מי אמר שהמלחמה נגמרה?

המהומות ברחובות שירוקי ברייג באוקטובר 2009

בסביבות חצות הליל, בערך מתי שהתאריך התחלף מה-7 ל-8 באוקטובר 2009, אוליבר קנזוביץ' הצליח לברוח מתא המעצר בעיירה שירוקי ברייג שבדרום-מערב בוסניה. הוא פנה לכיוון קרואטיה ולפני שהשחר עלה, כבר הספיק לחצות את הגבול ללא כל בעיה. כמה ימים לאחר מכן, הוא הופיע בבירה זאגרב ורגע לפני שהסגיר את עצמו למשטרה המקומית, אמר לעיתונאים הסקרנים: "לא רצחתי את ודראן פוליץ', אני לא אחראי למותו".

בבוסניה מאוד רצו שקנזוביץ' החשוד ברצח יוסגר לידיהם, אבל ידעו שאין סיכוי. גם הוא ידע זאת היטב. כבן למיעוט הקרואטי בבוסניה, הוא החזיק באזרחות כפולה ועל פי החוק בקרואטיה, זו לא מסגירה מבוקשים שמחזיקים בדרכון שלה.

***

בוסניה הרצגובינה מאכלסת קרוב לארבעה מיליון תושבים, שמתפלגים לשלושה לאומים מרכזיים שונים. הבוסניאקים המוסלמים מהווים קרוב ל-50 אחוזים מהאוכלוסייה, הסרבים האורתודוכסים הם קצת יותר משליש והקרואטים הקתולים הם המרכיב השלישי בגודלו עם כ-15 אחוזים. מלחמת בוסניה אמנם הגיעה לסיומה הרשמי בדצמבר 1995, אבל בשטח עדיין קיימים מתחים גדולים. והרי איזה מקום הוא טוב יותר ממגרש הכדורגל בשביל לפרוק מתחים?

הקונפליקטים האתניים בבוסניה בכלל ובעיר החצויה מוסטאר בפרט, הובאו לידי ביטוי נפלא בסרט התיעודי "מוסטאר יונייטד". במאי הסרט מתמקד בשתי קבוצות הכדורגל בעיר, ולז' הבוסנית-מוסלמית וזרינסקי הקרואטית-קתולית, באוהדים הקנאים ומלאי השנאה שעבורם משחק דרבי הוא הרבה יותר מאירוע ספורטיבי. ב-4 באוקטובר 2009 מתח זהה התפרץ במשחק בו פ.ק סראייבו התארחה אצל שירוקי ברייג.

אוהדי פ.ק סראייבו, "הורדה זלה"

מלחמת העצמאות של בוסניה נודעה בעיקר בגלל הקרבות בין הבוסנים המוסלמים לבוסנו-סרבים שראו בעצמם חלק מיוגוסלביה הגדולה. בחודשים הראשונים המוסלמים והמיעוט הקרואטי שילבו כוחות נגד הסרבים, אבל בהמשך התפתחה ביניהם מתיחות שהתלקחה לכדי פעולות תגמול אלימות, ובהמשך למלחמה של ממש.

העיירה שירוקי ברייג תמיד הייתה קרואטית למהדרין. במלחמת העולם השנייה היא נשלטה על ידי התנועה הקרואטית-לאומנית אוסטשה – אחת מהאלימות ביותר בהיסטוריה של יוגוסלביה ומי ששיתפה פעולה בשמחה וששון עם גרמניה הנאצית. במרכז העיירה מוצב היום פסל מאסיבי של צלב, להזכיר ששירוקי ברייג אמנם נמצאת בתחום השליטה של מדינה בעלת רוב מוסלמי, אבל שהיא קרואטית-קתולית לכל דבר. בקבוצת הכדורגל המקומית הסיפור לא שונה.

הסמל של קבוצת הכדורגל של שירוקי ברייג כולל חלק מדגל קרואטיה וארגון האוהדים נושא את השם "שקריפרי". לא סתם עוד שם, אלא אחד מהכינויים של ארגון גרילה קרואטי שהוקם במאי 1945 ונלחם בפרטיזנים הסרבים ובקומוניסטים. חברי הארגון הקטן – כמה מאות בסך הכול – שואבים את ה-אני מאמין שלהם מהאוסטשה ולחלק גדול מהמשחקים מגיעים כשהם נושאים סמלים נאצים ואת דגל הוותיקן. הם מצדיעים במועל יד ומשמיעים קריאות בעלות אופי פשיסטי, והם לא ממש מחבבים מוסלמים.

ארגון האולטראס של פ.ק סראייבו, "הורדה זלה", מעולם לא היה גדול ממדים כמו ארגוני האוהדים של פרטיזן והכוכב האדום בלגרד, דינמו זאגרב וקבוצות אחרות ביוגוסלביה, אבל חבריו ידעו לעשות לעצמם מוניטין של אוהדים מסוכנים לאורך השנים, בין היתר אחרי שדקרו למוות שני אוהדים של פרטיזן ערב מלחמת יוגוסלביה. אחרי שהמלחמה פרצה, רבים מחברי הארגון התגייסו למאבק המזוין בבוסנו-סרבים וחלק בלתי מבוטל מהם מצאו את מותם ברחובות המדממים של סראייבו.

עכשיו תארו לעצמכם מה קורה כשמתח על רקע אתני-פוליטי מגיע לנקודת רתיחה, ולשדה הקרב מגיעים אנשי "שקריפרי" ואלו מ"הורדה זלה". ניידות משטרה בוערות, בריונים מניפים מוטות באורך שני מטרים, אבנים, מקלות, אקדחים, רובים, יריות.

כ-500 אוהדים של פ.ק סראייבו יצאו למשחק החוץ של קבוצתם נגד שירוקי ברייג ב-4 באוקטובר 2009. בשנים קודמות חברי "הורדה זלה" חוללו מהומות במשחקי חוץ נגד נ.ק פוסושיה הבוסנו-קרואטית ואוהדי שירוקי לא היו מוכנים לתת לזה לקרות גם בבית שלהם. לא רק האוהדים.

האורחים מסראייבו נשלחו לנקודות מרוחקות מהאצטדיון והחלו לעשות את דרכם לכיוונו בצורה רגלית. הדעות לגבי מי התחיל את המהומה היו ויישארו חלוקות לעד, אבל על האופי האלים שלה אין עוררין. על פי העדויות והדיווחים, תושבי שירוקי ברייג כולה היו מוכנים למלחמה במוסלמים. "ילדים ונשים זקנות זרקו אבנים ובקבוקים וחלק מהתושבים יצאו מבתי הקפה עם קלצ'ניקובים ואקדחים", סיפרו בבוסניה.

עד מהרה הרחוב הפך לזירת קרב. באותו יום התקיים דרבי במוסטאר הסמוכה והמשטרה ריכזה כוחות רבים שם, מה שגרם לכך שכ-30 שוטרים בלבד אבטחו את המשחק בין סראייבו לשירוקי. האוהדים האורחים טוענים ש"אבטחו" זו מילה גסה. לדבריהם, השוטרים המקומיים, בוסנו-קרואטים בעצמם, לקחו חלק בהתקפה המאסיבית עליהם.

מה שהתחיל באלות, אבנים ובקבוקים, הגיע מהר מאוד לנשק חם. ירי באוויר הפך מהר מאוד לירי ישיר על אנשים. כ-31 אנשים נפצעו באותו יום. אחד ספג כדור ברגל, שני ביד. אחר אושפז אחרי שקליע ניקב לו את הריאה. ודראן פוליץ' בן ה-24, חוליגן עם קבלות, נפגע באוזן וצנח ארצה. צוות האמבולנס שהגיע כשעה לאחר מכן, קבע את מותו. המשחק, כמעט מיותר לציין, נדחה בחודש.

בשנות המלחמה אוליבר קנזוביץ' היה חבר צעיר בקז'נייניצ'קה בוינה - גדוד של חיילים בוסנו-קרואטים שהתבססו בשירוקי ברייג – חלק מהכוח הצבאי של הרפובליקה הקרואטית של הרצג-בוסניה שנולדה ב-1991 ונפחה את נשמתה ב-1994. צילומי וידאו שונים מאותו יום אלים בשירוקי ברייג מראים אותו במרחק של כמה עשרות מטרים מפוליץ', מנופף באקדח.

אחרי הרצח של פוליץ', בוסניה געשה. כולם דרשו למצוא את האשמים וקנזוביץ' נעצר בצורה כמעט מידית. משפחתו טענה שהוא ירה ברובה הקלצ'ניקוב שלו באוויר כדי להרחיק את אוהדי סראייבו. מאוחר יותר, קנזוביץ' עצמו הודה שהוא חטף אקדח מידיו של שוטר וירה בו חמש פעמים, אבל באוויר ולא לכיוון אנשים. כשהבין שהוא נמצא בפתחה של ישיבה ארוכה מאחורי סורג ובריח, הוא ברח. איך? לא ממש ברור, אבל הוא עשה את זה בקלות.

הזעם הופנה עכשיו למשטרת שירוקי ברייג. זו שעל פי עדויות של אוהדי סראייבו תקפה אותם, זו שלטענת חבריו של פוליץ' התמהמהה בהגשת עזרה ראשונה, זו שדובר מטעמה מיהר להצהיר שהוא מת אחרי שאבן פגעה בראשו – רגע לפני שנתיחה פשוטה גילתה שהוא נורה. שמונת השוטרים שהיו בתחנה באותו לילה בו קנזוביץ' ברח הושעו, אבל זה בוודאי לא סייע להשיב אותו למשפט צדק בבוסניה.

האוהדים של סראייבו מציינים מדי שנה את מותו של ודראן פוליץ', שבכלל היה בוסנו-קרואטי. בשבוע בו הוא נהרג נערכה תהלוכת הזדהות בהשתתפות אוהדים של מרבית קבוצות הליגה. עשרות אלפים הגיעו וקראו לתפיסת האשמים ולענישה של שוטרי שירוקי ברייג. בשנים הבאות הצעדות התקיימו בממדים הולכים ופוחתים. חברי "הורדה זלה" עדיין מפזרים פליירים עם הדרישה "צדק בשביל ודראן". בעיר הבירה הבוסנית גם ניתן למצוא כתובות גרפיטי עם דיוקנו של האוהד ובקשה להביא לדין את האחראים למותו, אבל אף אחד כבר לא משלה את עצמו. זה לעולם לא יקרה.

בזמן שאלפים הגיעו להלוויתו של פוליץ', תושבי שירוקי ברייג ערכו הפגנה משלהם ונשאו שלטים עליהם נכתב בין היתר "כאן זו קרואטיה". כמה ימים לאחר מכן התקיים טורניר שנתי גדול בהשתתפות בתי ספר מכל רחבי המדינה. שירוקי ברייג הייתה היחידה שלא שלחה נציגות. מנהל בית הספר טען שהנערים לא יהיו בטוחים בסראייבו.

מאז שקט יחסי. הזמן עבר ופ.ק סראייבו ושירוקי ברייג נפגשו מאז תריסר פעמים במסגרות השונות. כמות ההקנטות קצת פחתה, כמות השוטרים קצת גדלה וכולם חזרו לעסקו בכדורגל. ממוצע הצופים בליגה הבוסנית נע בכל שנה סביב 1,300 ורמת המשחקים והמתקנים נמוכה. על פניו לא משהו ש"שווה לריב עליו", אבל כשמערבים חוליגנים עם מתח אתני, לפעמים מתקבלת מלחמה.

נבחרות הנוער האבודות: יוגוסלביה הגדולה של 1987

תקשורת אלימה: על האיש החזק בדינמו זאגרב, זדרבקו מאמיץ'

פשע מאורגן: סיפור הזכייה של אוביליץ' באליפות סרביה ב-1998

הבעלים הכי "צבעוני" בכדורגל: רטקו בוטורוביץ' (שבינתיים מת)

פשע ורשע: הצצה לכדורגל במדינות יוגוסלביה לשעבר

הצד האפל של מאמן קרואטיה לשעבר, מירוסלב בלאז'ביץ'