מריו צ'יזמק היה קשר מבטיח שלבש שבע פעמים את מדי נבחרת קרואטיה הצעירה באמצע שנות ה-90 ואמור היה לפרוץ קדימה. המציאות, לעומת זאת, הביאה אותו בקיץ 2001 להפועל פתח תקוה ואחרי 29 הופעות ושער אחד ב-1:6 על מכבי נתניה, הוא חזר לארצו. אחרי שעבר במספר תחנות נוספות, נחת בשנת 2007 בקבוצת קרואטיה ססווטה. שנתיים לאחר מכן, הכסף למשכורות אזל.
צ'יזמק וחלק מחבריו לקבוצה הגישו תביעות לבית המשפט לענייני עבודה, אבל אלו נמשכו לאורך חודשים ובינתיים חשבונות הבנק שלהם התרוקנו. לפני מפגש ליגה עם זאדאר, ניגש אליהם עסקן שהיה מקורב למועדון והציע להם למכור את המשחק. "הרגשתי נורא, זה היה הרגע הכי גרוע שלי כספורטאי. חשבתי שזה יהיה רק במשחק אחד, אבל כבר לא הייתה דרך חזרה", הוא סיפר לא מזמן, "משחק אחד הפך לכמה. קיבלנו כסף כדי להפסיד גם בעוד ארבעה".
צ'יזמק, היום כבר בן 36, נעצר כעבור שנה בחשד להטיית משחקים, מעצר נדיר אגב. לפני כמה חודשים סיפר: "אני יושב בבית ומחכה לתחילת המשפט שלי. הושעתי מכדורגל, אין לי חברים, יש לי סוכרת ואיבדתי את הדבר הכי יקר לי: הכדורגל. איבדתי הכל".
לפני כתשעה חודשים פרסמה FIFPro, התאחדות הכדורגלנים הבינלאומית, את מה שהיא קראה לו "הספר השחור של הכדורגל במזרח אירופה". מסמך נדיר בן 180 עמודים שכולל סיפורים, עדויות ומחקרים אודות היחס המזעזע לעתים לשחקני כדורגל במזרח אירופה. אנשי הכדורגל באוקראינה, רוסיה, רומניה ופולין, למשל, לא היו צריכים לישון בשקט אחרי פרסום הממצאים, אבל נדמה שבארצות יוגוסלביה לשעבר, שדות נרחבים מהכדורגל רקובים מהשורש.
לא בטוח שצריך לרחם על מריו צ'יזמק מוכר המשחקים, אבל בהחלט כדאי לנסות להבין את נקודת המוצא שלו, כיצד ומדוע הפך מטרה נוחה לאנשים מהעולם התחתון. על פי תוצאה לא מפתיעה כלל של מחקר שנכלל באותו דו"ח עמוס של FIFPro, כדורגלנים שלא מקבלים משכורות, בדומה לקשר הפועל פתח תקוה לשעבר, מהווים מטרה גדולה לבעלי כוח שמעוניינים להטות תוצאות. לא מעטים נואשו מהניסיון לקבל את מה שמגיע להם על פי החוזה וכדי להתקיים החליטו לעבור על החוק. המצב הזה, כפי שיובהר בהמשך, הפך כמעט לנורמה בקרואטיה, סרביה, בוסניה, מונטנגרו וסלובניה.
מדינות יוגוסלביה לשעבר אוהבות ומאוהבות בספורט ומאות אלפי צעירים לוקחים דוגמה מנובאק דג'וקוביץ', לוקה מודריץ', אדין דז'קו, בלנקה ולאסיץ' או אנה איבנוביץ'. יחד עם זאת, ישנו גם הצד האפל של הירח. תרבות הספורט רחבת ההיקף בבלקן מתחילה אמנם בדקדקנות ספורטיבית ופיתוח כישרונות, אבל נגמרת בפשע וברשע. ומאלו יש הרבה.
הנפגעים העיקריים מתרבות השקר והפשע בכדורגל האקס-יוגוסלבי, מכך שמבחינת המושכים בחוטים חתימה על חוזה היא בגדר המלצה בלבד, הם הכדורגלנים.
בסקר שנערך לצורך אותו דו"ח של FIFPro השתתפו 253 כדורגלנים מקצוענים מקרואטיה. 60.2 אחוזים מהם סיפרו שהם לעולם לא מקבלים את המשכורת שלהם בזמן ו-27 אחוזים הוסיפו שהמשכורות שלהם עוכבו במשך חצי שנה. במונטנגרו 125 מתוך 133 הנשאלים השיבו שהם לא מקבלים את הכסף בזמן (94 אחוזים) ובסרביה 42 אחוז מהכדורגלנים אמרו שהם צריכים לחכות. בסלובניה המצב טוב יותר וכ-65 אחוזים מהמשיבים סיפרו שהמשכורות נכנסות לחשבון הבנק לפי התאריך בחוזה.
ההסבר כמעט תמיד נוגע לקופה הריקה של המועדון והמקרים הללו הם לא נחלתם בלבד של מועדונים קטנים בבלקן. למשל אלופת אירופה לשעבר ואחת משתי הקבוצות הגדולות בסרביה, הכוכב האדום בלגרד.
דיאן מילובאנוביץ', שגדל באימפריה ונמכר ממנה ללאנס תמורת כ-1.5 מיליון יורו, חזר למועדון מהבירה בהשאלה בעונת 2010-11. הצרפתים סיכמו שהם ישלמו מחצית מהמשכורת של הקשר, אבל הוא לא ראה את הכסף. אחרי שלושה חודשים בהם לא קיבל משכורת, מילובאנוביץ' ביקש להיכנס לעומקו של העניין ואחד מחברי ההנהלה של לאנס סיפר לו שהכסף נכנס לחשבון הבנק של הכוכב האדום. "ביקשתי לדבר עם נשיא המועדון כדי לשאול למה לא משלמים לי ובאותו רגע יצאו ידיעות בתקשורת שאני מושעה בגלל שאני הורס את האווירה בקבוצה. הקדשתי את החיים שלי למועדון, זו הייתה ההשפלה הגדולה ביותר בחיי".
שחקנים אחרים הגיעו למצב גרוע בהרבה. אדיס סטמבוליה הבוסני הפסיק לקבל משכורות ובונוסים מקרלובאץ הקרואטית, כשזו נתקלה בקשיים כלכליים גדולים בעונה שעברה. "בעל הדירה זרק אותי ואת אשתי בגלל שהוא לא קיבל את דמי השכירות. אפילו ישנתי לילה אחד בחדר ההלבשה", הוא סיפר, "הייתי צריך לעבור לגור עם המשפחה שלי. היו שחקנים בקבוצה שלא היה להם מספיק כסף לקנות לחם. זו בושה גדולה לכדורגל הקרואטי".
כשכדורגלנים מגיעים לפת לחם, הם הופכים לטרף קל, כפי שקרה למריו צ'יזמק ולאחרים. אחת מהבעיות היא שכשהם חוזרים ופונים להנהלות של הקבוצות שלהם בבקשה לקבל את הכספים המגיעים להם, הם נתקלים לא פעם ביחס מחפיר.
כשהחלוץ הסרבי רודוליוב מריאנוביץ' לא קיבל משכורת מהיידוק קולה במשך חצי שנה, הוא הגיש תלונה להתאחדות לכדורגל המקומית וביקש לקבל שחרור בחינם. התגובה של הספונסר של המועדון, ניקולה דזומבה, הייתה כוחנית. "הוא התקשר אלי ואמר לי שהוא יהרוג אותי", סיפר מריאנוביץ', "כולם בסרביה מכירים את ניקולה דזומבה. הוא היה אחד מהמפקדים בצבא של ארקאן במלחמה ואומרים שהוא הרג אזרחים חפים מפשע".
אחת מהמסקנות הכואבות היא שבזכות העובדה שהפשע המאורגן תמיד נגיש ונמצא בסביבה הקרובה ומי שמתלונן על כך שהוא לא מקבל כסף מגיע למצב שהוא מאוים, הטיית תוצאות משחקים הפכה לפרנסה לא רעה.
במשאל שנערך כחלק מאותו דו"ח של FIFPro, סיפרו 11 אחוזים מהכדורגלנים בקרואטיה שהם נתקלו במקרה של מכירת משחקים בליגה המקומית ובסרביה המספר מרקיע ל-18 אחוזים. תוסיפו למספרים הללו את הסיפורים הידועים על אלימות אוהדים קיצונית ועל מדיניות תשלומים שערורייתית ותקבלו סביבה ספורטיבית לא בריאה.
כשבובאן דמיטרוביץ' חזר לסרביה אחרי שמונה שנים באוסטריה וחתם בבוראץ צ'אצ'אק ב-2005, הוא נדהם. "הרבה מהתוצאות בכדורגל הסרבי מוטות", סיפר, "היו משחקים שבפירוש הורו לנו להפסיד בהם, אבל אני לא הסכמתי לשתף פעולה. סרביה היא מדינה ענייה ואחת מהדרכים הקלות לעשות כסף היא להטות תוצאות של משחקים".
דרגישה פייוביץ' שיחק ביחד עם דמיטרוביץ' בבוראץ. כשכמה מראשי הקבוצה ניגשו אליו וביקשו ממנו לא להתאמץ במשחק נגד פרטיזן בלגרד, המגן הקשיב, שמע ואמר "לא". הם הודיעו לו שיעכבו משכורות שלו, איימו לשבור לו את הרגליים, אבל הוא עמד על שלו. שנים לאחר מכן סיפר: "נתקלתי בהרבה מאוד מקרים של הטיית משחקים. בחלק מהם שיחקתי - לא כי רציתי - אלא כי הייתי חייב. חברי הנהלה של המועדון שלי תקפו אותי ואיימו עלי. הכדורגל כאן מלא בפשע ובעבריינים ולא יכולתי להילחם בזה לבד".
אחרי שחשף את הדברים הללו, פייוביץ' הפך למנודה ואף קבוצה מקצוענית בסרביה לא הסכימה להציע לו חוזה. כמי ששבר את קשר השתיקה, הוא נענש. הסיפור שלו וגם אלו של מריאנוביץ', דמיטרוביץ', מילובאנוביץ' ואחרים, הם רק קצה קצהו של הקרחון. מכירות משחקים, איומים, אלימות, אי עמידה בחוזים? במדינות יוגוסלביה לשעבר יש יותר מדי אנשים שרוצים להשאיר את המצב כמו שהוא.