ועדת ביקורת
לרווחת הצופה: אפשר לדבר על מתקנים ואווירה ומחירי כרטיסים, ואלימות וגזענות ועל מה שתרצו. אפשר להסתכל בקנאה לעבר אירופה ואמריקה וניו זילנד ואיזה ירוק שם. אפשר להמשיך לחלום על הדשא של השכן. אבל אז אפשר להיזכר שאנחנו ראינו בלייב את המספרת של ברק יצחקי, והם לא.
קהל מכבי תל אביב: חבורה של אנשים שמתפוצצת להם המכופתרת מרוב נחת. ולא, לא נראה שעומד להימאס להם בקרוב. החגיגה נמשכת, ונמשכת, ונמשכת. הקונצרט, כרגיל, היה גם ביציעים. ציון: 9
קהל מכבי חיפה: תפאורה מדהימה. לצערם, במחצית השנייה גם הקבוצה שלהם היתה כזו. ציון: 8
בפינת האנקדוטה: ברק יצחקי סיפר בסיום שבאסיפת הווידאו דפק קטנה לערן זהבי וסיפר לו שהוא מרגיש שהוא ייתן מספרת מול חיפה. יצחקי, השבוע עושים לוטו. תביא את אותן "הרגשות".
***
צפו ב-1:3 של מכבי תל אביב על מכבי חיפה
"אמרתי לזהבי: אכבוש במספרת מול חיפה"
בנאדו: "אם לא ההרחקה, היה לנו סיכוי"
מכבי תל אביב - מכבי חיפה: הציונים
הפרשנות של שלום תקווה
מעשה שהיה, כך היה
עיתונאי: "האם זהו ניצחון הליגה הכי גדול שלכם העונה?"
שרן ייני: "ממממממממממ.................."
***
ליאם פריצה חגג עם אבא ראדה על הדשא, רץ עם כולם מיציע ליציע, עשה כמה 'אולה' ושר את השירים. בסיום, כשהוא בחולצה לבנה של מכבי, הוא נתן יד לאבא והשניים עשו את הדרך החוצה מבלומפילד. לפני הדלת נשאל הבלונדי הקטן מי יותר טוב זלאטן או אבא וענה בחוסר אובייקטיביות: "זלאטן". בין היתר נשאל גם אם יש לו מחר בית ספר או גן? "home school", ענה האבא, וקיבל בחזרה: "עם אבא כזה, באמת כדאי ללמוד בבית".
לליאם יש את אבא כל הזמן, אבל הוא לא היחיד שלומד. כי אם אפשר להגדיר את מכבי תל אביב של ינואר 2014, נגדיר אותה כך: כולם נהיו פריצה.
כי פריצה הוא סטייל, טאצ', מקצוענות. אבל הוא קודם כל יעילות חסרת פשרות. הוא הדבר, השחקן הזה, המיתוס הזה שתמיד הסתכלנו עליו כישראלים וידענו בכל מאודנו ש(א) אנחנו חייבים להיות כמוהו וש(ב) לעולם לא נצליח להיות.
כשהכדורגל הישראלי נכנס לאירופה, "פריצות" כאלה היו מגיעים לפה כל הזמן. מגיעים, גבוהים ויעילים שכמותם, ומסמנים על ישראל פס. הישראלי היה רץ ומנסה, מקמבן ודופק, אבל ברגע האמת הפריצה היה נוגח ממצב נייח או מנצל ערבובייה ודוחק. והמשחק היה נגמר, והישראלים שוב היו בוכים על איך שהפריצות האלה תמיד יבקיעו ממצב נייח או מערבובייה. לא צריך ללכת רחוק עם המטאפורה שבדיה בעצמה הגיעה לכאן בנובמבר 1992, והפריצות של אז עשו 1:3 קליל כזה.
מאז עברו הרבה ישראלים והרבה פריצות, עד שפריצה המקורי הגיע לישראל ב-7 ינואר 2013 - בדיוק לפני שנה. מכבי תל אביב כבר היתה מכבי תל אביב מאורגנת ומנצחת, אבל עדיין היה בה הרבה ישראל. כשפריצה המקורי הגיע, הפער בינו לבין היתר בסטייל, בטאצ', במקצוענות וביעילות היה גדול. כשהישראלי היה מסתבך, פריצה בישל עם העקב, וכשהישראלי היה מדרבל, פריצה היה כובש בנגיעה אחת. תמיד שם, יעיל כזה, מעצבן כזה.
אתמול, בכתבה על אדין צוצאליץ', הועלתה תזה לפיה שחקנים זרים מצוינים שמגיעים לישראל סובלים מסימפטום שגורם להם להיטמע בחברה, לאבד מהמקצוענות ומהיעילות האירופית שאפיינה אותם. פריצה לא רק שלא סובל מהסימפטום הוא סוג חדש של מגפה. כי תוך שנה אחת, מינואר לינואר, כולם במכבי נהיו פריצות. הם אמנם לא נהיו פריצות אך ורק בגלל פריצה אלא בגלל כל הסביבה האירופית-מקצועית הזו.
הם נהיו פריצות בכך שמכבי תל אביב כבר לא צריכה להיות דורסת. היא פשוט מנצחת. היא לא צריכה לשחק טוב לאורך כל המשחק. היא פשוט מנצחת. היא קבוצה שהישראלים מנסים לשחק מולה ומפסידים, וברגע שהמשחק נגמר בוכים על איך חטפנו ממצב נייח, או מערבובייה, או מכרטיס אדום מפגר. אוף, הפריצות האלה.
***
שרן ייני: "מממממממממממ..........."
***
וכיום, כל אחד במכבי הוא פריצה.
שרן ייני הוא פריצה. המגן תמיד היה סלע הגנתי אבל העונה הוא משייף את האופנס. הגול, כפי שהודה, "לא היה שער של חלוץ אלא דווקא של מגן", אבל הנחישות, והיכולת להפוך ערבוביה סתמית לזהב היא מנת חלקם של הפריצות.
מהראן ראדי הוא פריצה. איזה משחק היה לראדי אמש. בלי ספק, המצטיין של הערב. עד לפני כמה זמן עוד ראינו שהוא לא משחק כמו בעונה שעברה והוא לא השיג מספרים כמו בעונה שעברה. אפשר היה לחשוב שיש תסכול שמצטבר, כי הדקות והגולים הולכים למישהו אחר. אפשר היה לחשוב שנראה קצת חלודה. אבל ראינו רק ראדי. הוא עשה מה שרצה, תיקל והגביה, ובמשך דקות ארוכות נראה כמו פוינט גארד מהקליפרס. רק שיגורים מרחוק וניסיונות לאלי הופס. ואחרי כמה סטיות תקן, הרמה כזו פגשה בול את הרגל של יצחקי.
ברק יצחקי הוא פריצה. כי יכולת תמיד היתה, אבל הראש לא תמיד היה פיקס. העונה הוא התבגר, הראש מחושב, הוא נראה רגוע כאילו בדיוק נחת מחופשה בהודו. ולמרות הרגיעון, הברק עדיין שם. אבל בשביל מספרת כזו צריך יותר. צריך דיוק רצחני. עזבו את הבעיטה עצמה ואפילו את הקפיצה תניחו בצד ראיתם את הצעדים הקטנים לאחור בזמן שהכדור של ראדי עשה את הדרך לנעל? צעדים של רוצח שכיר עם הוראות ברורות; דריכות חלשות על הדשא כדי לא להעיר את השכנים מלמטה. עוד צעד ועוד צעד, בדיוק לאן שצריך. ובום. איזה גול.
אבל זה לא רק הם. זה כולם. היישור של טל בן חיים, הקפיצה של עומרי בן הרוש, המתודיקה של טיבי וקרלוס, הקילריות של ערן זהבי. תעברו שחקן שחקן בצהוב, וכל אחד שיפר משהו במשחקו בתקופה שלו במכבי. וכולם שיפרו במיוחד את התכונות האלו שפעם לא היו לישראלים. וכולם נהיו פריצה.
ומכבי תל אביב כבר לא קבוצה ישראלית. והיא כבר לא צריכה לדרוס כשהיא פוגשת ישראליות; רק לנצח. והישראליות אפילו לא ישימו לב מה קרה פה.
***
שרן ייני: "ממממממממממ... רק בליגה?"
***
אריק בנאדו עוד לא נראה כה שבור. אתמול זה היה השיא. הוא נראה עייף, מיואש, עם שקיות של סוף מתחת לעיניים.
אפילו מגדל קלפים לא קורס כל כך מהר. 20 שניות, נגיעת יד מטומטמת (היה אפשר להשתמש במילים קשות יותר אילולא הפחד מתביעת דיבה), כרטיס אדום, כדור נייח, קרן. סארי פלאח, ההוא מהדיבה, כבר היה במקלחת. הוא גם זה שהיה אמור לשמור את הנוגח הכי טוב של מכבי תל אביב. לא נורא, קבוצה מקצוענית, בטח ישנו משימות שמירה באופן מיידי. איזה מיידי ואיזה נעליים. פריצה היה כל כך לבד שאפילו ליאם היה כובש, ונגמר הערב.
אבל ההתייחסות הנקודתית הזו למהלך במשחק אמש רק מגמדות את האובדן האמיתי שעובר על מכבי חיפה. כאוס ניהולי-מקצועי שמתחיל בראש יעקב שחר ויורד עד למטה.
בנאדו טעה אתמול לא מעט. הוא שוב העמיד מרכז שדה לא קיים, הוא עלה למשחק חשוב בלי דקל קינן, בלי גוסטבו בוקולי ועם שמעון אבוחצירא. בסיום המאמן דיבר על מחצית ראשונה שקולה והרחקה שגמרה את המשחק, אבל מאוד יכול להיות שלא רק המשחק נגמר עבור בנאדו.
למרות סטטיסטיקה מצוינת בעונה שעברה, ולמרות שהעונה הוא לא האשם הבלעדי במצב של הירוקים, קשה לדמיין את יעקב שחר שם דיו על עוד חוזה. בטח שבלי תמונות ניצחון מול מכבי, ועם בור של 17 נקודות בתחילת ינואר. אתמול נראה היה שההבנה מחלחלת. אתמול בנאדו הזכיר את מוטי איוניר.
גם איוניר הגיע למועדון פאר שניסה למצוא את הדרך בחזרה לטופ. איוניר ניסה לעשות מהפכות, לשנות שיטות, לעשות שיחות, אבל כלום לא עבד לו. ואז גולדהאר פיטר ושינה קונספציה, ואיוניר ראה מהצד את מכבי נהיית אימפריה ולבטח חשב, 'היי, את זה גם אני הייתי יכול לעשות אם היו נותנים לי'. גם בנאדו יכול היה להדהים את העולם. אבל מה לעשות, כמו במקרה איוניר, הוא אולי יהיה האחרון שלפני הבום. אם יהיה בום.
זה לא קשור להרכב של חיפה ולא לסגל, ולמרות שמדובר במועדון גדול עם קהל אדיר, מכבי חיפה הולכת בדרך המהירה לשום מקום. המועדון מנוהל יופי, כך מספרים, אבל הפער ממכבי תל אביב הוא לא עניין של כסף, הוא עניין של חזון וניהול-מקצועי. במכבי חיפה אין כזה, לא משנה כמה ינסו לשכנע.
כבר שנים שהירוקים רוכשים שחקנים סתמיים מדי בסכומים גבוהים מדי, ובונים קבוצות לא מאוזנות. ומה נגיד על המנודים, על אייל גולסה הוא לא היה עוזר להם אתמול? ועמאשה? ויניב קטן באנקר בהרכב או שחקן משלים? מי מחליט מה? כבר שלוש שנים שכמעט כל החלטה מקצועית-ניהולית היא על גבול הפיאסקו. שחקנים מצוינים משוחררים בחינם ושחקנים יקרים באים לחינם. ובמכבי חיפה פשוט ישנים. שינה עמוקה.
וכך, אחרי עוד פנצ'ר ובלי ששמנו לב, מכבי חיפה הגדולה כבר לא תחרותית בליגת העל זו עונה שלישית ברציפות. 15 נקודות מאליפות לפני שנתיים, 13 נקודות מאליפות בעונה שעברה, והיום אנחנו כבר על 17. וזה לא ישתנה כל עוד הבוס לא יעשה שינוי. אם שחר לא ממנה סמכות מקצועית בכירה הוא אשם; ואם הוא בעצמו הסמכות המקצועית הבכירה הוא אשם עוד יותר. כי הוא כבר לא מתחרה נגד דגים או נגד אוליגרך לרגע. לראשונה בחייו כבעלים בישראל הוא נמצא בתחרות נגד הדבר האמיתי, והוא מובס פעם אחר פעם. כי הנחיתות האמיתית של שחר היא לא מול מיטש גולדהאר; היא מול ג'ורדי קרויף.
***
שרן ייני: "ממממממממ... אני צריך לחשוב על זה..."
***
לתגובות והצעות: orenjos@walla.co.il
