רמון גילה המון: סיכום המחזור בליגת העל

הדרך שבה נבחר מאמן לנבחרת ישראל, ולא משנה על מי נפל הפור הפעם, רק מלמדת כמה הכדורגל הישראלי אטום למהפכת מכבי תל אביב. שנה וחצי מאז שהחל כאן הרנסנס הכי חשוב מאז ימי גיורא שפיגל במכבי חיפה ועדיין אין ניצנים אמתיים של השפעה. יעקב שחר מתעקש בחדרי חדרים שמה שקורה במכבי תל אביב כיום היה כבר בעבר במכבי חיפה, חיים רמון מנהל את הפועל תל אביב ומתנהל בעצמו כאילו אנחנו עדיין בסוף קריירת המשחק של משה סיני, וגם בנבחרת ישראל אפילו לא שקלו את המודל המקצועי המתקדם שהביא לכאן ג'ורדי קרויף. מבחינת כולם, כפי שהיטב לתאר זאת נציגם עלי אדמות, משה פרימו, ההצלחה של מכבי תל אביב היא קודם כל כסף. בלי הכסף הזה, למשל, אי אפשר היה להביא את ערן זהבי.

אלא שערן זהבי, במיוחד ערן זהבי, הוא דוגמה שממחישה כמה חוסר הפרגון הישראלי לא מבוסס על ניתוח נכון. כי את ערן זהבי גם יעקב שחר יכול היה להביא. הרי מה היה חסר לו אתמול כדי לנצח את מכבי תל אביב בבלומפילד? כמה שחקני הכרעה, שחקנים שוברי שוויון בין מועדונים גדולים, שיכריעו בין הרצון העז של שתי הקבוצות לנצח אמש. למכבי חיפה לא היו את השחקנים האלה, למכבי תל אביב כן. את כל זה יעקב שחר יכול היה למנוע אם היה מביא את ערן זהבי, במקום כל המיליונים שהוא שפך על שחקנים שהם חצי או רבע ערן זהבי.

בסופו של דבר במה נבחן מנהל מקצועי? ביכולת שלו לבחור בין זהבי לורמוט, או בין זהבי לשכטר. מכל הישראלים שמסתובבים בחו"ל, קרויף בחר הכי מדויק שיש, אף שיכול היה לבחור אחרת. הוא צדק, אחרים טעו. יתרה מזו, קרויף מציג רעיון חתרני נוסף לישראל 2014: שהקצפת של הכדורגלנים הישראלים כן ראויה לשכר שמן במיוחד, בניגוד לתקרות השכר שיעקב שחר נהג להציב בפניהם. אף כדורגלן ישראלי לא שווה יותר מ-100 אלף דולר, נהג שחר לומר, וגם לא פעם ליישם, אם כי עם רף קצת יותר גבוה. קרויף מראה לכל הכדורגל הישראלי שאם דורשים מהכדורגלן הישראלי, שאם מבהירים לו בדיוק מהם גבולות המקצוענות והרצינות, הוא בהחלט שווה את הכסף. אם נותנים לו להתפזר ולהתנהג כמו כדורגלן ישראלי, הוא לא.

עבור אוהדי מכבי תל אביב זה נפלא שאנשים מעדיפים להישאר אטומים לנוכח הבשורה שהמועדון שלהם הביא. זו אולי לא הקבוצה הכי גדולה בעשורים האחרונים מבחינת רמת כדורגל, אבל לבטח הכי משפיעה שהיתה כאן. אלא שכמו רוב הנביאים, הם נועדו להיות לא מובנים. בטח כשהתלמידים מסביב מתעקשים לא להקשיב למורה.

חיים רמון: "טעיתי כשהבאתי את ורמוט, שכטר ואלמוג כהן"

מכבי תל אביב המומה מהמספרת של יצחקי

חוזהו של אריק בנאדו במכבי חיפה לא יוארך

כך סחף ראדה פריצה את שחקני מכבי תל אביב להיות כמוהו

שלום תקווה: גם בלי ההרחקה מכבי חיפה הייתה מפסידה

שתי תגובות אינסטינקטיביות עלו אצל הקורא הממוצע, אחרי שסיים ללגום כל מילה בנאום התוכחה המדהים של חיים רמון. הראשונה – האיש יודע בדיוק איפה היו הטעויות שלו. אבל בדיוק. השנייה – הוא עדיין האיש שעשה את הטעויות האלה. איש לא הכריח אותו, איש לא איים עליו, אם כבר – ממנהיג אמתי אתה מצפה שיידע לתרגם את הבנת המציאות שלו לפעולות קרות ומושכלות בשטח. כאן רמון מעד (ומעד, ומעד, ומעד, ושוב מעד).

כל זה, לצד שאר הדברים שנאמרו על ידי רמון, מובילים למסקנה מקיפה יותר: מודל הבעלים שהוא גם אוהד של הקבוצה הוא בדיוק מה שמסוכן בכדורגל הישראלי האמוציונאלי והלא לגמרי רציונאלי. רמון היה אולי הניסוי הכי חשוב בתחום הזה. זה חלומם של אוהדי הפועל תל אביב, של אוהדי בית"ר ירושלים, ומי לא בעצם. אחד מבניה של הקבוצה, כזה שגדל ביציעים והכיר את הגיבורים, הופך לאיש עשיר וחזק בחברה הישראלית, רק כדי לקנות את אהבת חייו ולהעניק לה את הטיפול שאף אדם שלא אוהד אותה מסוגל לתת.

רמון הוא המסמר הראשון ואולי גם האחרון בארון הקבורה של הניסוי הזה. הוא ממחיש בדיוק את הבעייתיות שבו, את חוסר היכולת של אותו אוהד-בעלים להקשיב לשכל ולא להיכנע ללב. הרי מה בעלים בכדורגל הישראלי צריך? זמן לטעות. להתנסות. להחכים מהשגיאות הראשוניות. בעלים שהוא אוהד, ברוב המכריע של המקרים, לא מסוגל לכך. הוא טועה לא כדי ללמוד. הוא טועה – עם סטיות תקן כמובן – כדי לטעות שוב. כדי לדעת איפה הוא טועה, ולחזור שוב על הטעות.

הדוגמה הכי טובה לכך היא מיטש גולדהאר. הבעלים של מכבי תל אביב הוא לא אוהד של מכבי תל אביב, ולכן יותר קל לו לנהל אותה בקור רוח. יעקב שחר גם הוא לא אוהד של מכבי חיפה, ואלונה ברקת , שהתנהגה כמו אוהדת בתחילת הדרך, לא צמחה ביציעי וסרמיל. מנגד, כולנו זוכרים את השטויות של לוני הרציקוביץ' במכבי תל אביב, ומאיר לוי ומאיר פניג'ל (האחרון תמיד נחשד באהדה להפועל ירושלים) בבית"ר ירושלים. בכדורגל הישראלי הלוהט, אנו זקוקים לבעלים שמסוגלים שלא להתלהט. האם זה אומר שאלי טביב, אוהד הפועל כפר סבא לפי אחת הגרסאות, טוב לבית"ר ירושלים? תשאלו את חיים רמון. היום הוא מבין את טביב יותר מאי פעם.

כבר מספר חודשים מנסים להפחיד אותנו שבית"ר ירושלים היא המועמדת המובילה לרדת ליגה. כל הפסד ואפילו תיקו של הקבוצה מולידים תיאוריות יותר קיצוניות. בית"ר היא הקבוצה הגרועה בליגה, בית"ר היא החלשה בליגה, וכמובן, מכוח האינרציה והאינטרסים – אם בית"ר לא תתחזק משמעותית בינואר היא תשחק בעונה הבאה בלאומית.

יש רק בעיה אחת עם הקינות האלה: הטבלה. בפחות מחצי עונה, בית"ר צברה שני שליש מכמות הנקודות שתשאיר אותה בליגה, והיא מעל ההפתעות מרעננה ועכו. רמת המשחק עדיין מזעזעת, אבל יש קבוצות מזעזעות ממנה. גם בסגל הזה, יאמר לגנותו של הענף, בית"ר תישאר די בקלות בליגת העל.

זה אומר שבית"ר חייבת להתעלם מהלחצים, גם הפנימיים, ולהסתכל לעתיד שלה בעיניים: לא צריך לבזבז כל כך הרבה כסף בחודש ינואר. צריך להביא שניים, גג שלושה שחקנים נכונים, ולנסות לשמור את הכסף הזה לטובת חיזוק מקיף יותר בעונה הבאה. גם את השחקנים שיביאו בינואר, יש לבחור מתוך מבט על הסגל של השנים הבאות והאם אותו שחקן יכול להיות עוגן כזה.

עדיף לטביב לשמור את הכסף כדי לבנות קבוצה אמתית שתתחרה בצמרת בעונה הבאה, ולא כזו שאולי תחדור ברגע האחרון לפלייאוף העליון. שזה אומר, בין היתר, למהר ולהחתים את רוני לוי כבר עכשיו על חוזה לשנים הבאות, גם בגלל החשיפה שלנו הבוקר, שבמכבי חיפה בוחנים ברצינות את אופציית חזרתו. חוזה לרוני לוי, מאמן בעל עמוד שדרה להוביל את המועדון הזה לאופק חדש, קריטי יותר מכל שחקן שהקבוצה רוצה להביא לאותו רוני לוי בינואר. כסף לחזק את הקבוצה בקיץ חשוב יותר מכסף שיילך לחיזוק הקבוצה בחורף.

בית"ר ירושלים – הפועל רעננה

הירידה שהופכת לנפילה של הפועל רעננה היא פועל יוצא קודם כל של המחשבות של הקבוצה להתחיל למכור שחקנים בחודש ינואר. רעננה מאמינה, אולי מכמות המחמאות שקיבלה בתחילת העונה, שהיא מספיק חזקה אחרי מספר הנקודות שצברה, כדי לעשות כמה לירות מהעונה הזו ולשרוד במקביל. זאת טעות. קבוצות קטנות שמבטיחות את מקומן ומוכרות שחקנים עוד באותה עונה צריכות להיות חזקות מספיק כדי לעמוד בכך. הן צריכות ניסיון ומסורת בליגה, ואת זה אין לרעננה. לרעננה אסור למכור את סיפורי ההצלחה שלה. היא צריכה אפילו להתחזק. הקבוצה של אשר אלון ומנחם קורצקי תלך על חבל דק מאוד עד לסיום העונה אם תכניס כעת שיקולים כלכליים לתכניות המקצועיות שלה.

הפועל עכו - מכבי פתח תקווה

הפועל עכו זו אולי החותמת הרשמית ליכולות האימון הרציניות שיש ליובל נעים. זאת הקבוצה הראשונה שבה הוא נבחן מקצועית נטו. הוא הגיע לקבוצה ללא מסורת, קבוצה בקריסה ארגונית וניהולית, ומילא את החלל עם אותו טירוף ואותו חוסר פחד שמאפיינים אותו. הכריזמה העממית של נעים שוב הוכיחה את עצמה, והקפדנות שלו שוב הפגינה את כוחה. אם ינצח את מכבי פתח תקווה בשבת, הוא גם עשוי לעשות צעד חשוב במסע ההישרדות הכי קשה שיצא אליו אולי. האם זה אומר שנעים צריך לקבל קבוצה גדולה כבר עכשיו. לא בטוח. לא בטוח שהטאץ' שלו יתאים לקבוצות גדולות. אבל נעים הוא היום לא רק מאמן ראוי בליגת העל. הוא מתמודד רציני מאוד על תואר המאמן הכי טוב מבין המאמנים של הקבוצות הקטנות. זו מומחיות שפעם נהגו להעריך כאן. שימו אותו במכבי פתח תקווה גם עכשיו ותהיו בטוחים שהיא תישאר בליגה.