נזקי הסופה: סיכום מחזור ליגת העל

בוידאו: חמשת השערים היפים של המחזור

סוף השבוע החורפי האחרון המחיש מדוע ישראל הפכה להיות מעצמת ברברת חסרת מעצורים וחסרת מתחרים. בחסות מבול הרייטינג, התגייסו כמעט כלי התקשורת ותרמו מיוזמתם את השפיות והאחריות. כמות המשדרים, המלל, הדיווחים, שזרמו לבתים בכל הנוגע למפגע מזג האוויר יכלו אולי ליצור תחושה של נאורות, של מהדורות חדשות שלא מתעסקות במלחמות והפצצות, אבל מהר מאוד ההזדמנות הזו הוחמצה ונרמסה. שעות על גבי שעות, שטויות על גבי שטויות, הוזרקו למכורים למצבי חירום מול המסך, כאילו אין עולם מסביב. לכל אחד היה משהו חשוב להגיד על מזג האוויר ומישהו אחר להאשים.

לא היה זה מפתיע למצוא גילום של הקשקשת הישראלית גם במחזור הליגה שהיה אמור להיערך בשבת. פעם מחזור ליגה חורפי היה מותיר זיכרונות לכל החיים: שחקנים בגליצ'ים מיתולוגיים בבוץ, שערים מקריים בגשם שרק מחממים את הלב. כדורגל של גברים, אפשר אפילו לכנות זאת. היום, כפי שאפשר היה לראות בסופ"ש האחרון, נשארו עם כדורגל של ברברנים. אם זה בית"ר ירושלים וסכנין שלא הפסיקו להטיח ספינים בנוגע לדחית המשחק, ואם זה בשער אחד בשלושה משחקים שכן התקיימו בסופ"ש.

המחזור הזה רק המחיש את הפער בין מה שהיה פעם בכדורגל הישראלי למה שיש היום. הרמה היא אותה רמה, פלוס מינוס. הקהל הוא אותו קהל, מינוס ועוד קצת מינוס. אבל במקום ספורטאים יש לנו בעיקר פרשנים. הזירה המרכזית עברה לאולפן הטלוויזיה, העניין זלג לאמצעי התקשורת. לשם נשמרות האנרגיות, שם באמת יש גליצ'ים בבוץ. היה מדהים לגלות שגם ביום שלישי משחק ליגה לא נערך בטדי בגלל שכבה של שלג. מדובר אמנם בליגה הלאומית. זו לא היתה בית"ר אלא הפועל ירושלים. אבל מה זה משנה. כמה שעות אחרי הודעת הביטול למשחק בטדי עלו בית"ר וסכנין למשחק הדחוי בדוחא והוכיחו: את הכוחות כבר גמרנו בעימות האמיתי באתרי האינטרנט.

בבית"ר ירושלים מרוצים מהתיקו בסכנין

יוסיפוביץ על ההר שהוליד עכבר

במכבי תל אביב חוששים: דאבור סובל מקרע ברצועה

בבני יהודה מיואשים: "הסיוט לא נגמר"

לא מעט בחסות הכאילו-הצלחה בהברחת טל בן חיים מהפועל תל אביב, עומר דמארי עשוי להפוך בינואר הקרוב למלפפון הלוהט של הכדורגל הישראלי. דמארי הוא אולי הטריק הכלכלי האחרון שנותר ללוזונים בשרוול, והוא צריך ללמוד מחברו במכבי פתח תקווה והפועל תל אביב דבר אחד בלבד: לבחור קבוצה, אם וכאשר, שתסתיר את הדברים הרבים מדי בהם לא התבגר ככישרון על. זה בדיוק הסיפור של בן חיים במכבי תל אביב. במכונה של פאולו סוזה החלוץ הלא יציב שערק מהפועל יכול להישאר לא יציב וסופסוף להיחשב הצלחה. בן חיים יכול לעשות את שתי הפעולות הטובות שלו למשחק ולנוח, כי במכבי תל אביב יש אוסף של שחקנים שכל אחד תורם בתורו סך מסוים של פעולות טובות. בהפועל תל אביב בן חיים היה הרבה יותר מבורג, ולכן כל פעולה שלו נמדדה בזכוכית מגדלת. במכבי בן חיים נבחן כבורג, בהפועל הוא נבחן כשחקן מוביל. ההבנה של בן חיים את תפקיד הבורג היעיל והחיוני היא הכרחית לשחקן שחינוך וכבוד תמיד היו הצד החלש שלו, והיא גם מצביעה על התקדמות מסוימת. אבל לא יותר מכך.

המקרה של דמארי, אולי כישרון מגוון יותר מבן חיים, הוא דומה. למרות שהעמיד מספרים לא רעים בהפועל תל אביב, דמארי היה ונשאר שחקן שרק הראש שלו בקע מהביצה. היכולת שלו בדרבי, בזמן ששכטר נפצע וכל העול ההתקפי נחת עליו, היוותה משל מצוין להתקדמות האיטית מדי של דמארי לקראת הפיכתו לשחקן גדול של ממש. כי ברגעים המשפיעים ממש, דמארי לא מספיק משפיע. בשלבים הדומיננטיים באמת, דמארי לא לגמרי דומיננטי. הנוכחות שלו לא מספקת, הקול שלו בקושי נשמע. הוא טוב, אבל לא מצוין. הוא מוכשר, אבל לא ענק. דמארי גדל בקצב שלו, ולא בקצב שמצפים ממנו. נכון לעכשיו, הוא לא הצדיק את ההשקעה של הפועל תל אביב בו. להבדיל מגיבורי הדאבל שבאו להפועל תל אביב כדי לטרוף את ההזדמנות שלהם, דמארי, לא רק באשמת המערכת, לא עשה זאת. דמארי, לצערו ולצערנו, הוא עדיין שחקן שהקבוצה מובילה אותו, ולא הוא אותה. מכבי חיפה לא תמצא בו את הכוכב הבא שלה ומכבי תל אביב לא תגלה אצלו משהו חריג מעבר לבורג יעיל וטוב. אם זה שווה לה מיליון יורו, זו כבר שאלה אחרת. אבל בכל קבוצה לא מושלמת אחרת שבה דמארי ינחת, בארץ ובחו"ל, הוא ימשיך לסבול מאותם חבלי התבגרות ככדורגלן.

לכאורה, פרשת מוטי מקסימוב, הכאילו-מועמד לרכוש את הפועל תל אביב, היא שעתה הקשה של תקשורת הספורט, שהצליחה להנמיך את קומתה הנמוכה גם ככה בצורה שגם פרוספר אזגי היה מתבייש לעשות. בכיר בכלי תקשורת, יחד עם דמות הזויה עם שם טיפשי ומוכר בעיקר מאתרי הסלבס, יוזמים פגישה עם קבוצת כדורגל במטרה להכיר לה רוכש, ועוד מעלים אחר כך ידיעה בלעדית בנושא ומזנים את הזכות הקדושה שניתנה להם לדווח לכל כך הרבה אנשים. יש רק בעיה אחת עם הזווית הצרה הזו: הספין ההזוי והמטונף הזה נעשה על גבה של אחת מקבוצות הפאר של הכדורגל הישראלי. מהצד זה נראה שהקבוצה משלימה עם הספין, נותנת לו לעבור מעליה, אולי משתמשת בו כדי לבנות מוטיבציה שקרית לקראת הדרבי. אלא שכמו כל ספין, הוא חוזר בסופו של דבר אליך ומגחיך בעיקר את מי שיזם אותו והשתמש בו.

כך מצאה את עצמה הפועל תל אביב עם פיליפ חבאבו משלה. פיליפ חבאבו המקורי עוד נראה בחור רציני שבאמת מעונין לקנות קבוצת כדורגל בניגוד לברווז הקנדי, אבל מבחינת הפועל תל אביב, העיסוק הבלתי נגמר בכסף וברוכשים, נועד לא מעט כדי להעביר מסר אחד חזק: כל עוד לא יגיע להפועל תל אביב מיטש גולדהאר משלה, היא תתקשה לשמש אלטרנטיבה למכבי. המסר הזה חשוב להנהלה הכושלת של האדומים. רק שעבור קבוצה שאוהבת מאוד את עמדת האלטרנטיבה – לכסף, לכוח, לבעלי הון, לגזענות, לישראליות – זה קודם כל עצוב. מה, יש רק דרך אחת להצליח – עליונות כלכלית? האם הפועל תל אביב של חיים רמון לא מצליחה לצאת מהביצה שבו היא תקועה כבר כמעט שנתיים אך ורק בגלל תזרים מזומנים? אתם לא צריכים לענות.

כסף הוא הסיבה האחרונה לכישלון של הפועל תל אביב תחת חיים רמון. בכסף שהושקע שם הפועל תל אביב יכלה להשיג הרבה יותר. אם רק היתה יודעת לעזור למאמנים המסכנים שלה, לשמור על השחקנים המתחלפים שלה, לא לבזבז כל כך הרבה על שמות גדולים והתחייבויות שאתה לא יכול לעמוד בהן, לא לרדוף כל הזמן אחרי שחזור נוסחת הדאבל, לדעת להציב גבולות לקהל ולא לספק כל הזמן את תאוותיו, לבנות משהו קומפקטי ופשוט יותר שישמש בסיס לשנים רבות ולשקם בעיקר תשתיות המועדון, במטרה ליהנות מכך בעתיד. היום אפילו מוטי מקסימוב מבין זאת.

סיבוב שלם עבר כדי לדעת בוודאות: משהו שהוא מעבר לזמני עובר על אופיר קריאף. נכון, זו קודם כל עייפות מנטלית של שחקן שבתחילתה העונה שעברה מעטים חשבו שהוא ראוי לסגל של בית"ר ובקיץ כבר כבש את שער הניצחון של הנבחרת הצעירה מול אנגליה. בנוסף לטיסה שלו לחלל ובחזרה, קשר נייד מסוגו, סובל המון מהיעדרו של קשר אחורי שיוכל לתת לו שקט ובהירות בנוגע לתפקיד שלו במגרש. תוך שנה אחת הניחו לו על הכתפיים קבוצה לחוצה ומלחיצה. החליפו לו מאמנים, לקחו ממנו חברים לחדר ההלבשה. אלא שקריאף לא נראה כמו אחד שלא מסכים לכך. הבעיה המרכזית שלו היא שהוא זורם עם המצב הלא בריא אליו נקלע.

הפעולות הפשוטות, חילוצי הכדור, הלב הגדול, הם אלו שהפכו אותו לסינדרלה של בית"ר ירושלים. השער מול אנגליה במדי הנבחרת הצעירה היה בונוס על עונה גדולה, אבל בונוס שלא מייצג את השחקן. מאז קריאף מנסה יותר מדי להצדיק את התדמית החדשה שלו ולא להיצמד לנוסחת ההצלחה הישנה שלו: עבודה שחורה. במשחק מול סכנין קריאף ניסה לא מעט פעמים את המסירות הגאוניות של איל ברקוביץ' או הכדורים הארוכים והמדויקים של יוסי אבוקסיס, למרות שזה לא הוא. לא כרגע לפחות. אולי כשיגיע קשר אחורי נורמלי שישמש ציר בקבוצה הזו, קריאף פחות יתפתה לסגנון משחק שלא מתאים לפועל שחור. אבל השינוי צריך להתחיל קודם כל אצלו.