אפשר להניח שדיוויד בלאט לא ישן בטיסת טורקיש איירליינס שהחזירה הלילה את מכבי תל אביב לישראל. גם משום שבלאט לעולם לא ישן בטיסות (הוא תמיד עובד), אך בעיקר בגלל שהדרך שבה רשמה מכבי את הניצחון הגדול באיסטנבול מכניסה אותו למלכוד.
שהרי המשחק הזה מאמת, לכאורה, את הטענה המרכזית שעמדה בבסיס הביקורת אודות הסגנון המשמים של מכבי: יש לה שחקנים שיכולים - ולכן גם צריכים - לשים את הכדור בטבעת. אלא שכדי לשים אותו בטבעת הם זקוקים לשני דברים בסיסיים: 1. להיות על המגרש. 2. וכשהם על המגרש, לקבל את הדבר העגול לידיים.
הנקודה השנייה היא יותר מהותית משום שחלוקת דקות איננה יכולה בשום פנים להיגזר אפריורית. מאמן כדורסל יכול להכין תוכנית משחק כללית, אבל חייב לשחק מידי ערב עם מי שבא לעבוד. אתמול, למשל, ג'ו אינגלס לא בא לעבוד. בשלב המוקדם של היורוליג הוביל האוסטרלי, בהפרש ניכר, את רשימת מקבלי הדקות במכבי, עם למעלה מ-31 דקות בממוצע לערב. באיסטנבול שיחק פחות מ-12. קורה (מקרה?).
במידת מה, גם הנקודה השנייה היא תלוית-ערב. מטרה בסיסית בהתקפה היא לנתב את הכדור אל השחקן החם (ואתמול, למשל, אלו היו היקמן ואוחיון, עם 39 נקודות ב-15 מ-24 מהשדה במשותף). אבל ברור שהרעיון הזה הוא משתנה, זמני ודי אמורפי, כי הרי אי-אפשר לשתף את כל השחקנים במחצית הראשונה ולבקש מכולם לזרוק כמה פעמים לסל ורק אז להוציא מחשבון ולכלכל את המחצית השנייה בהתאם.
הרציונאל הבסיסי של משחק ההתקפה - שקודם אפילו ל"כלל השחקן החם" - הוא לנצל מיס-מאצ'ים. בעברית פשוטה, כל הרעיון הוא להגיע למצב שבו הכדור נזרק לסל מהידיים של השחקן שמחזיק ביתרון (הפיזי/האיכותי) הגדול ביותר על השומר שלו, מבין חמשת השחקנים שנמצאים על הפרקט. וכאן מגיע הקאץ' הגדול; בדיוק כאן, אחרי המשחק באיסטנבול, נכנס בלאט למלכוד.
כי בדקות המדודות בהן סופוקליס שחורציאניטיס נמצא על הפרקט, המיס-מאץ' ההתקפי הגדול ביותר מתקיים כמעט תמיד אצלו (גם בהגנה, אבל לא זה העניין כאן); ולכן, במידה רבה של היגיון, כשסופו משחק, כל משחק ההתקפה של מכבי מהונדס כך שבסוף התרגיל ייזרק הכדור לסל מהידיים שלו. אלא שהבעיה היא משולשת: 1. סופו לא קולע באחוזים גבוהים מספיק מהשדה (רק 58.7%). 2. הוא מאבד בערך 22.5% מכלל הכדורים שמגיעים אליו. 3. בשיטה הזו, יתר הקבוצה מתנוונת.
אפשר לדבר על כך שבגלל הכנסות הכדור לסופו, שמגיעות בדרך כלל אחרי תרגילים ארוכים, קצב המשחק מואט (בכוונה) - דבר שהוא בעל השפעה הרסנית על שחקנים שמתבטאים טוב יותר במשחק מעבר/בהתקפות מהירות; ומובן שבגלל שהכדור יוצא מהידיים של סופו, הוא לא יוצא מידיים של שחקנים אחרים - שאולי יכולים לייצר איתו דברים טובים יותר; וגם השפעה מנטאלית יש לכך, כי הרי סופו משחק בקושי 15-16 דקות במשחק, וביתר הדקות צריכה מכבי לשנות סגנון ולשחק כדורסל שונה בתכלית - וניתן לראות שלוקח לשחקנים האחרים זמן יקר לאפס את הראש ואת קצב המשחק בדקות הראשונות שאחרי ירידתו של סופו לספסל (הדקות ההתקפיות הגרועות ביותר של מכבי היו ברבע השני, דווקא אחרי שסופו ירד לנוח). אולם ראוי לגבות את הנקודה הזו בנתונים, ודיברנו עליה בקצרה בעבר.
אתר הכדורסל In The Game מספק סטטיסטיקות כדורסל מורכבות. אחד המדדים החשובים, שאינו מופיע בדפי הסטטיסטיקה הרגילים, הוא מדד המכונה רייטינג התקפי ורייטינג הגנתי. רייטינג התקפי מחשב, על דרך של שקלול אחוזי הקליעה הקבוצתיים מכל הטווחים, את קצב צבירת הנקודות התיאורטי של הקבוצה ביחס ל-100 פוזשנים. רייטינג הגנתי פועל באופן דומה: הוא מחשב, על דרך שקלול אחוזי הקליעה של היריבה מכל הטווחים, את קצב צבירת הנקודות התיאורטי שלה ביחס ל-100 פוזשנים. כל שחקן משפיע בצורה שונה על הרייטינג ההתקפי והרייטינג ההגנתי. כשמחברים יחד את הרייטינג ההתקפי וההגנתי קמה קטגוריה נוספת, המכונה "אחוז ניצחונות פיתגוראי": היינו, בהינתן הרייטינג ההתקפי וההגנתי של הקבוצה, מה הסתברות הקבוצה לנצח בכל משחק. כל שחקן, כמובן, משפיע באופן שונה על אחוז הניצחונות הצפוי.
במובן הזה, כשסופו על המגרש הרייטינג ההתקפי של מכבי עומד על 101.8 (היינו, קצב צבירה של 101.8 נקודות ביחס ל-100 פוזשנים) - וכשסופו על הספסל קופץ הרייטינג ההתקפי של מכבי ל-111.2. כשסופו על המגרש עומד הרייטינג ההגנתי של מכבי על 104.7 (היינו, קצב ספיגה של 104.7 נקודות ביחס ל-100 פוזשנים של היריבה) - ובלעדיו מתחזקת ההגנה של מכבי ל-96.3. בסה"כ, כשסופו משחק עומד אחוז הניצחונות הפיתגוראי של מכבי - הוא כאמור, ההסתברות לנצח במשחק - על 40.2% בלבד - הנמוך מבין כל השחקנים בקבוצה. וכשסופו נח על הספסל, אחוז הניצחונות הפיתגוראי נוסק ל-88.1% - גם כן, אחוז הניצחונות הפיתגוראי הגבוה ביותר ביחס לשחקן שיושב על הספסל.
אחרי הניצחון החשוב בטורקיה, שקירב את מכבי צעד חשוב אל עבר הבטחת המקום ברבע הגמר, בחר בלאט להקטין מחשיבותו של המאורע. זה רק משחק אחד בליגה ארוכה, אמר, בשיטת הטופ-16 הקודמת (של שישה משחקים) זה היה משמעותי הרבה יותר.
מבחינה מתמטית בלאט צודק, כמובן. הוא יצטרך להשיג בין 7 ל-8 ניצחונות נוספים (לפחות) כדי להבטיח את ההעפלה. בכל זאת, הייתה זו עבורו הזדמנות ראשונה העונה לסנוט בנו, המבקרים. אלא שהוא שמר על איפוק.
אולי עשה זאת גם מטעמים פסיכולוגיים מובנים - הוא לא רוצה שהשחקנים שלו יחשבו שהם יכולים להירגע. יודע מאמן נפש קבוצתו, ובלאט מבין שמכבי כבר הוכיחה בחודשים האחרונים שהיא מסוגלת להפסיד לכל קבוצה (אבל טרם הוכיחה שהיא מסוגלת לנצח את כולן). אבל אולי בלאט היה מרוסן כי הבין שהניצחון הזה חותר תחת הפילוסופיה שלו. וזהו אותו מלכוד מדובר.
שלשום התארח בלאט באולפן "חמישיות" וטען שמכבי הנוכחית, בהיעדר באנקר התקפי, מבוססת יותר מכל על משחק קבוצתי. יש לנו הרבה שחקנים ברמה דומה, הוא אמר, אנחנו יותר בנויים על הסגל ופחות על שחקן מסוים. במלים אחרות: לא שחקן ספציפי יישא אותנו על גבו, התכוון בלאט, אלא המשחק הקבוצתי שלנו.
ובטורקיה? בטורקיה קרו כמה דברים מרתקים: 1. מכבי קלעה 90 נקודות - וחצתה את רף ה-80, שנראה בלתי-עביר, לראשונה מאז המחזור השני; 2. היא עשתה זאת עם 12 אסיסטים בלבד; 3. היא עשתה את ריצת הנקודות הגדולה שלה, במחצית השנייה (בה קלעה 50 נקודות מתוך ה-90), ללא שחורציאניטיס.
בלאט צדק כשאמר שמכבי שלו היא קבוצתית. בשלב הראשון, 63.4% מכלל הקליעות של מכבי מהשדה (הזריקות שנכנסו לסל) הגיעו כתוצאה מאסיסט. לשם השוואה, ריאל מדריד - כנראה הקבוצה הכי קבוצתית ביבשת - קלעה 65.3% מכלל הקליעות שלה בשלב הראשון כתוצאה מאסיסט. אולימפיאקוס המשומנת עמדה על 63.8% מכלל הקליעות. צסק"א של מסינה: 61% (ואצל פנרבחצ'ה-אולקר של אובראדוביץ' נקלעו רק 52.7% מכלל הקליעות מהשדה דרך אסיסט).
ואתמול, באיסטנבול, קלעה מכבי רק 34.2% מכלל הקליעות שלה דרך אסיסטים. משמע, זה היה משחק סוליסטי לחלוטין.
דיברנו למעלה על הליכה לאיש החם. יש מאמנים - פיני גרשון, למשל - שחושבים שגם משחק בו שחקן אחד קולע 40 נקודות בערב יכול להיות קבוצתי. אם בערב נתון החזיק שחקן פלוני במיס-מאץ' קבוע, או שנהנה מיום קליעה גדול במיוחד, או שפשוט סתם מדובר בסקורר מצוין - הרי שהמטרה הקבוצתית היא לנתב את הכדור לידיים שלו בהתקפה.
זה בסדר גמור שקבוצת כדורסל תחזיק אצלה סקורר כדלקמן. אפילו רצוי. אני רוצה להזכיר שזו השנה השישית של בלאט כמאמן הראשי של מכבי תל אביב (והתשיעית בסך הכל במערכת - שימש שלוש שנים כעוזרו של גרשון), וכמעט בכל השנים האלה החזיקה מכבי בשחקן מטרה מובהק אחד לפחות. אם נתמקד רק בשנותיו של בלאט כמאמן ראשי, הרי שעונותיו המוצלחות ביותר ברמה האירופאית - 2001/2 (העפלה לפיינל פור בבולוניה) ו-2010/11 (העפלה לפיינל פור בברצלונה) - היו עונות בהן סבבה ההתקפה של מכבי סקוררים כמו פארקר (2002) ופארגו (2011).
אגב, גם בעונת 2011/12, שהסתיימה בסדרת פלייאוף פנטסטית מול פנתינאייקוס (ומבחינה זו הייתה רחוקה רק כמה שניות מפיינל פור), נהנה בלאט מסקורר ברמה של קית' לנגפורד. דווקא בשנים הטובות פחות - 2002/3 ו-2012/13 - לא הצליחה מכבי לאתר את אותו שחקן מטרה.
וכעת, אחרי שצלחנו את כל המבוא, נגיע לפאנץ' המסכם של המשחק בטורקיה, ונבאר את המלכוד כאמור.
שחורציאניטיס שיחק מעט בשל בעיית עבירות. ב-11 הדקות בהן שיחק צברה מכבי 22 נקודות; קצב של 2 נקודות לדקה, או של 80 נקודות למשחק. עם 80 נקודות מכבי הייתה מפסידה אתמול (וזה בדיוק תואם את אחוז הניצחונות הפיתגוראי של מכבי עם סופו על המגרש). כשסופו ירד לספסל, בדקה ה-25, מכבי עמדה על 46 נקודות. למעט דקותיים ברבע האחרון (בהן הוסיפה הקבוצה ארבע נקודות), ב-13 הדקות האחרות של המחצית השנייה, אותן שיחקה ללא סופו, המטירה מכבי על גלאטסראי מבול של 40 נקודות.
הנקודות האלה הושגו בזכות משחק אחר. זה היה כדורסל של בידודים, של תנועה מהירה ושל התקפות קצרות. יש שחקנים שזה בדיוק הכדורסל שלהם: היקמן, למשל, שחגג עם 24 נקודות (גם טיוס נראה טוב יותר בזכות התקפות תכליתיות וריכוז בריבאונד ההתקפה. בחלקים מסוימים לגמרי הזכיר את מייסיאו באסטון הזכור לטוב). ניכר שגם סמית', בלו ואפילו פניני הרגישו יותר בנוח כשמכבי עברה לפרי-סטייל. בסגנון חופשי מכבי רצה יותר, קולעת יותר, ומשחקת כדורסל הרבה יותר שמח.
אבל הפרי-סטייל הזה מכניס את בלאט לשתי בעיות.
הראשונה: הסגנון המהיר לא מתאים לשחורציאניטיס, או לפחות לא כאשר סופו על המגרש ובלאט מורה לנתב את כל הכדורים אליו. ולמרות הכל, סופו הוא עדיין העוגן ההתקפי של בלאט (הסיבות ברורות, אבל הסטטיסטיקה המורכבת לא מצדיקה את זה).
השנייה: פרי-סטייל לא תואם את הקונסטרוקציה הקבוצתית שמנסה בלאט לבנות. אפשר להניח שיסודות הכדורסל הקבוצתי, הנשלט וההיררכי שניסה בלאט להנחיל בקבוצה מתחילת העונה קשורות לשני דברים: 1. שאין לבלאט סקורר ברמה של פארגו, לנגפורד או ארויו. 2. שהסגל שלו מורכב מיותר מדי שחקנים בלתי-יציבים (וששאלת רמת איכותם עודנה מוטלת בספק), ולכן כדורסל קבוצתי מפזר את הסיכון.
מהבחינה הזו, לעבור לפרי-סטייל בקבוצה כמו מכבי הנוכחית משול עבור בלאט לסיבוב של רולטה; אתה לעולם לא יכול לדעת מי יגיע לעבודה, אם בכלל. טלו לדוגמא את אוחיון, האקס-פקטור במשחק באיסטנבול, שקלע 15 נקודות ב-3 מ-4 מחוץ לקשת: הפעם האחרונה שבה אוחיון תפר שלשה ביורוליג הייתה בתחילת חודש נובמבר, במחזור הרביעי מול ריטאס. מאז נתקע על מאזן עגום של 0 מ-8. בכלל, רק בעשרה משחקי יורוליג מתוך 59 הצליח אוחיון לקבור שתי שלשות. אתמול הייתה הפעם הראשונה בקריירה בה תפר שלוש שלשות בערב. האם אפשר לבנות עליו בהתקפה? לא בטוח. בכלל לא בטוח.
כך שהניצחון בטורקיה הראה, לכאורה, שמכבי יכולה לעשות 90 נקודות בערב. לכאורה, כי מבחינה סטטיסטית המשחק הזה הוא רק סטייה - עד שיוכח אחרת. אלא שכדי שיוכח אחרת בלאט אולי יצטרך לזנוח את הכדורסל הקבוצתי - שהיה משמים ובלתי-מרגש, אבל מבחינתו הוביל את מכבי למאזן של 2:8 בשלב המוקדם - ולעבור לפרי-סטייל.
פרי-סטייל זה פחות ילדים טובים כמו אינגלס ואוחיון (וילד רע כמו סופו), ויותר פראי-אדם רייס, היקמן, פניני ובלו. אבל אם הכדורסל הקבוצתי של מכבי, למרות המאזן היפה, נראה כמו כדורסל שיש לו תקרת זכוכית מסוימת - עם כדורסל של פרי-סטייל אפשר, תיאורטית, להגיע הרבה יותר רחוק. ואם לא יותר רחוק, לפחות יהיה הרבה יותר כיף. כמו אתמול.
העונה של מכבי הוקלה במעט אחרי המשחק מול גלאטסראי. אבל העונה של בלאט אולי דווקא הסתבכה.
ohad@walla.net.il