כמו בתורת הכאוס המקורית, לפעמים גם בספורט אפשר לזהות את הרגע שבו הכול השתנה, להצביע על המקום והשעה שבהם משק כנפי פרפר בצד אחד הפך לסופה בקצה השני. למשל, בשבת של ה-21 בדצמבר, חמישה ימים אחרי הדרבי. זה התחיל בשירת "פיו פיו" בחימום, נמשך ב"איך ערן ירה בכם" והגיע לשיא עם דגל ענק בסגנון "קיל ביל", שפרישתו לוותה במחיאות כפיים מצד חתן השמחה בעצמו. במשחק נגד הפועל עכו הוא היה קפטן (כשגל אלברמן על המגרש) ואחר כך כבש את שער הליגה ה-3,000 בהיסטוריה של המועדון.
תכירו: ערן זהבי הסמל החדש של מכבי תל אביב.
ברשת מסתובבת כבר מספר שבועות תמונה שחציה האחד מורכב מפרצופו של אבי נמני והשני מזה של זהבי. היא מקבלת את הטייטל רב המשמעות "ערן זה אבי". עבור 99 אחוזים מהאוהדים של מכבי תל אביב, מדובר בלא פחות מחילול קודש. זהבי לא היה, לא יהיה ולא יכול להיות אבי נמני. אפילו הוא יודע שכל השוואה תהיה מופרכת. אדרבא, כשזהבי נחת בקרית שלום הוא לא רק השלים עם היותו "שכיר חרב", אלא התהדר בכך. הוא אולי השחקן הראשון והיחיד בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי שהודה בפה מלא שהוא כאן בשביל הפרנסה. הוא לא נולד לסנטימנטים.
אלא שלחיים מסלולים משונים. וכך, התגובה של זהבי לאוהדי הפועל תל אביב הציתה להבות גבוהות לאהבה שנרקמה ממילא בינו לבין יושבי שער 11. אהבה שמראשיתה נולדה כתוצאה ממשטמה, ממטרה משותפת: למגר ולהשפיל את היריב האדום. לסגידה לזהבי אין עוד גבולות ואין עוררין. וזו לא חיבה חד סטרית, אגב. נראה שבניגוד לתדמית שהצמיח ונגד כל אג'נדה שדאג לטפח, זהבי מרגיש משהו כלפי מכבי תל אביב, הרבה מעבר למזומנים של מיטש גולדהאר. זה מתחיל לחלחל אליו, אפילו אם לא יודה בכך.
אז זהבי הוא לא אבי נמני אבל כן, הוא הפך לסמל. סמל לעידן החדש של מכבי תל אביב, לכך שתם האידיאליזם שהושתת על שחקני בית בינוניים ושאר אתוסים ארכאיים. מכביסט אמתי יכול עכשיו להיות גם אחד שפעם, לא מזמן, הבקיע שער ששווה דאבל לזכות הפועל. אוהדי מכבי תל אביב מבינים היום שזהבי הוא מה שהייתה הקבוצה הזו צריכה כדי ליישר אותה מאדרפאקר קשוח שלא שם קצוץ על אף אחד בדרך להצלחה. אלירן עטר היה כזה, אבל למרות 22 גולים מעולם לא היה מועמד ל"תפקיד" הסמל. גם ברק יצחקי כזה, אבל הוא עושה יותר מדי דברים שגורמים לו להרגיש שהוא יותר גדול מהמשחק. זהבי כזה, והוא פשוט מראה שהוא כזה.
אלא שההערצה הבלתי אפשרית, על הנייר, לזהבי היא גם מראה שהתמונה הנשקפת ממנה לא מחמיאה לקהל הצהוב. לאחר הניצחון בדרבי התנשאו לא מעט מהאוהדים הללו על אוהדי הפועל תל אביב, קראו להם בכיינים וזלזלו בכאוס שמתרחש במתחם חודורוב. מה שאותם אנשים שכחו הוא שרק לפני שנים מועטות הם היו בדיוק במקום הזה תקועים עם קבוצה בינונית והנהלה ליצנית, תובעים את ראשו של המאמן אחרי עוד תבוסה, מפסידים בדרבי ובאים עם טיטולים ליציע רק כדי לרדת מושפלים גם במשחק הבא.
בעצם, לא ממש נכון להגיד שהם היו תקועים בקבוצה ליצנית, הם אלה שסייעו להפוך אותה לכזו. הם הכתיבו סדר יום וקבעו דברים. כמה דמיון יש בין המועמדות המגוחכת של מוטי מקסימוב לזו של שון מקייטן או לשידוך המוזר לטון קאנן? כמה מזכירה העליבות של הצמד חיים רמון-משה תאומים את הפיאסקו המביך באותה עונה של לוני הרציקוביץ' ורוני מאנה? רק כאשר הגיע צוות ניהולי שלא רואה ממטר את הביצה המקומית, שאין לו מקורבים, שלא מפחד לקבל החלטות לא פופולאריות גם נגד דעת הקהל, מועדון מכבי תל אביב חזר להיות שם דבר. לאוהדים אין שום קשר לכך. התרומה שלהם לא מבוטלת בזכות עידוד בלתי מתפשר, אבל העידוד הזה הוא תוצר של תהליך, הוא לא אחד מהיסודות שלו.
במכבי תל אביב האינטרסנטית של הדור הקודם היו שחקנים מסוגו של ערן זהבי הראשונים שמשלמים מחיר, אם בכלל הייתה הגעתו מתאפשרת בגלל הזיקה ההיסטורית שלו. במכבי תל אביב מודל 2013 כבר אין מי שיכשיל אותו.
לכאורה, עבור רן בן שמעון ה-1:0 בדרבי לא הייתה תוצאה רעה. לו ניצח, הציפיות היו נוסקות לשמיים. לו הובס, היה כפי הנראה משלם מחיר כבד עוד בצהרי יום שלישי. תיקו יכול היה להיות נחמד, אבל גם הפסד מינימלי הוציא אותו בסדר. אלא שבן שמעון כל כך נפעם מההופעה ההרואית וממחיאות הכפיים של הקהל, ההנהלה שלו כל כך התעסקה בערן זהבי והשחקנים שלו כל כך ייללו על הפנדל שנפסק לחובתם, שכולם שכחו שהמשחק הבא שלהם הוא נגד השלישית בטבלה, בחוץ.
חצי המשפט "אבל היינו יותר טובים" הוא מפלטו של החלש. זו נחמה שבעיקרה מזיקה משום שהיא מוציאה מפוקוס, מסייעת לטאטא מתחת לשטיח את הבעיות, וכאלה יש לא מעט להפועל תל אביב. ההופעה בדרבי ובעיקר זו שאחריו הייתה סימפטום של קבוצה גוססת שבמקרה הרימה ראש בבמה המרכזית. התפקיד של בן שמעון היה לא להישאב למערבולת הטפיחות העצמיות על השכם. הוא היה צריך לדעת ולהכניס לראש שחקניו שהדרבי לא היה מדגם מייצג ליכולת שלהם.
והוא לא הצליח לעשות את זה. ההפסד, הקיפוח והיכולת הטובה עמדו לבן שמעון לרועץ ורק שימשו מבוא להתרסקות בסכנין. זו הייתה תאונה שמחכה להתרחש, אם כי היא קרתה בעוצמה גבוהה מהצפוי. משבוע לשבוע צריך בן שמעון לעצור את הטלטלה בספינה. משבוע לשבוע נראה שזה פשוט לא עומד לקרות.
עוד שתי קטנות
1. רענן ברנובסקי פרסם ביום שני שיעקב אסייג עשוי לאמן את בני יהודה עד תום העונה. בינתיים, הוא עמד על הקווים שוב באשדוד. כל שבוע שבו הזהובים לא ממנים מאמן חדש עם ניסיון בקרבות תחתית עומד בעוכריהם. במועדון זוכרים לאסייג, ובצדק, את ההישרדות ההרואית ב-2007/8, אבל צריך לזכור שאז הוא וחזי שירזי מונו באקט של ייאוש. סיטואציה קשה אחרי סיבוב אחד לא יכולה ולא צריכה להיות מוגדרת תחת הערך "ייאוש". חירום כן, ייאוש לא. בניגוד לאז, אסייג נמצא במצב שבו יש עדיין מה להפסיד, מה גם שבני יהודה צריכה אותו לשיקום העונה של דלה איינוגבה. התחליף חייב לבוא מיד, ויש לא מעט אופציות טובות בשוק.
2. בדרבי של 1993/4 פסק יעקב שיינר פנדל למכבי תל אביב וכרטיס אדום ליהודה עמר מהפועל, ולאחר התייעצות עם הקוון דני קורן ביטל את שתי ההחלטות. מותר לשופט לשנות החלטה. פסיקה הפוכה והודאה בטעות מעידות, בדרך כלל, על גבהות נפש, אבל המקרה של בר נתן לא דומה כלל למקרה של שיינר.
הסיבה הראשית היא, כמובן, זיו אדלר, שלא ברור הצורך האלטרואיסטי שלו להציל כל כך את הצוות. שופטים טועים בכל משחק, ואנחנו לא רואים את השופט הרביעי רץ לטלוויזיה כדי להיות המושיע. אלא שמשהו אחר צורם פה, וזו ההשתהות של בר נתן ברגע השריקה. אם לא היה בטוח מלכתחילה, לא היה צריך לשרוק אלא להתייעץ בשופט הקו. אם היה בטוח, היה צריך לשרוק מיידית. בכל מקרה, העובדה שהשתהה מעידה על כך שחשב על זה, או שמישהו הסב את תשומת לבו לכך שהיה פנדל. החל מהרגע הזה, אסור היה לבר נתן לשנות את הפסיקה.
התלונה של יובל נעים מוצדקת הלוגיקה שלפיה שני שופטים שהיו רחוקים מהאירוע ביטלו פסיקה של שופט ראשי שהיה קרוב יותר לא נשמעת או נראית הגיונית. לא היה פנדל, איתן טיבי לא נגע בכדור ביד, אבל יש מקרים שבהם ממינוס ומינוס לא יוצא פלוס וזה אחד מהם. מהרגע שבר נתן שרק ועד הרגע שבו ביטל, שום החלטה לא יכלה להיות נכונה.
בין השורות
מאמן בני יהודה יעקב אסייג: "מגיע צל"ש לאוהדים אם הם מגיעים עד אשדוד ומעודדים".
רוצה לומר: כן, כן, מה שאתם רואים בתמונה למטה אלה אוהדים שמעודדים.
שחקן מ.ס. אשדוד אלכסנדר דוידוב: "בני יהודה קבוצה חזקה".
רוצה לומר: המצאתי מחדש את אמנות הפוליטיקלי קורקט.
מאמן הפועל חיפה שלומי דורה: "צריך לייצר יציבות".
רוצה לומר: במחשבה שנייה, אנחנו דווקא יציבים אחרי הפסקה של שבוע, גם היום הורחק לנו שחקן.
מאמן הפועל תל אביב רן בן שמעון: "יש לי בעיות קצת יותר גדולות מאיזה כמה שקוראים לי להתפטר".
רוצה לומר: למשל, גורמים בקבוצה שקוראים לי להתפטר. תספרו: 1,2,3...
גורם בהפועל תל אביב: "אף אחד לא ישכב על הגדר בשביל רן בן שמעון".
רוצים לומר לו: תאמין לנו, החוזה שלו שוכב מספיק חזק על הגדר".
לא להאמין ש...
בוריס קליימן כל כך גרוע.
מוחמד גדיר כל כך מהיר.
מכבי פתח תקווה ניצחה משחק בבית.