אומרים שכשבילי וייטהרסט שיחק באוקספורד יונייטד בשנים 1986-1988, הוא השלים הכנסה בקרבות אגרוף בידיים חשופות עם צוענים - קרבות חשאיים שהקיום שלהם עבר מפה לאוזן. גם אם האגדה האורבנית הזו לא הייתה באמת, לא קשה להבין מדוע היא דבקה דווקא בחלוץ העבר האנגלי.
ב-1 בינואר 1986, אברטון התארחה אצל ניוקאסל למשחק במסגרת המחזור ה-25. וייטהרסט ששיחק אז במדי המגפאייז, תיקל בחריפות את פול ברייסוול האורח וזה נאלץ לעזוב את כר הדשא. הקשר האומלל של אברטון היה עד אותו יום חלק מהתכניות של מאמן נבחרת אנגליה, בובי רובסון, לסגל בגביע העולמי ב-1986, אבל שבר בקרסול ניפץ לו את החלום. ברייסוול לא לבש שוב את מדי נבחרת שלושת האריות.
בשנתיים וחצי הבאות ברייסוול עבר לא פחות משישה ניתוחים, חלקם אצל מומחים בארה"ב. הוא חזר לשחק בסופו של דבר, אבל הקריירה שלו לא נסקה לגבהים החזויים לפני אותו תיקול אלים של וייטהרסט. הוא מעולם לא סלח לחלוץ הקשוח וגם לא דיבר איתו מאז. באחת מההזדמנויות סיפר על אותה פציעה: "יכולתי לשחק בנבחרת בשבע-שמונה השנים הבאות, אבל זה לא קרה. הייתי מחוץ לכדורגל שנתיים, שנתיים בהן הייתי יכול להגיע לשיא".
היום בילי וייטהרסט לא היה מוצא את עצמו בעולם הכדורגל ואם כן, הוא היה מבלה יותר ביציע בגלל הרחקות, מאשר על כר הדשא. אלא שבאותן שנות ה-80 זה היה ענף קצת אחר, עם יותר מגע וקשיחות, ופחות חלוקת כרטיסים. הבלמים היו קשוחים, אבל החלוץ ממזרח יורקשייר, בנו של כורה פחם, היה קשוח יותר מכולם.
עד גיל 21 בילי וייטהרסט היה כדורגלן חובבן שהרוויח את לחמו מעבודה כפועל בניין. ב-1980 האל סיטי רכשה אותו ממקסבורו טאון הזעירה תמורת 2,000 ליש"ט ובשש השנים הבאות הוא סייע לה לעלות מהליגה הרביעית לליגת המשנה. לשיאו הגיע בעונת 1984-85, אז כבש 24 שערים בכל המסגרות והחל לעניין קבוצות גדולות יותר. בניוקאסל כל כך התרשמו, עד שהמועדון שבר את שיא ההעברות שלו דאז ושילם עבורו 230 אלף ליש"ט.
בעולם הכדורגל בדרך כלל שחקני ההגנה והקשרים האחוריים נחשבים ל"כסחנים" הכי גדולים, אבל כשבילי וייטהרסט היה על המגרש, הם פחדו. אחרי ניוקאסל הוא שיחק גם באוקספורד יונייטד ורדינג, העביר קדנציה שנייה בהאל סיטי והמשיך לסנדרלנד ושפילד יונייטד. חמש שנים בליגה הראשונה, שש בשנייה וגם תקופות שונות בשלישית. בכל אחת מהליגות, הוא הטיל טרור על היריבים. "אם הבלמים היו נותנים לי 'אחת' בכליות, הם היו מקבלים שתיים בחזרה", פירט את ה-אני מאמין שלו.
הוא כונה בעיקר "ביג בילי" (בילי הגדול), אבל לאורך השנים דבקו בו כינויים שונים כמו "רמבו בילי" או "בילי חולצה צמודה", על שום הממדים שלו (אוהדי לידס שרו לו פעם: "Have you ever seen your dick?" "פעם ראית את הזין שלך?", אבל הוא אמר: "לא הייתי שמן, התלבושת שלנו הייתה קטנה מדי"). הוא היה מפזר מרפקים, מכה, דורס. באחד מאתרי האוהדים של האל סיטי תיארו את הסגנון שלו כך: "90 דקות של דם, הפחדה וכיסוחים". "באיבנינג כרוניקל" של ניוקאסל קבעו: "וייטהרסט היה חלוץ מפלצתי. לא אחד מהאנשים הכי קשוחים בכדורגל, אלא ה-איש הכי קשוח, ב-ה' הידיעה".
וייטהרסט לא היה עוד כדורגלן קשוח, הוא היה רע. לעתים נדמה היה שהוא נהנה לפגוע ביריבים לא פחות מאשר לכבוש שערים. מרטין קיאון, בעצמו שחקן שלא בחל באמצעים כדי לעצור יריבים, התבקש לבחור ביריב הכי נוקשה שפגש ושם את האצבע על וייטהרסט: "הזיכרון הכי חזק שלי ממנו הוא ממשחק כשהייתי באסטון וילה. רצנו לכיוון הכדור, הוא היה יותר קרוב ממני, אבל הוא האט ונתן לי להגיע ראשון - רק כדי להוריד אותי לדשא. היו לי סימנים על השוק במשך שנה וחצי לאחר מכן".
באנגליה כתבו עליו: "כדי לנצח אותו בכדורי גובה, שחקני ההגנה היו צריכים להתגבר על החשש מאף מרוסק, שן שבורה או לחי חבולה. וזה היה במקרים בהם הוא לא ניסה לפגוע בהם". ומה היה קורה כשווייטהרסט כן ביקש לפגוע בכוונה תחילה? פעם כששחקן ספסל מהקבוצה היריבה עשה מתיחות ליד הקווים והתכופף עם הידיים על הדשא, ביג בילי דרך לו על האצבעות בכוונה. לגלן רודר ששיחק איתו ביחד בניוקאסל והיה אחד מחבריו הטובים ביותר בקבוצה, הוא שבר את האף בגלל טראש טוק שגרתי אחרי שעבר לאוקספורד.
זמן קצר אחרי שפרץ לתודעה, "ביג בילי" כבר היה מפורסם בזכות או בגלל הפעולות האלימות שלו על המגרש. זה היה סימן ההיכר שלו והוא השתמש בו. היה גבוה וחזק, היווה איום מתמיד בכדורי גובה, אבל הנשק הכי חשוב שלו היה הפחדה. והוא ידע והשתמש בזה. "אחרי שתי עונות בכדורגל המקצועני, הבלמים כבר פחדו ממני", אמר פעם.
ג'ו אלון, ששיחק עם וייטהרסט בניוקאסל, נזכר: "שיחקנו נגד שפילד וונסדיי ופול הארט ביצע עלי עבירה. בילי צעק עליו: 'תיגע פעם נוספת באחת מהשערות הבלונדיניות שלו הארטי, ואני אבעט אותך מחוץ לאצטדיון'. הארט המפוחד ענה לו: 'בילי, אני לא מחפש צרות', אבל בילי אמר לו: 'הארטי, אתה כבר בצרות'".
בהזדמנות אחרת, פול לייק ששיחק במנצ'סטר סיטי בשנים 1986-1996, סיפר על משחק נגד החלוץ המאיים: "באחד מהמאבקים על הכדור, הרגשתי את המרפק שלי פוגע באף של שחקן אחר. למרבה האימה, גיליתי שזה היה בילי וייטהרסט. חשבתי לעצמי: 'אלוהים ישמור, כל אחד, רק לא המפלצת המזדיינת הזו'. הסתכלתי על חברי לקבוצה בריאן גייל, והוא רק חייך ועשה לי סימן של צלב".
ויני ג'ונס וניל ראדוק, שני כדורגלנים שעשו לעצמם שם של שחקנים אלימים ומלוכלכים, סיפרו על וייטהרסט שהוא היה היריב ה"קשה" מכולם. ג'ונס גם ננשך על ידיו באימון כשהם שיחקו יחדיו בשפילד יונייטד. אלן האנסן הגדול מליברפול שקשק בכל פעם ש"ביג בילי" התקרב אליו והקדיש לו חלק מכובד מהאוטוביוגרפיה שלו. "בתחילת כל עונה, הדבר הראשון שבדקתי בלוח המשחקים זה מתי נשחק נגד אוקספורד - או כל קבוצה אחרת בה וייטהרסט שיחק - זה היה סיוט לפגוש אותו", כתב.
ב-2009 וייטהרסט כתב טור חד פעמי ל"גרדיאן". הכותרת הייתה "להיות האיש הכי קשוח בכדורגל" ושחקן העבר סיפר. "בזמן ששיחקתי באוקספורד, יצאתי לשתות ערב עם חברים בפאב ונקלעתי לקטטה. יצאנו החוצה והתחלתי ללכת מכות עם איזה ילד. תקעתי לו אצבע בעין ודפקתי לו את הראש בקיר, אבל אז חבר שלו שלף מין אלה כזו מהסוג שאפשר למתוח, ודפק לי אותה באף. חבר אחר שלו נתן לי מכה מהצד השני וכשהסתובבתי, הילד הזה נתן לי מכה אדירה בלחי. האף שלי היה מרוסק, היה לי חור בלחי והייתי צריך 30 תפרים בראש".
שחקן בליגה הראשונה באנגליה שיצא לבילוי לילי, הכה והוכה עד זוב דם, שבוע וחצי לפני משחק נגד נוטינגהאם פורסט. וייטהרסט ערך אימונים קלים בלבד, אבל כשהמאמן מוריס אוואנס שאל אותו אם הוא רוצה לשחק, הוא השיב בחיוב והסביר: "אלו רק היו תפרים - לא חשבתי שזה ביג דיל לשחק ככה".
10 דקות לפני סיום המחצית, הכדור הוגבה לכיוונו של החלוץ בתוך הרחבה. שוער פורסט, סטיב סאטון, יצא במטרה להרחיק, אבל במקום לחבוט בכדור, האגרוף שלו פגע באף המפורק ממילא של וייטהרסט. "אז לא היה חוק לפיו שחקן מדמם צריך לרדת מהמגרש, אז נשארתי ושיחקתי 90 דקות", סיפר "ביג בילי", "היום לא היו נותנים לי להמשיך, נראיתי כמו המפלצת של פרנקנשטיין".
הסיפור האחרון בעצם מסביר את המהות של בילי וייטהרסט ככדורגלן. הוא תמיד התגאה בהיותו "לא שונה מאף אחד מהאוהדים" וכזה הוא אכן היה, בימים בהם את היציעים פקדו בעיקר אנשים ממעמד הפועלים ולא אלפי תיירים. הוא פגע ביריבים, אבל במידה מסוימת נהנה גם כשהם השיבו לו. הוא לא היה כדורגלן מוכשר, אבל כל ההגנות חששו ממנו. הוא לא הגיע להישגים יוצאי דופן, אבל באנגליה זוכרים אותו עד היום. אמנם לא ככוכב עליון, אבל כ"שחקן הכדורגל הקשוח מכולם".
עוד במדור "סיפורי הפרברים":
הסקנדלים של שחקן צ'לסי לשעבר, אלן האדסון
קווין מסקט המלוכלך, הכדורגלן השנוא בעולם
התרמית הגדולה של הפרמיירליג: סיפורו של עלי דיה
הנוסע המתמיד: טרבר בנג'מין שיחק בקרוב ל-30 קבוצות
תיק לה מנגה: הפרשה שזעזעה את לסטר סיטי
עם עודף משקל ומראה של מתאגרף, באיו אקינפנווה לא מפסיק לכבוש
רובין פריידיי, כדורגלן הפלא הבעייתי שמת בגיל 38