההמשכיות שלו עלול להיות חסר ערך אם הסגל לא יהיה מותאם לנסיבות.

2. הרבה לפני שהעלו לרשתות החבריות תמונות שלו עם כל מיני שלטים מתריסים על ההפסד של מכבי תל אביב בדרבי ("איך זה לקבל שלוש"), שי אבוטבול קנה שוב את ליבם של אוהדי הפועל תל אביב עם היכולת שהפגין במשחק הניצחון המכובד. לא משנה שהוא אחראי לפנדל, כמו בדרבי הראשון של העונה, אותו החמיץ טל בן חיים. לאוהדי הפועל תל אביב זה הספיק כדי להפוך אותו (שוב) לאליל.

אלא שמה קרה בדיוק אחרי כן והחגיגות הדי ילדותיות של אבוטבול המחישו מיהו באמת: יניב קטן לעניים. דמות שהמנהיגות שלה היא קצת פרובינציאלית והנאמנות שלה יכולה להיות בעייתית אם היא לא מלווה בדקות משחק רבות. סמל של מועדון גדול חייב לבוא קודם כל מהישגים ופסגות מקצועיות, ורק אחר כך מתוך מחוות זולות לאוהדים. אצל אבוטבול הסיטואציה היא הפוכה: קודם מזהים אצלו את הדמות העממית שאוהדי הפועל תל אביב אוהבים לאהוב, ורק אחר כך את השחקן הגדול שאמור למלא את החלל הענק שעונה להגדרה – סמל אדום.

אין כאן חלילה כדי לחלוק על כישרונו של אבוטבול ככדורגלן. מדובר בשחקן עם מסירה מהטובות שקיימות בליגה, שפשוט לא נועד להיות קשר אחורי. אין כאן כדי לפקפק באהבה של אנשים לאדם שהם מעריכים את ההתנהגות שלו והמסירות שלו. יש כאן רק הצעה קטנה לאוהדי הפועל תל אביב: לשים לב מיהו באמת הסמל שלהם ולמה המועדון שלהם נמצא בערך באותה רמה כעת.

את הכעס של אוהדי בית"ר ירושלים על שביתת שחקני הקבוצה אפשר וצריך להבין. אחרי הכול, אין צדיקים מוחלטים בפרשה הזו. השחקנים היו יכולים לתת התראה גדולה יותר לפני שהם שוברים את הכלים. אלא שהתגובה המוגזמת של חלק מהקהל, הפכה את האירוע מסיפור טביבי קלאסי לסיפור בית"רי חשוב. ההקנטות לאריאל הרוש היו דוחות, השימוש בשטרות הכסף היה מגעיל. זה כמעט הזכיר את זוועת הצ'צ'נים, למעט פרט שונה אחד: בית"ר ניצחה. בית"ר תפקדה כרגיל.

וזו אולי הבשורה שיכולה לצאת מהפרשה הזו. שחקני בית"ר שפחדו לנקוט עמדה אמיתית בפרשת הצ'צ'נים, למעט הרוש, למדו שהקהל החדש ששולט בבית"ר ירושלים חושב קודם כל על האינטרסים של עצמו. הם הכירו את הצדדים שהם ניסו להתעלם מהם. אבל שנה אחרי אותם אירועים, ניכר גם סוג של ניסיון: הקבוצה הצליחה לתפקד למרות התנהגות הקהל. אם לדבר הזה תהיה המשכיות, יתכן גם שינוי אמיתי במועדון. שינוי שיכול לבוא רק דרך קבוצה בית"רית שלא רוקדת לפי החליל של הקהל ולא נותרת להרגלים הבעייתים שלו להשפיע על התוצאות על כר הדשא. ככה, אפשר יהיה לקחת עוד כמה החלטות חשובות, בדומה להתנגדות החשובה האחרונה לנהלי עבודה שהם בלתי מקובלים באף מועדון ששואף להיות רציני.

הדרך שבה יוסי אבוקסיס הגיע לבני יהודה נתנה לו את אחד הדברים הכי חשובים למאמן בגילו: חותמת הירידה היתה רחוקה ממנו, לא קשורה אליו. החותמת הזו הונחה על דרור קשטן, משה דמאיו, הקהל, השוער, חלק מהשחקנים. אבוקסיס, שקיבל קבוצה בתהום, לא היה חלק מזה. לא משנה, הכתם הנורא מכל למאמן לא ידבק בו. הוא לא יכונה מאמן שירד ליגה כפי שגיא לוי ואלי אוחנה מוגדרים לא אחת.

אלא שאירועי המחזורים האחרונים הובילו את אבוקסיס לשמוט גם את מעטפת ההגנה האישית הזו. מילא שהוא לא מביא את הקבוצה שלו מוכנה ורגועה למשחקי מאני טיים, כפי שהוא היה כשחקן. הוא פשוט שומט הזדמנות אחר הזדמנות. בכל פעם שנדמה שהוא מוציא את הקבוצה מהבור, משהו מושך אותה חזרה פנימה. בכל פעם שנדמה שהוא מנצח משחק חשוב, זה בסוף נגמר בתיקו. חצי צעד קדימה, חצי צעד לאחור. כשזה קורה לך יותר מדי פעמים – גם אתה הופך להיות חלק מהסיפור.

אחרי שני ניצחונות בפלייאוף העליון, נדמה היה שאבוקסיס גילה את המוצא סוף סוף. אלא שאז הוא שוב כבה: שלושה משחקים ללא ניצחון, כולל הפסד למכבי פתח תקוה, כשברקע כולם יודעים שהתוצאה של רמת השרון בטדי משחקת לטובתו. אלא שגם את זה אבוקסיס לא ניצל. שוב לא ניצל. אם הוא לא יתקן זאת בשני המחזורים שנותרו – כי כמו תמיד, לא משנה מה קורה, גם הפעם הדברים איכשהו תלויים בו – הוא יהיה ראוי לכתם הירידה כמו המאמן אותו ירש והבוס של המועדון איתו התפייס. אי אפשר לומר כל הזמן שרק איינגובה שומט הזדמנויות בבני יהודה.

במכבי חיפה חוששים: "צריך להעיף פה חצי קבוצה"

מכירת אריאל הרוש תחסוך לבית"ר ירושלים הון

יואב כץ טרם אישר את המעבר לסמי עופר

מכבי נתניה פנתה לאורלין סטארוקין