אין בכדורסל האירופאי הרבה דברים שהם גדולים יותר מסופוקליס שחורציאניטיס. גם מבחינה מקצועית וגם מבחינת שיווק ועניין (שבספורט הממוסחר, המודרני, הם חלק לא פחות חשוב במשוואה).
זה לא היה מקרי שמכבי החתימה את הנבל הגדול מאולימפיאקוס דווקא בקיץ 2010, כשחיפשה דרך להתחבר מחדש לקהל שלה. אני זוכר את סדרת רבע-גמר היורוליג של 2006, כשסופו הצעיר הגיע להיכל עם האדומים מפיראוס, ואיך למרות שלא היה פקטור מרכזי במערך של יונאס קזלאוסקאס קיבל מהאוהדים ביד אליהו את מרבית תשומת הלב.
כבר אז נמשכו אליו האוהדים של מכבי - לא רק בגלל הגודל החריג של סופו, אלא משום האופי הייחודי שלו, שמתבטא בשפת גוף, במימיקה, באנרגיות, במוג'ו. כל אלו הופכים את סופו לחלק מזן נדיר של בני--אדם: אנשים שתמיד מעוררים באחרים רגש - חיובי (אם הוא איתם) או שלילי (אם הוא נגדם); ומשעבר סופו לצהוב של מכבי, הפך באחת מנבל לגיבור.
ללמוד להשתמש בשחורציאניטיס זו אומנות. כמו אומנות אכילת גלידה. בתחילת משחקים הוא מוצק וטוב וטעים, ולכן מפתה לתת ממנו מיד ביס גדול מדי - אבל אז אפשר לקבל חתיכת כאב ראש. מצד שני, ככל שנוקפות הדקות הוא נמס. וכשהוא נמס הוא מלכלך. ולפעמים הלכלוך הזה משאיר על הקבוצה כתם שמבאס לה את המשך הערב.
העניין הוא שכולם אוהבים גלידה. היא משמחת. מנחמת. מפתה. אפילו אנשים שעברו חווית גלידה רעה ונשבעו שלעולם לא יאכלו את המאכל הזה בערב חגיגי נשברים כשמציבים מולם כדור חגיגי.
אפשר לקחת את העונה הנוכחית כמיקרוקוסמוס לקריירה של סופו. כשמסתכלים על המספרים שלו העונה אפשר להבין מדוע אף קבוצה רצינית באירופה לא רצתה להתקרב אליו בקיץ האחרון. והסיבה היא: כי על סופו אי-אפשר באמת לסמוך. זאת אומרת, אפשר לסמוך על הלב הגדול שלו ועל הרצון הבלתי-נגמר - רוב המקצוענים שנוקעים קרסול לא יסכימו לסכן את עצמם ולעלות למגרש עם זריקה לשיכוך כאבים - אבל לעולם אין לדעת איך יתבטא הרצון הזה על הפרקט.
שחקני פנים הם העוגן המקצועי של כל קבוצת כדורסל, ועוגנים חייבים להיות סולידיים (כמו שון ג'יימס בעונה שעברה). אפשר לתאר את סופו בהרבה מלים, אבל "סולידי" היא לא אחת מהן.
כבר היו לסופו משחקים של 22 נקודות ב-90 אחוז מהשדה - מספרים שמעט שחקנים באירופה יכולים, אם בכלל, לספק; אבל על כל משחק בו קלע העונה בספרות כפולות (שש פעמים) ורשם מדד דו-ספרתי (חמש פעמים) סיפק ערב עלוב של חמש נקודות מדד ומטה (שבע פעמים. מתוכן שלוש פעמים סיים עם נקודת מדד אחת ופעמיים עם מדד שלילי).
הדחף לעשות רומנטיזציה לשחורציאניטיס, במיוחד אחרי ערב כמו זה שהיה אתמול, הוא מובן (מבחינה פסיכולוגית). אבל בראייה מפוכחת של סיכוי מול סיכון, שמבוסס על הסטטיסטיקה רבת-השנים שניפק, התבססות על שחקן שהדבר היציב היחיד בו הוא היעדר היציבות, עלולה להיות משולה לאקט התאבדותי. אלא אם כן סופו יהפוך לפתע לסנטר סולידי של 15 ו-8 (אבל אז הוא יעלה מיליון דולר וחצי ולא ישחק במכבי); או שדיוויד בלאט ימצא מסיר כתמים אמין לימים שבהם סופו נוזל. דווין סמית' אחד לא מספיק.
כל גלידה צריכה גביע וכל סופו צריך פניני. כשפניני על המגרש סופו קולע ב-68.1% פנומנאליים מהשדה, וב-84.6% מתחת לטבעת. כשפניני לא משחק סופו יורד ל-52.3% מהשדה ול-58.3% בתוך הצבע (אגב, כנ"ל ההפך: כשסופו משחק, פניני יותר יעיל. כשסופו בחוץ היעילות של פניני צונחת).
במספרים האחרונים עסקת ההתקשרות של בלאט עם שחורציאניטיס הופכת ללא-כדאית. כי סופו, בנוסף לאחוזי ניצול הכדורים הבלתי-מרשימים הללו, גם מאבד המון, גם לא תורם כמעט כלום בריבאונד, וגם עושה יותר מדי נזקים בהגנה; וכי כשסופו על הפרקט יורדים משמעותית אחוזי הקליעה של שחקנים שבנויים על משחק קבוצתי ותנועה מתמדת בהתקפה כמו בלו, אינגלס ואוחיון (מידת האפקטיביות ההתקפית של השחקנים ה"סוליסטיים", כמו רייס או היקמן, דווקא לא נפגעת כשסופו משחק, אלא אפילו עולה - בעיקר כי סופו מושך תשומת לב מוגברת מההגנות ומאפשר לגארדים היצירתיים יותר מקום לבוא לידי ביטוי).
פניני חזר לחיים בשבועות האחרונים משתי סיבות עיקריות: 1. הוא השחקן שמפעיל בצורה הטובה מכולם את שחורציאניטיס - כשפניני וסופו משחקים יחד, רוב התרגילים של מכבי בנויים כך שלקראת סוף המהלך יגיע הכדור לידיים של פניני, ומשם לסופו. 2. הוא שחקן שלא מפחד להכניס ליריבים מכות מתחת לחגורה. וכפי שראינו אמש, לא רק באופן מטאפורי. כדי לנצח באופן קונסיסטנטי ברמות האלה אתה צריך חבר'ה רעים. ופניני, במובן הזה ובשפה בלתי-מכובסת, הוא חתיכת בן זונה (במובן המטפורי, לכל המתייפיפים. ובגלל שאינגלס, לעומתו, הוא ילד-טוב-אוסטרליה, בזמן שפניני משחק בטופ-16 כמעט 26 דקות בממוצע, אינגלס ירד ל-13:30 בלבד).
קודם כל, התייחסות חדשותית קצרה לבומבה שהוריד פניני לאשכים של מאריץ'. שופטי המשחק פספסו את המהלך, ולמרות שמצילומי הטלוויזיה עולה בבירור שפניני שלח יד מכוונת לכיוון החבילה של האוסטרלי (הידיים של פניני נשלחו ישירות אל פלג גופו התחתון של מאריץ' מיד כשבא לבצע חסימה, ותנועת היד של פניני לכיוון האשכים של מאריץ' נמשכה גם לאחר שגופו של פניני עמד לחלוף על פני גופו של מאריץ') השופטים לא ציינו את התקרית בטופס המשחק.
לפי חוקי היורוליג, ובדומה ל-NBA, העמדה לדין משמעתי של שחקן אפשרית גם אם הפעולה לא צוינה בטופס המשחק, ולחילופין אפשרית אם גורם אחר (קבוצה או שחקן) הגישו תלונה. נכון לשעות הצהריים של יום שישי, לא הוגשה תלונה מצד קובאן או מאריץ' - אבל זה לא אומר שהיורוליג לא תחליט בעצמה לפעול: הבוקר (שישי) ראו ביורוליג את התמונות וגורם במפעל אומר ש"ייתכן שייפתח נגד פניני הליך משמעתי".
במכבי, מנגד, התייחסו לתקרית הזו בהיתממות. "לא ראיתי במה מדובר", אמר היום היו"ר שמעון מזרחי, "ואני בטוח שגם אם הייתה נגיעה כזו או אחרת זה בוודאי לא היה מכוון".
אולי פניני לא בחר במקרה את הקורבן שלו הפעם. אלכס מאריץ' הפך במכבי לפרסונה נון-גראטה אחרי שהעדיף לחתום בקובאן, ובייחוד אחרי שגילה שדני פדרמן פנה אליו בעונת 2011/12 עוד כשהיה תחת חוזה בפנאתינייקוס. במכבי סימנו את מאריץ' כמטרה הגנתית ואכן חיסלו אותו בשלושת המשחקים מול קובאן.
אבל צריך לשים לב לתזמון התקרית ולמשמעות שלה. היא הייתה חלק מרצף של שלושה מהלכי פניני טיפוסיים: קליעת שלשה וסחיטת עבירה (ירש את המומחיות משארפ, מלך הפייקרים הבלתי-מעורער של סחיטת עבירות תוך כדי זריקת שלשות); קליעת שלשת מומנטום נוספת; ומכה לביצים של שחקן יריב.
פניני שלף את אותו שפן מלוכלך אחרי שקלע שבע נקודות ברציפות. אחרי שהרגיש שוב כמו פניני של פעם. כשנכנס ל"זון" שלו. במובן הזה, התרגיל המלוכלך הוא חלק בלתי-נפרד מהחבילה המקצועית שמביא איתו פניני לפרקט. זה הטבע שלו. וזה עצוב, בראייתי, שפניני נאלץ להתכחש לעצמו ולחיות בארון בשנה שחלפה מאז תקרית שולדברנד. אבל כמו באותן תקריות שכיחות בקרקסים נודדים, אפשר לנסות ולאלף אריות ודובים, אבל כשהיצר הטבעי, הבלתי-נשלט, משתלט עליהם לרגע, מישהו סביבם גומר בלי יד. או ראש.
פניני לא צריך להתנצל על מי שהוא. וגם בעונה שעברה הייתה מכבי מגיבה באותה היתממות נוכחית אלמלא נלכד פניני בעדשת המצלמה וכל הסיפור היה מסתכם בתלונה של שולדבראנד. אז, ההוכחה החד-משמעית, תגובת התקשורת והלינץ' הציבורי חייב את מכבי לפעול - הגם שפעלה מתוך חוסר-רצון מובהק.
כי הרוע (הספורטיבי) הזה היה לאורך השנים חלק בלתי-נפרד מהאתוס של מכבי. הוא חלק מאתוס של כל קבוצה מנצחת. אפילו למכבי היפה של גרשון היו באד גאיז כמו שאראס ושארפ. מכבי לא הצליחה בזירה הבין-לאומית, הגדולה, עד שלא בשל אצלה רוצח כמו מיקי ברקוביץ' ושהחתימה משוגע כמו ארל וויליאמס. זה תמיד היה האקס-פקטור שהעמיד את מכבי מעל ליריבותיה בישראל: לעולם היו לה יותר חבר'ה רעים. מכבי חיפה זכתה אשתקד באליפות כי שיחק אצלה נבל בשם דונטה סמית'. הפועל ירושלים הודחה העונה מגביע המדינה כי היא קבוצה ששייכת לילדים טובים כמו יותם הלפרין ולליאור אליהו.
מכבי הפסידה אליפויות ותארים כשהייתה מורכבת מבחורים טובים מדי. ובהיתממותה הנוכחית לתקרית תפיסת האשכים של מאריץ', שלא לומר בקריצת-העין המחויכת בה הגיבו אמש אנשיה, מתחברת מכבי לאתוס הישן והרע (עבור מתחריה) והאהוב (עבור אוהדיה). וזהו מקומה הטבעי. שהרי גם מכבי, כמו פניני, כמו סופו, מנויה על הזן המיוחד של היצורים שתמיד מעוררים רגש - מכל סוג שהוא; וכשמכבי מתחילה לשעמם, כפי שקרה עד ממש לאחרונה, אזי "מכבי", המושג, המיתוס, מתחיל למות. אפילו אם על הפרקט הקבוצה מנצחת. בעיקר אם על הפרקט הקבוצה בכל זאת מנצחת.
וכשמכבי היא שוב "מכבי", הרבה דברים מעניינים - ובלתי-צפויים - יכולים לקרות.
ohad@walla.net.il