"קיבלתי את הכדור בערך 20 מטר מהשער ובעטתי. הוא פגע בעמוד שמאחורי המסגרת. ידעתי שזה לא גול והתחלתי לחזור אחורה לכיוון מרכז המגרש. פתאום השופט הצביע על נקודת האמצע וקבע שהיה שער. השחקנים של איפסוויץ' השתוללו מזעם. דייויד ווב ניגש אלי ואמר לי: 'תגיד לו שלא היה שער...', עניתי לו 'לך להזדיין וובי, יש לי בחוזה סעיף של 30 פאונד לנקודת ליגה'".
43 שנים לפני ששטפן קיסלינג כבש "שער רפאים" בליגה הגרמנית, בספטמבר 1970, אלן האדסון עשה את זה במדי צ'לסי נגד איפסוויץ' בליגה האנגלית. אלא שבניגוד לחלוץ הגרמני שהושמץ והתנצל, האדי לא הרגיש כל צורך לבקש סליחה. סקנדל? הצחקתם את הקשר האנגלי. זה סיפור על קומדיה וטרגדיה, שעל כדורגל של פעם וכדורגל של היום, על שחקן כדורגל מהסוג שאנגליה כבר לא מייצרת מספיק.
אלן האדסון נולד במערב לונדון וגדל במרחק של כשתי דקות הליכה מסטמפורד ברידג'. בעתיד יגדיר את עצמו שוב ושוב כ"שחקן הכי 'מקומי' בתולדות צ'לסי". הוא היה קשר מרכזי, עושה משחק שהבליט יצירתיות על המגרש ומחוצה לו. כיכב על כר הדשא ובפאבים. בראיון מאוחר הסביר: "אני אוהב לשתות. קצת וודקה או וויסקי, איזו כוס שמפניה או בורבון. גדלתי בעידן שבו זה מה שאנשים עשו".
האלכוהול התחיל לתפוס חלק חשוב כבר כשהיה בן 19. המגרשים בליגה האנגלית היו רעועים ובאחד מהמשחקים האדסון דרך בתוך בור במגרש וכפי שתיאר זאת: "קרעתי כל רצועה אפשרית". הוא נעדר תקופה ארוכה מהמגרשים ולצד השיקום, החל להעביר את הזמן בשתיית אלכוהול הולכת וגוברת. "הכול היה מונח לפני ואז נפצעתי. זה שינה הכול", סיפר, "עליתי שלב בכמות השתייה. הרגשתי כמו ילד שהלך לישון בערב חג המולד אחרי שהוא ראה איך אורזים לו את כל המתנות, ושהתעורר בבוקר וגילה שלקחו לו את כולן".
הצרות נמשכו גם אחרי שהאדסון חזר לפעילות. הוא הצליח להתבלט, זכה עם הקבוצה בגביע אירופה למחזיקות גביע ב-1971, אבל התעקש לעשות את הדברים בדרך שלו. הוא הוזמן לסבב משחקים של נבחרת אנגליה עד גיל 23, אבל סירב לזימון והושעה לשלוש שנים מכל נבחרות אנגליה. במקביל המשיך לשתות, לפעמים גם בלילות לפני משחקים. כשהתוצאות היו טובות, הכול נסלח, אבל בעונת 1973-74 צ'לסי הסתבכה במאבקי תחתית והמאמן דייב סקסטון חיפש אשמים.
האדסון היה אז חלק משלישייה הוללת שכללה גם את פיטר אוסגוד וצ'רלי קוק הגדולים. הם היו שותים לפני ואחרי משחקים, במהלך השבוע ובסופו. כשהם לא היו במגרש האימונים, ניתן היה למצוא אותם בפאבים מוכרים, מבלים עם אושיות תרבות לונדוניות. לא פעם הצפינו למנצ'סטר לבילוי משותף עם ג'ורג' בסט. באותה תקופה המאמן סקסטון החליט לשים סוף לנהנתנות והאדסון ואוסגוד הוצבו ברשימת ההעברות. האדי שתמיד חשב שהוא לעולם לא ייפרד מצ'לסי, לא סלח על כך מעולם.
האדסון נמכר לסטוק סיטי תמורת 250 אלף פאונד ולמרות ששיחק שם רק שלוש שנים, הוא הפך לאגדה מקומית. המאמן טוני וודינגטון החזיר אותו לחיים אלו המילים של הקשר עצמו. האדסון המשיך לשתות, אבל לוודינגטון לא היה אכפת כל עוד הוא ממשיך להרשים על הדשא. והוא הרשים. בעונת 1974-75 האדי שימש כבורג משמעותי בקמפיין שהסתיים עם מקום החמישי בליגה ונבחר ל"שחקן הצעיר הכי מלהיב של העונה". עד מהרה הגיע גם זימון לנבחרת אנגליה.
את הופעת הבכורה במדים הלאומיים האדסון ערך ב-1975 - אחרי שההשעיה שלו כבר הסתיימה - משחק ידידות בו נבחרת שלושת האריות ניצחה את אלופת העולם מערב גרמניה 0:2. הקשר הבריק והמחמאות היו בהתאם. "אנגליה סוף סוף מצאה יורש לבובי צ'רלטון", אמר המאמן המפסיד הלמוט שן אחרי המשחק וגינתר נצר, שישב ביציע בוומבלי, הוסיף: "איפה האנגלים החביאו את השחקן הזה עד עכשיו? הוא ברמה עולמית".
הרומן עם סטוק סיטי והמאמן וודינגטון נמשך רק עד ינואר 1976. סערה שהשתוללה במשך שמונה שעות בתחילת אותו חודש, גרמה לחלק גדול מהגג של אצטדיון ויקטוריה גראונד הישן להתעופף ופועלים שניסו לתקן אותו כמה ימים לאחר מכן, נפצעו. בסטוק הבינו שעליהם להשקיע סכום כסף משמעותי ובאין מזומנים רבים בקופה, נאלצו להקריב. האדסון נמכר לארסנל תמורת כ-200 אלף פאונד.
בהייבורי השדים הישנים התעוררו מחדש. האדי שוב היה בלונדון המוכרת ושוב בילה בפאבים האהובים, אבל עכשיו חסר את התמיכה שקיבל בסטוק. האלכוהול זרם, הקשר מיעט לשחק והיחסים עם המאמן טרי ניל עלו על שרטון. שוב הוא סירב להתגמש באורח החיים שלו, שוב הוא הסתכסך עם הבוס, שוב הוא הוצב ברשימת ההעברות. בובי מור, לדעתם רבים גדול שחקני אנגליה בכל הזמנים, אמר עליו באותן שנים: "אלן האדסון יכול לכבוש את העולם, אבל לא בטוח שהוא יכול לכבוש את הטמפרמנט שלו".
בגיל 27 בלבד האדי עזב לארה"ב וחמש שנים לאחר מכן הוא שב לאנגליה וחתם בלא אחרת מאשר צ'לסי. האדי היה אז בן 32. הוא סבל מפציעות ומחלות, ישב ביציע וצבר תסכול אדיר מכך שלא הצליח למצוא את מקומו במועדון בו הוא גדל הרגיש שמישהו גזל ממנו את הבית. במחציות של משחקים בהם ישב ביציע, הוא היה מתחבר לברז הבירה ביחד עם הבלם הוותיק מיקי דרורי ושניהם היו מתלוננים על כך ש"זה לא מה שהיה פעם". עד מהרה דבקה בו תדמית של מי שמזיק לקבוצה והוא שוחרר אחרי חצי שנה בלבד, בלי לשחק.
בדצמבר 1997, 13 שנים אחרי שעזב את צ'לסי בפעם השנייה ו-11 שנים אחרי שפרש (במדי סטוק סיטי), האדסון נדרס על ידי מכונית ברחוב בלונדון. 59 ימים שכב בתרדמת עד שהתעורר. הרופאים שקלו לקטוע את שתי רגליו, הצליחו להציל אותן, אבל הפגיעה נשארה לעד. הוא בילה בבית החולים במשך 12 חודשים ואחרי שחזר לביתו, גילה שאשתו הטרייה החליטה לעזוב אותו. האדי עבר להתגורר עם אמו ("היכן שגדלתי, ממש ליד סטמפורד ברידג'"), אבל זו מתה ב-2003 וכמה ימים לאחר מכן הוא קיבל שיחת טלפון מהעירייה: "אתה צריך לפנות את הבית".
בשנים הבאות המצב הדרדר אפילו יותר. האדי אמנם כתב אוטוביוגרפיה שגררה ביקורות מהללות ומצא עבודות מזדמנות כפרשן, אבל במקביל כבר דהר לכיוון התחתית. הוא איבד 150 אלף פאונד בעסקת נדל"ן כושלת בקפריסין, המשיך לסבול מתוצאות תאונת הדרכים והשקיע מאמצים בתחום אחד בלבד: בילוי בפאב. "כל יום הוא מטלה חדשה", סיפר בשנה שעברה לסוכנות הידיעות "רויטרס", "אני מתקשה לצאת מהמיטה, אני לא מסוגל ללבוש גרביים ואני בקושי מצליח לעמוד במקלחת".
ביוני האחרון סיפרו כמה מכלי התקשורת באנגליה על "אגדת צ'לסי, אלן האדסון, שהגיע לתחתית הבאר". הם פרסמו תמונות של כוכב העבר, מוזנח ונתמך על ידי קביים, בן 62 ונראה 10-15 שנים מבוגר מגילו. הוא פיזר ראיונות לכל עבר כדי שמישהו יקרא ויזרוק גלגל הצלה. ל"מירור" סיפר: "מועצת העיר שיכנה אותי בהוסטל למחוסרי דיור. אני בקושי מצליח לעלות במדרגות. כל מה שיש לי זה לפטופ, מכונת גילוח וקביים. אני אפילו לא מחליף בגדים. בהוסטל אין מגבות, אין סבון ולא מאפשרים לבן שלי לבקר אותי. המנהלים רוצים לדעת על כל צעד שלי, אני מרגיש כמו איזה פדופיל שבדיוק השתחרר מהכלא".
במקביל הוא צבר זעם רב על צ'לסי. "כששכבתי בתרדמת בבית החולים, קיבלתי אלפי איחולי החלמה מכל העולם, אבל אפילו לא אחד מצ'לסי", סיפר, "כשאני אמות יחלקו לי כבוד, אבל איך זה יעזור לי? תראו כמה הזדמנויות נתנו לפול גאסקוין, אבל לי אף אחד בעולם הכדורגל מעולם לא עזר".
מהסיפורים של האדסון עולה שוב ושוב - גם אם לא במפורש - תחושת הבגידה. לא רק של צ'לסי, אלא של הכדורגל שהתקדם והותיר אותו מאחור. בראיון שקדם לגמר ליגת האלופות ב-2008, הוא סיפר שהוא שוקל למכור את מדליית המנצחים שלו מגביע אירופה למחזיקות גביע ב-1971. "אני קצת קצר בכסף כרגע וזה יוכל לעזור לי", הסביר, "זה היה הגביע האירופאי הראשון של צ'לסי ויש רק 16 מדליות כאלו בכל העולם, כך שאולי אוכל להרוויח".
בהמשך הוסיף במרירות: "חשבתי שבשבוע כזה אני אוכל לגרום להתעניינות בשחקן הכי מקומי שהיה במועדון הזה אי פעם. בסטוק מתייחסים אלי כמו לאלוהים, אבל לסטמפורד ברידג' אני בקושי מצליח להשיג כרטיס. כשאני חושב על הדרך בה מתייחסים אלי, למדליה הזו אין שום משמעות עבורי. אין לי עוד רגשות לצ'לסי. הייתי לא מזמן במשחק ואחריו ראיתי את רומן אברמוביץ' חומק לתוך לימוזינה כשמסביבו פמליה של 12 אנשים. כשעליתי על האוטובוס בדרך הביתה חשבתי לעצמי שאין לי שום קשר לצ'לסי הזו".
המנטרות הללו חזרו על עצמן שוב ושוב. "המשכורת שלי הייתה 125 פאונד לשבוע, היום זה כסף לסנדוויצ'ים בשביל השחקנים", אמר בהזדמנות אחת ובאחרת הוסיף: "הייתי רוצה לשחק בימים שלי, אבל להרוויח את הכסף של היום. שיחקתי נגד ג'ורג' בסט, יוהאן קרויף ופלה, ובעיניי הם הרבה יותר טובים מהשחקנים של היום. לשחקנים בזמני היה יותר מעוף על המגרש ומחוצה לו - ובנות הזוג שלנו היו יפות יותר".
אלן האדסון לא הרגיש צורך להתנצל. לא על "שער הרפאים" שלו, לא על כך שהאלכוהול שימש כבן לוויה לקריירה שלו, לא על הביקורות הנוקבות על הכדורגל המודרני. אם כבר התנצלות, הוא עדיין ממתין לכמה כאלו שלטענתו מגיעות לו מצ'לסי.
